כשעינת ליפשיץ-שם טוב החליטה לכתוב ספר על אישה שיוצאת מחסידות גור הנוקשה והמסוגרת, היא לא ידעה למה בדיוק בחרה דווקא בנושא הזה. אחרי הכל, היא גדלה בבית חילוני בתל אביב, ולכאורה הייתה רחוקה מההוויה החרדית מלאת האיסורים ומתחושת הניכור והבלבול שמאפיינת את הגיבורה שלה. רק אחרי שסיימה את הכתיבה, הבינה שהיא כותבת על הווי שמוכר לה היטב. "אמא שלי גדלה בבית דתי ויצאה בשאלה, אבל כל חייה הסתירה את החילוניות שלה מפני אביה שהיה אדם דומיננטי וקשה", אומרת ליפשיץ-שם טוב. "היא פחדה ממנו כמו ילדה קטנה, וכולנו נגררנו אחריה למעגל של הסתרה. היום אני מבינה עד כמה זה השפיע עליי ועל חיי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ניקי מינאז' מקדמת דיסק חדש בעזרת עירום, עלבונות ושערוריות
אחרי שגדלה עם אמא חרדתית ואבא שקיבל את תכתיביה והיה כפוף כל חייו למנהל שרדה בו, היא נכנסה בעצמה למערכת יחסים תלותית עם בעלה הראשון. "חוסר הביטחון שספגתי מהוריי הפך לאבר נוסף בגוף שלי, עד שלא חשבתי שאני מסוגלת לעמוד ברשות עצמי", היא מודה. "בעלי כל הזמן ביקר והוריד אותי; זה היה המשך ישיר למה שחוויתי בבית, אבל לא הייתי מסוגלת לעזוב אותו. הייתי יוצאת ממערכת היחסים לתקופה – וחוזרת אליו שוב ושוב".
כיום, כשהיא בנישואים שניים מוצלחים, עם קריירה כיועצת חינוכית ושתי בנות בוגרות, ליפשיץ-שם טוב נמצאת במקום הרבה יותר טוב. היא מקדישה את זמנה לכתיבה, ולפני כארבע שנים יצאה לראשונה בחייה לטיול ארוך בהודו, בלי קבוצה מאורגנת ובלי בעלה. "היום אני הולכת למקומות אחרים מאלה שהייתי בהם", היא אומרת. "גיליתי שאני יכולה לעשות דברים לבד ולא חייבת להישען על אף אחד. אני כל הזמן במלחמה עם המטען שלי, אבל החיים הם חד-פעמיים. יש רק הזדמנות אחת לחיות אותם, ואני רוצה לחיות אותם טוב".
זהירות, סבא בא
ליפשיץ-שם טוב (60), כיום תושבת כפר הנגיד שליד יבנה, גדלה בצפון הישן של תל אביב, ולדבריה, אף אחת מחברותיה לא ידעה שהיא, הילדה החילונית שלומדת באליאנס, מנהלת בביתה אורח חיים שונה לחלוטין ממה שנראה בחוץ. "כל לילה הייתי אומרת 'שמע ישראל', היא נזכרת. "הייתה אצלנו הפרדה בין חלב ובשר, ואמא הייתה מכשירה את המטבח. כמובן שאת החגים חגגנו כהלכתם, כולל ליל סדר ארוך במיוחד. גם בימים רגילים לא היו בבית שום סממנים לחילוניות".
וכל זה על אף שהסבא כלל לא גר אתכם?
"סבא שלי, שלמה טרבילו, גר בבית אבות לידינו והיה מגיע אלינו לפחות שלוש פעמים בשבוע. אני מניחה שבתוך תוכו הוא ידע שאנחנו לא דתיים, כי התלבשנו בבגדים רגילים, אבל זה היה טאבו שלא מדברים עליו, וביום-יום אמא שלי השקיעה המון אנרגיה בהסתרה. אני ושתי אחיותיי היינו לוקחות אותו מבית כנסת בשבת, והייתה תרגולת קבועה כשהוא היה מגיע, שלא מדליקים אור ורדיו. בבית אמא שלי הייתה דומיננטית, אבל מפניו היא רעדה, וגם אנחנו מעולם לא העזנו להגיד מילה".
מה זה עשה לך?
"קשה לראות את ההורה שלך כל כך קטן ומפוחד. ילד מצפה מהוריו שיהיו עמוד השדרה של המשפחה, והיא הייתה כמו ילדה קטנה מול אביה. אבא שלי אהב אותה מאוד ושמע בקולה. הוא עבד כל חייו בעבודה ששנא, ועם בוס שהתעמר בו, אבל לא היה נהוג אז להחליף עבודות, מה גם שאמא שלי לא הייתה מאפשרת לו. היה צריך לפרנס, וזה אכל אותו: הוא נכנס לדיכאון, וכל יום היה יושב בכיסא שלו עטוף במעיל גדול ובוהה באוויר".
לדבריה, גם היא לא עשתה להוריה חיים קלים, ובהתאם לכך זכתה למעמד המפוקפק של הבת חסרת האחריות, זאת שלא סומכים עליה ומנסים להצר את צעדיה. "אמא שלי הייתה אישה חרדתית ותמיד אמרה שאני חסרת אחריות ופזיזה, בזמן שאני הרגשתי כלפיה זלזול ושאט נפש, ומעולם לא התייעצתי איתה על כלום. התלות שלה באביה והפחד ממנו כל כך השפיעו עליי, שנכנסתי בעצמי למערכת יחסים דומה: בעלי הראשון ביקר אותי כל הזמן ועל כל דבר, וזה היה המשך ישיר למה שחוויתי בבית. לא הצלחתי להשתחרר ממנו".
עד כמה נחשפו הורייך למערכת היחסים הזאת?
"הם ראו שבעלי משתלט עליי, אבל הוא הגיע ממשפחה מכובדת, אבא שופט ואמא דוקטור, והם היו מזכירה ופועל פשוט והרגישו נחותים בהשוואה אליהם. תחושת חוסר הערך העצמי שלהם נספגה בי, והלכתי אחריו בעיניים עצומות, אבל בסוף הגעתי למצב שכבר לא יכולתי להיות במקום הזה יותר: כשהיינו בשליחות בארצות הברית, חזרתי לארץ, אבל פחדתי שעשיתי טעות, וגם אחרי שהכרתי את בעלי הנוכחי, לקח לי זמן להשתחרר ממנו".
עם בעלה הנוכחי, יעקב שם טוב, אבי בנותיה אורטל (27) ורעות (24), חוותה לראשונה מערכת יחסים תומכת ובונה. "הייתי כמו ילדה קטנה, ורק איתו נחשפתי לחיים האמיתיים. הוא דחף אותי לעצמאות, ובהתחלה היה לי מוזר שהוא מצפה ממני לבדוק את חשבון הבנק, לנסוע לבד לכל מיני מקומות או לקנות דברים לבית. באיזשהו מובן הוא זה שגידל אותי".
צפו בה מספרת על חייה:
לא כולם אסתי וינשטיין
26 שנים עבדה ליפשיץ-שם טוב כיועצת חינוכית. הורים ומורים באו להתייעץ איתה, ואיש לא שיער שהאישה הרהוטה והיפה לא מרגישה את הביטחון שהיא מקרינה. "תמיד האמנתי שכולם יותר מוצלחים ויפים ממני", היא נזכרת. "רק בשלב מאוחר יותר בחיים החלטתי שלא אהיה במקום שלא טוב לי בו. לפני שבע שנים הרגשתי שמיציתי את העבודה, עזבתי את הייעוץ והחלטתי להתמקד בכתיבה. אחר כך נסעתי להודו עם חברה ותרמיל לחודש וחצי. יצאנו גם לטרק בנפאל, באנאפורנה. בגיל 56 עשיתי את הטיול של אחרי הצבא".
ספרה החדש, "מעטה של צניעות" (הוצאת אוריון), הוא הרביעי שכתבה, אבל רק השני שהיא מעזה לפרסם. הראשון שפורסם נקרא "חיים בתוך קופסה" (סטימצקי), ושניים נוספים ממתינים במגירה. בספר החדש היא כותבת על נערה צעירה, שמפתחת תחושת זרות כלפי החסידות שאליה היא משתייכת ומבקשת לחיות אחרת. לקראת כתיבתו היא צפתה בכתבות על חסידות גור ואמרה לעצמה ולסובבים אותה שהיא רוצה לכתוב עליה כדי להציג אותה באור שונה. היא ראיינה אנשים שיצאו משם, חיפשה חומר באינטרנט וקראה ספרים ומחקרים. "ראיינתי אנשים שיש להם סיפורים נוראיים, אבל עדיין נמצאים בקשר עם הוריהם, והיה לי חשוב להראות שיש גם מקרים כאלה, ולא כולם אסתי וינשטיין", היא מסבירה. "אנחנו חושבים שרק אנחנו חיים בדרך הנכונה, אבל פגשתי אנשים נפלאים גם בגור. הם פשוט מאמינים שכדי להגיע למקום רוחני גבוה, צריך להתרחק מהעולם הגשמי, ולכן הם מתרחקים מאיתנו".
בכל זאת, לא זו הסיבה שכתבת עליהם.
"תמיד ידעתי שזאת לא הסיבה האמיתית. הדבר האמיתי היה מוחבא אצלי בפנים כל השנים, ורק עכשיו אני נותנת לו מילים: זהו הקשר שלי ושל המשפחה שלי לדת, ומה שאני מרגישה כלפי הנושא הזה. כל השנים כעסתי על אמא שלי בגלל זה; עכשיו אני מפויסת איתה ויודעת שכל מה שהיא רצתה זה להתקבל על ידי אביה אפילו בגיל שבו כבר הייתה בעצמה אם לילדים. לכן היא כל הזמן ניסתה לרצות אותו. היא ואבי נפטרו בגיל צעיר יחסית, ועד היום יש לי רגשות אשמה בגלל היחס שלי כלפיה, אבל אני מלמדת את עצמי לא להיות כמוה. אני גם מקפידה לא לטעת בבנות שלי רגשי נחיתות ואשמה".
______________________________________________________
איך הנער הזה נראה כיום, אחרי שיצא בשאלה? הקליקו על התמונה:
