אלה היו ימי מלחמת לבנון הראשונה. צה"ל אוחז ברצועת הביטחון בלבנון, והציבור הישראלי קרוע בין המשך השהייה ברצועה לבין יציאה ממנה. פרופ' אסא כשר תומך חד-משמעית בנסיגה. שירית כשר, בתו, הייתה אז תלמידת תיכון, והוויכוח הציבורי סיפק לה הזדמנות מצוינת ללמוד על דמותו של אביה. "הייתי יורדת לדואר ומוציאה מכתבי שנאה", נזכרת כשר. "היו כותבים: 'נרצח אותך', 'נהרוג אותך', ואתה מבין שאתה חי במשפחה סוערת, בבית מזכוכית. עד היום אני משתדלת לא לעבור במעבר חצייה באור אדום, שמא יכתבו בעיתון שהבת של פרופ' כשר עשתה ככה וככה. אם זה יקרה, מבחינתי זו קטסטרופה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- שוורצנגר, דה נירו, פורד: דב הניג ערך את כולם
שירית כשר (51) היא בתם האמצעית של פרופ' אסא כשר, זוכה פרס ישראל בפילוסופיה ומחבר הקוד האתי של צה"ל, וד"ר נעמי כשר, מרצה לפילוסופיה ולעבודה סוציאלית. אחיה הצעיר אבשלום, מנהל בית השקעות, גר בשכנות אליה ברמת אפעל. היא חולקת את חייה עם בן זוג, ויש לה שלוש בנות מנישואים ראשונים. בתה הבכורה השתחררה לאחרונה מחטיבת השריון שבה שירת אחיה הגדול, יהורז ז"ל, שנהרג ב-5 באוקטובר 1991, בגיל 25. "הייתי אז סטודנטית", היא מספרת, "והוא בדיוק היה במילואים בערבה. הוא ואשתו רצו לחגוג שנה לנישואיהם, אז אשתו ושני חברים אספו אותו מהבסיס לטיול בסיני. במקרה, גם אני הייתי אז בסיני, עם החבר שלי, לימים בעלי. דיברנו שאולי ניפגש, ואז קרה האסון".
אחיה טייל באחד ממסלולי ההליכה, דרך על אבן שהתפוררה תחת רגלו, ואז מעד ונפל לתהום מגובה של 18 מ'. הוא נהרג במקום. ההורים קיבלו את ההודעה כבר באותו יום, אבל את האחות שירית, שהייתה באחד מחופי סיני, לא הצליחו להשיג. "מצא אותי, יממה לאחר מכן, קצין הקישור לכוחות הזרים. הוא חיפש חוף-חוף. כשמצא אותי, קרא לי, וידא שזו אני, קרא לבן הזוג שלי הצידה, ושניהם באו וסיפרו לי. זה היה נורא".
הנסיעה למעבר הגבול זכורה לה כקשה וארוכה, לא נגמרת. הקצין לקח אותה עד למעבר, ומשם היא המשיכה למרכז הארץ. "במעבר הגבול פתחתי עיתון, שבשער שלו היה כתוב: 'הבן של אסא כשר נהרג'. העיתון לא חיכה שאדע. אני זוכרת שראיתי את החיילים המצרים מתלחששים: 'הנה האחות של הארון שעבר אתמול'".
היא ויהורז גדלו ממש כמו תאומים, שכן ההפרש ביניהם היה שנה וחודשיים. "טיילנו בכל העולם, כי המשפחה שלי נדדה הרבה בין אוניברסיטאות שונות שאבא היה מרצה בהן, ותמיד היינו יחד. יש בי המון געגוע, אבל עם השנים למדתי שאבל הוא דבר דינמי, שמשתנה לאורך הזמן ומחזוריות החיים".
חיים משוגעים
היא גדלה בשכונת פרדס כץ שבבני ברק, וכבת למשפחה דתית נשלחה ללמוד באולפנה לבנות. "הייתי שם עוף חריג", אומרת כשר. "ההורים שלי אמרו לי: 'תעשי מה שאת רוצה, אבל שלא תעזי להגיד לנו שאת עושה משהו כי כולם עושים'. אבא שלי תמיד היה מתחרפן מזה. היה אומר: 'אין דבר כזה, לעשות משהו כי כולם עושים אותו. את עושה משהו כי זה נכון'. באולפנה התחילה ההתרחקות שלי מהדת".
באותה תקופה, תחילת שנות ה-80, התנהל בארץ ויכוח ציבורי סביב הפינוי של יישובי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים, וגם בסוגיה הזו היא הלכה נגד הזרם. "כולם באולפנה התנגדו לפינוי, ואני לא. אני אמרתי שאני רוצה שלום. כשהמחזור שלי נסע לטיול בסיני, כולם עשו כתובת ענקית באבנים על דיונה: 'אל נא תעקור נטוע' - ואני כתבתי בצד: 'שלום עכשיו'. למזלי, רב האולפנה אהב אותי למרות הטרלול. לא מזמן הוא פגש את ההורים שלי ואמר להם שהוא ידע שייצא ממני משהו טוב".
בצבא שירתה כמדריכה בבית ספר שדה ברמת הגולן, ואביה לא קיבל את זה בקלות. "הוא אמר: 'מה את הולכת להיות מדריכה בסוריה?' פעם הם היו צריכים לבוא לבקר אותי, והוא אמר: 'אני לא עולה לסוריה. את תבואי לראש פינה'. ירדתי לראש פינה. לאחר זמן מה הוא הסכים לבוא לגולן".
אחרי שהשתחררה מצה"ל, למדה צילום בבצלאל, אבל בתוך זמן קצר הבינה שזה לא התחום שלה, ועברה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שאותם סיימה בהצטיינות. לאחר מכן החלה לימודי תואר שני בגנטיקה, נטשה גם אותם ועברה ללימודי משפטים, שגם אותם סיימה בהצטיינות ("אבל אף מרצה לא התייחס אליי כאל בת-של", היא מדגישה). בשלב הבא השתלבה כעורכת דין במשרד מוביל, שבמסגרתו ייצגה את חברת הביטוח הפניקס באחד התיקים. "כשנגמר המשפט, ישבתי עם מנכ"ל הפניקס ושאלתי אותו מה עושים עכשיו. הוא הציע לי לבוא לפניקס, וכמובן שהסכמתי. הייתי שם ארבע שנים, וזו הייתה תקופה נפלאה ופורצת דרך. בשבילי זה היה בית ספר לעסקים".
עם עזיבת הפניקס פתחה חברה למימון חוץ בנקאי, וב-2006 עברה לחברת בראק קפיטל, שעוסקת בנדל"ן ובתשתיות גלובליות, ובה הייתה עד לפני כשנה. "עסקתי שם בעיקר בהנפקות בחו"ל ועשיתי חיים משוגעים: הסתובבתי בכל העולם, גייסתי כסף, הנפקתי, הכרתי אנשים ותרבויות. לנחות בסין ולנהל משא ומתן עם סינים זה חוויה. היו שנים מדהימות".
נשים רצות רחוק
ב-2012 יזמה פרויקט שבו היא מאוד גאה ושמלווה אותה עד היום. הוא נולד במקרה, במהלך פגישה שלה עם איש העסקים דני טוקטלי. "כשסיימנו לדבר ביזנס", מספרת כשר, "סיפרתי לו שיום קודם הייתי באליפות הארץ בריצת עשרת אלפים מטר, ושהריצה של הגברים הייתה וואו, ושל הנשים הייתה שלוש רמות מתחת. טוקטלי אמר שזה לא מקרי, כי נשים לא רוצות לרוץ. שאלתי אותו: 'למה בני הקהילה האתיופית כן רצים, ובנות הקהילה לא רצות? אולי הן לא יודעות שאפשר?' הוא אמר לי: 'נראה אותך מביאה עשר עד 15 נערות אתיופיות מוכשרות שיתאמנו קבוע במשך שנה'. החלטתי לקחת על עצמי את האתגר".
כשר החלה לחפש ספורטאיות ממוצא אתיופי ומצאה את תלמידות בית הספר ביאליק-רוגוזין בתל אביב, שבו לומדים רבים מבני העדה. בהתחלה התבססה הפעילות על כדורסל, אבל לאט-לאט הבינו הבנות, ואיתן המאמן רותם גינוסר, שעתידם באתלטיקה. "ככה, במקרה לגמרי, הוקמה אגודת האתלטיקה רצי הסמטה", היא אומרת.
כבר בסוף השנה הראשונה ניצחו בנות האגודה ברוב התחרויות החשובות בארץ. בהמשך הצטרפו גם בנים, ועם השנים הגיעו לאגודה עוד ועוד אתלטים שגרפו יותר ויותר פרסים. "רוב הרצים הם יוצאי העדה האתיופית", אומרת כשר, "אבל יש לנו גם ניגרים וסודנים, ואנחנו מאוד רוצים אותם איתנו. אנחנו רוצים להגיע גם לאוכלוסייה הערבית".
אביך שותף לפעילות הזו?
"בטח. הוא שותף גאה. פעם בשנה אנחנו עורכים בחג הסוכות את מרוץ הסמטה, שמאורגן על ידי האגודה, ואבא מזניק אותו, ולפני כמה חודשים חנכנו מרכז למידה לילדי האגודה שנתרם על ידי העמותה של אבא שלי, שנקראת על שם אחי יהורז".
נגד הזרם
בכל הנוגע לפעילות של רצי הסמטה אין חילוקי דעות בין פרופ' אסא כשר לבתו שירית, אבל בסוגיות אחרות השניים מרבים להתווכח. לאחרונה, לדוגמה, נערך סביב שולחן השבת המשפחתי ויכוח בנושא חוק הלאום – והוא היה סוער.
"וואי וואי! איזה ויכוח היה! הוא תומך עקרונית בחוק, אם כי לא בצורתו הנוכחית, ולי יש הרבה בעיות איתו. אני אמרתי שמה שמרגיז אותי בחוק זה חוסר השוויון, וגם אבי חושב כך. אני לא זוכרת מה הוא ענה לי, אבל היו שם צעקות. אמא שלי ישר אומרת במקרים האלה: 'תפסיקו לצעוק!' - ואנחנו תמיד אומרים לה שאנחנו לא צועקים, אלא מתלהבים. הוויכוח נגמר בזה שאמרתי לו: 'אתה יודע מה? אני לא חייבת לך ולא מסכימה איתך'. דיברנו גם על פונדקאות ללהט"בים, וגם שם לא הסכמנו".
נשמע שכיף להיות אצלכם בארוחות שישי.
"הכי כיף בעולם. ככה זה מאז שאני ילדה: אתה כל הזמן מרגיש שונה, אתה כרונית שוחה נגד הזרם. ולא הייתי מחליפה את זה בשום בית אחר".
______________________________________________________
גם לו יש אבא מפורסם, אבל מתחום אחר לגמרי. הקליקו על התמונה: