"אם שוורצנגר נכנס לחדר, אני עוזב", הודיע עורך הסרט "פגיעה היקפית" לבמאי אנדרו דייוויס. העורך, ישראלי צנום בן 70, ידע מה יקרה אם רצונו של השחקן יתממש: שחקנים, במיוחד כוכבים, שואפים להגיע לחדר העריכה כדי להשפיע על האופן שבו הם מוצגים ולסחוט כמה שיותר קלוז-אפים – מה שלא בהכרח פועל לטובת הסרט. במאבק הכוחות בין העורך לענק האוסטרי, הבמאי הכריע: שוורצנגר לא נכנס לחדר העריכה. טובת הסרט היא הדבר היחיד שעומד לנגד עיניו של עורך טוב.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ילדיה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל נזכרים ומתגעגעים
העורך הזה הוא דב הניג (86), העורך הישראלי שהגיע הכי רחוק בהוליווד. הוא ערך יותר מ-40 סרטים, כולל "הנמלט" עם האריסון פורד, "אחרון המוהיקנים" עם דניאל דיי לואיס, "היט" עם רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו, "תגובת שרשרת" עם קיאנו ריבס ומורגן פרימן ואחרים. הוא גם ערך סרטי מופת ישראליים, ביניהם סרטיו הראשונים של הבמאי משה מזרחי, שנפטר החודש. אחד משיאי הקריירה שלו היה מועמדות לאוסקר שקיבל עם צוות העריכה על "הנמלט". כיום הוא חבר באקדמיה האמריקאית לקולנוע ולאמנויות הבוחרת את הזוכים בפרס.
למרות התקרית עם שוורצנגר, כוחנות או יהירות הן התכונות האחרונות שאפשר לייחס לאיש העדין הזה. במקרה או לא, "פגיעה היקפית" היה הסרט האחרון שערך, ב-2002. אחרי שנים של עבודה אינטנסיבית, לילות ללא שינה ומחיר אישי גבוה ששילם על הקריירה התובענית, הוא התפנה להגשים את חלום ילדותו – כתיבה. החודש יצא בצרפת בהוצאת רובר לאפונט היוקרתית ספרו הראשון, "רחוב הניצחון" - רומן היסטורי המבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים ושמתאר את סיפור התבגרותו של ברנרד, ילד יהודי בבוקרשט, מהימים שלפני מלחמת העולם השניה ועד לעלייתו לארץ.
עורך טוב הוא בין השאר מספר סיפורים מיומן, ומתברר שהניג הביא את יכולותיו הקולנועיות לכתיבה, אף שבחר בשפה שאינה שפת אמו – צרפתית. "אין לי שפה שהיא באמת שלי", הוא אומר. "שפת אמי היא רומנית, אבל אני לא מספיק מחובר אליה; בעברית אני לא שולט מספיק טוב כדי לכתוב כמו שאני רוצה; וגם האנגלית לא התאימה. הצרפתית קרובה לרומנית, ואני יכול להתבטא בה בצורה רגשית יותר. מה שדחף אותי לכתוב היה הרצון לספר איך הרעיון הציוני נולד בליבו של נער יהודי, שעבר את השנים הנוראיות של האנטישמיות ברומניה הפשיסטית. רציתי גם להוציא את הוריי מהאנונימיות שלהם. הם היו אנשים פשוטים, לא סיימו בית ספר יסודי, אבל הייתה להם הומניות עצומה, והם עשו כל מה שיכלו עבור הילד שלהם".
צפו בסצנות אקשן מתוך "פגיעה היקפית" בעריכת דב הניג:
זה מה שאני רוצה לעשות
הניג נולד ב 1932 ברומניה, ומילדותו חלם לכתוב ואהב קולנוע. הסרטים הראשונים שראה כילד היו סרטים נאציים, שעוררו בו סלידה. מאוחר יותר התאהב בקולנוע האנגלי והאמריקאי והיה מתחמק מבית הספר כדי לראות סרטים. בגיל 15, חודשים אחדים לפני קום המדינה, עלה לארץ בספינת מעפילים. הוא הגיע עם חברת הנוער לקיבוץ ניר דוד של השומר הצעיר, ודי מהר הבין שיש מעמדות גם בארגון שכביכול דוגל בשוויון: הפולנים שווים יותר מהרומנים, והצברים נעלים על כל העולים. "הייתה הפרדה מוחלטת בינינו לבין הצברים, וזה פגע. המבוגרים יצאו למלחמה, ילדי הצברים המשיכו ללמוד בבית הספר, ואנחנו יצאנו לעבוד במשק למשך יום שלם, ולמדנו עברית רק אחר הצהריים, כשכבר היינו מותשים. בהתחלה הצברים לא אהבו אותנו, אין לי מושג למה. אחר כך הם ראו שאנחנו עובדים קשה בשדות, והיחס השתנה".
את שירותו הצבאי עשה בנח"ל, את ההשלמה העביר כדייג בקיבוץ סער, אולם ב-1953 גורש מהקיבוץ. "כשמשה סנה עזב את מפ"ם ועבר למפלגה הקומוניסטית, חלק מאנשי השומר הצעיר תמכו בו, ואני ביניהם. הייתה אסיפה כללית והוחלט לזרוק אותי מהקיבוץ. נתנו לי שני זוגות מכנסיים וחולצות חאקי – והחוצה". הוא יצא לעבוד כסבל וסלל כבישים כדי לממן את לימודיו בתיכון אקסטרני, אבל לא סיים את הלימודים כי קיבל הצעה מפתה: חבר ממגורשי הקיבוץ מצא לו עבודה כמגיה ב"קול העם", ביטאון המפלגה הקומוניסטית.
"גולן רצה להוציא סרט על אנטבה הכי מהר שאפשר, כי הייתה לו תחרות עם עוד שני סרטים. עבדתי חודש בלי לישון. הייתי מסיים משמרת בשמונה בבוקר, יוצא לקיוסק לקפה וחוזר בשמונה וחצי לעבוד שוב 24 שעות. ואחרי כל זה, הצ'קים היו חוזרים שוב ושוב"
במערכת הכיר את מי שלימים יהיה חברו הטוב, והבמאי שאת סרטיו יערוך – משה מזרחי, ששימש אז ככתב בכנסת. הניג כתב לעיתים ביקורות למדור התרבות שערך המשורר אלכסנדר פן, ומדי פעם היה מתחלף עם מזרחי בתפקידים. "רוב הזמן הייתי רעב", הוא נזכר, "כי המשכורת הייתה שוות ערך ל-100 שקל לשבוע. הייתי מבקש שישלחו אותי ככתב למסיבות עיתונאים, כי שם היה שולחן עם קפה ועוגות".
הוא פרש מהעיתון ב-1956, כשלא יכול היה להזדהות יותר עם עמדותיו, מצא פרנסה כפקיד בבנק והמשיך לחלום על קולנוע. יחד עם חבריו דוד מילשטיין ודוד גרינברג הקים את הירחון הראשון בארץ לקולנוע – "אמנות הקולנוע" (שלימים הפך ל"קלוז אפ"). חברותו עם הקולנוען הצעיר דוד פרלוב עודדה אותו לעבור מכתיבה על קולנוע – לעשייה. הוא החל בכך כמתלמד בחדר העריכה של דני שיק, מוותיקי העורכים בארץ. יום אחד הגיע לשם הבמאי האמריקאי ליונל רוגוזין, שעבד עם שיק על סרט. "ראיתי איך הם עובדים", נזכר הניג, "וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כשרוגוזין חזר לאמריקה, שלחתי לו מכתב וכתבתי שאני רוצה ללמוד קולנוע בפריז. הוא שלח לי 200 דולר ומכתב המלצה לז'אן רוש, הקולנוען המפורסם. הגעתי לפריז ב-1965, עם שתי מזוודות מלאות ספרים, אבל בלי אישור עבודה או שהייה".
למזלו, הוא הגיע לבירת צרפת בדיוק כשרוש נזקק לעורך נוסף לסרטו התיעודי "ציד האריות". "כשהוא שאל אותי אם אני עורך, אמרתי שכן, למרות שלא ערכתי מעולם. רעדתי בכל הגוף, אבל ידעתי שאני חייב לשקר". הוא אמנם זכה בקרדיט בסרט של במאי חשוב, אבל ללא אישור עבודה לא הייתה לו אפשרות להתפרנס, והוא שוב סבל מרעב. מי שנחלץ לעזרתו היה משה מזרחי, שעבר בינתיים לפריז ועבד בחברת הפקה של סרטי טלוויזיה. "הוא לא היה יכול לעזור לי בעבודה, אבל הוא היה חבר טוב. לו ולאשתו רחל הייתה דירה חמודה ליד שער הניצחון; הוא היה מבשל פנטסטי והיה מזמין אותי לארוחות בביתו, עם סופרים, אמנים ואנשי קולנוע". כשהגיעו אישורי העבודה, הידידות התפתחה לעבודה משותפת: הניג ערך את הסרט הארוך הראשון של מזרחי, "אורח בעונה מתה", את "חרוזים לסופי" שהופק בצרפת, את הסרטים "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" שהיו מועמדים לאוסקר, ועוד. "מכל הסרטים שערכתי, העבודה עם מזרחי הייתה הקרובה ביותר לליבי", אומר הניג. "הקשר בינינו התבסס על הבנה טוטאלית, אהבה והערכה גדולה".
מתגעגע אליו?
"אני לא צריך להתגעגע יותר מדי. הרי עוד מעט ניפגש".
להקדים את אליזבת טיילור
בעקבות הצלחותיו קיבל עוד ועוד עבודות. מנחם גולן גילה את העורך המוכשר, והעבודה המשותפת הניבה סרטים רבים, ביניהם "טוביה ושבע בנותיו", "מרגו שלי", "קזבלן" ו"מבצע יונתן", שגרם לו מאמץ מיוחד. "גולן רצה להוציא סרט על אנטבה הכי מהר שאפשר", מספר הניג, "כי הייתה לו תחרות עם עוד שני סרטים על הנושא – אחד מהם בכיכובה של אליזבת טיילור. עבדתי חודש בלי לישון. הייתי מסיים את המשמרת בשמונה בבוקר, יוצא לקיוסק לקפה וחוזר בשמונה וחצי לעבוד שוב 24 שעות".
לפחות שילמו לך על משמרות עריכה כפולות?
"איזה שילמו? הצ'קים היו חוזרים שוב ושוב, וכשסוף-סוף קיבלת כסף, גילית שניכו לך מס הכנסה, למרות שהמפיקים עצמם לא שילמו את המס וגלגלו את זה הלאה. שיטות ידועות".
יחסיו עם גולן היו מורכבים, ולא רק בגלל מוסר התשלומים. "היו לנו חילוקי דעות אמנותיים, אבל הייתה לי הערכה גדולה אליו, כי הייתה לו אהבה ותשוקה אמיתית לקולנוע". גולן גם הביא אותו להוליווד, אחרי שלא היה מרוצה מהעורך של סרטו האמריקאי "לפקה" והזעיק את הניג שיחליף אותו. משם העניינים התגלגלו. הניג נשאר בהוליווד והתחיל לעבוד עם הבמאים הצעירים אנדרו דייויס ומייקל מאן. שיתוף הפעולה המוצלח גרם להם לבחור בו כעורך של רוב סרטיהם הגדולים.
בשנים האחרונות הוא חי בלונדון עם אשתו, זואי ("בלעדיה אני עלה נידף. אני מאושר שהיא גאה בי"), עוסק בכתיבה, ועל אף שפרש מעריכת סרטים, הוא עוקב אחר הנעשה בקולנוע הבינלאומי ובעיקר הישראלי. "יש קולנוע נפלא בארץ", הוא אומר. "אהבתי מאוד את הסרטים 'ביקור התזמורת', 'בופור', 'ואלס עם באשיר', 'כיפור' ו'למלא את החלל', ואני מעריץ את עבודתה של מיכל בת אדם. גם את 'פוקסטרוט' אהבתי מאוד. אני גאה בקולנוע הישראלי".
צפו בקדימון ל"לפקה", סרטו הראשון בהוליווד:
הדיאלוגים הסודיים שלו
שלושה עקרונות הנחו אותו כל חייו בבחירת הסרטים שערך: לא לעשות משהו שיגרום לו להתבייש, לא לערוך סרטי אימה ולא לעשות סרט שמעליב עם אחר. "בארץ ביקשו ממני לערוך את הסרט של בועז דוידזון 'עזית הכלבה הצנחנית'", הוא נזכר. "קראתי את התסריט, ראיתי שיש שם סצנות של אלימות ויחס משפיל לערבים, והרגשתי שאני לא יכול לעשות את זה. פשוט נעלמתי. אבל בועז סלח לי".
היום כל אחד יכול לערוך גם בסמארטפון. מה הופך עורך לעורך טוב?
"הידע הטכני חשוב, אבל לא פחות חשובים חוש ביקורת, ניסיון חיים, רקע בתולדות הקולנוע, מוזיקליות, יכולת לספר סיפור ובעיקר רגישות. אתה צריך רגישות כדי להבין מה חלש במשחק ולא להשתמש בזה כי זה לא עוזר לשחקן, לא להשתמש בפריים שמראה שחקנית בצורה לא מחמיאה, לזהות חולשות בדיאלוגים. הרגישות היא תוצאה של מה שעברת בחיים, והעורך מביא את סך סיפור חייו למסך: את הפגיעות שנפגע, את האהבות הנכזבות - כל אלה יעזרו לו להכניס רגישות משלו לכל סצנה".
לעורך יש יכולת להציל סרט?
"לא. עורך לא מציל סרט של במאי מוכשר, אלא רק של במאי לא מקצועי ולא מוכשר, וזה די בלתי אפשרי להציל סרט שמבוים רע או שיש לו תסריט טיפשי. אבל לעורך יש הרבה יכולת להשפיע. אף אחד לא יודע, אבל אני כתבתי הרבה דיאלוגים בסרט של גרי מרשל 'רופאים צעירים מאוהבים' - וגם ב'פגיעה היקפית': יש שם דמויות של טרוריסטים מרקסיסטים-לניניסטים, ולמי שכתב את התסריט לא היה מושג איך הם באמת מתבטאים. לי כן היה מושג, אז שיניתי להם את הדיאלוגים".
עריכה זה מקצוע של מאחורי הקלעים. הרגשת תסכול לפעמים שאתה לא מקבל את הקרדיט שמגיע לך?
"מי שעושה את הסרט זה הבמאי, והקרדיט מגיע לו בצדק. הכבוד של העורך מתבטא בכך שהבמאי נותן לו עבודה בסרט הבא. האמון והמשכיות העבודה הם הקרדיט הגדול ביותר. העורך צריך לשים את האגו שלו בצד. התוצר הסופי הוא תמיד של הבמאי. זה הסרט שלו, לא של העורך".
______________________________________________________
שיחקה בסרט ישראלי מפורסם ולא מרגישה ישראלית. הקליקו על התמונה:
