על הזרוע של למיס עמאר, קצת מעל שורש כף היד, מקועקעות בערבית המילים "חופש, אהבה ודגים", כשעיטורים בצידן. "עשיתי את הקעקוע הזה בגיל 16", היא מספרת, "ואחריו הגיעו עוד כמה". בחברה הערבית, מתברר, לא הרימו גבות. "דווקא הישראלים מגיבים לזה יותר", אומרת עמאר. "הם שואלים אותי הכי הרבה: 'איך זה שערבייה מסתובבת עם קעקועים?' כששיחקתי בהצגה ברמאללה, בכלל לא התרגשו מהם. כשהגעתי למקעקעת, לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה, אז הלכתי על משהו שמאפיין את עכו, המקום שבו נולדתי, ואותי".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עמאר (24), המתגוררת כיום בבית משפחתה בשכונת כבאביר בחיפה, בכלל רצתה להיות ליצנית. "בגיל 17 התחלתי לעבוד בפארק שעשועים, והייתי עושה שם ימי הולדת וקסמים. זה מה שחלמתי לעשות. מכיוון שאין מגמת ליצנות באוניברסיטת חיפה, התחלתי ללמוד משחק, ואחרי שגיליתי את העולם הזה, הבנתי שזה מה שאני רוצה".
ההבנה הזו הוכיחה את עצמה: עמאר מועמדת השנה לפרס אופיר כשחקנית הטובה ביותר עבור משחקה בסרט "סופת חול". הטקס יתקיים ב-22 בספטמבר, והיא נרגשת לקראתו. "מבחינתי, עצם המועמדות היא פרס", אומרת עמאר, "כי אני מתמודדת מול שחקניות טובות וגדולות (יבגניה דודינה, אניה בוקשטיין, ליהי קורנובסקי ונועה קולר – ס"א). אני אדם תחרותי, אז אני מאוד רוצה לנצח. המצב הזה לא מובן מאליו, כי הגעתי לזה כבר בתפקיד הראשון שלי בקולנוע".
הסרט בכיכובה, שאותו ביימה עלית זקצר, מספק הצצה לחייה של משפחה בדואית בדרום, שמשתנים כשהאב נושא אישה שנייה. בתו ליילה, אותה מגלמת עמאר, לומדת באוניברסיטה ומנהלת קשר רומנטי עם בחור מחוץ לחמולה, דבר שאינו מקובל על הוריה. הסרט זכה בפרס ראשון בפסטיבל סאנדנס, והוא ייצא לאקרנים בארץ בשבוע הבא, "אהבתי את העובדה שהסרט לא מעביר ביקורת על האנשים עצמם, אלא על החברה, על המצב של הבדואים, על מעמד האישה", אומרת עמאר. "יש בסרט ביקורת כלפי החברה היהודית, אבל גם כלפי החברה הבדואית וההתנהלות שלה בתוך עצמה".
צפו בקדימון לסרט:
אני אזרחית סוג ב'
ההחלטה של עמאר להיות שחקנית היא אחת מסדרת החלטות לא שגרתיות שהיא קיבלה בחייה. עוד החלטה הייתה להגדיר עצמה כמוסלמית אתאיסטית. "אני מוסלמית שמתפללת כשהיא מרגישה לנכון", היא מסבירה. "יש לי שני אחים - אחות גדולה ואח קטן - וכל אחד מאיתנו למד במוסדות שונים - יהודיים, מוסלמיים וגם נוצריים. כשהיינו קטנים, היינו חוגגים את החגים המוסלמיים, אבל תמיד חגגנו גם את כריסמס, כי אהבנו לקשט את העץ. אנחנו משפחה מולטי-תרבותית".
הגדרה נוספת שהיא אימצה לעצמה עלולה לעורר אנטגוניזם כלפיה בחברה שבה היא עובדת ולומדת: עמאר מגדירה עצמה כפלסטינית, לא כישראלית. "זה מגיל אפס", היא אומרת. "גדלתי על זה. יש לי קרובי משפחה בסוריה, בדיר אל אסד, במחנה הפליטים בלטה, ואני לא יכולה להפריד את עצמי מהם גם מתוך קשר דם
וגם מתוך הזדהות. אני נתקלת בהרבה שאלות כמו 'איך את מגדירה את עצמך כפלסטינית אם יש לך תעודת זהות ישראלית?' אבל ממתי תעודה או דף יגדירו אותי? זו לא התרבות שלי. באתי ממקום שונה, ואני לא מזדהה כל כך עם הישראליות ולא רואה את עצמי כישראלית. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי שלמה עם זה, כי אני אזרחית סוג ב', וזה מורגש בכל דבר קטן - לרוב בשדה התעופה, אבל גם ברכבת, כשאני פותחת ספר בערבית, אני מרגישה את המתח מסביב".
את עמיתיה השחקנים הערבים היא מחלקת לשלוש קבוצות. "הקבוצה הראשונה, שהיא הרוב, פשוט רוצה לשחק: לא משנה מה, איפה ואיך. בקבוצה השנייה יש שחקנים שחשוב להם לגלם תפקידים שהם לא בהכרח של ערבים, ולכן הם נזהרים מהטייפקאסט הזה. השחקנים בקבוצה השלישית בכלל לא רוצים לעבוד בהפקות ישראליות, מתוך אג'נדה. אני יכולה להבין ולהעריך אותם, אבל מבחינתי זה בלתי אפשרי. אני רוצה לשחק בכמה שיותר מקומות, אבל עדיין נזהרת כשאני בוחנת תפקידים שמציעים לי. אני בודקת את הטקסט ומוודאת שהוא לא מעוות את המציאות".
עד כה היא השתתפה בשתי הפקות טלוויזיה ישראליות - "בתולות" ו"בלתי הפיך". בראשונה שיחקה בדואית, ובשנייה גילמה עוזרת הפקה שזהותה האתנית לא משחקת תפקיד. "זו הייתה התקדמות מבחינתי, כי בדרך כלל מציעים לי לשחק ערביות או בדואיות", היא אומרת. "עדיין לא עשיתי אודישן מול שחקניות יהודיות".
חלומות שלא יכולים להתגשם
עמאר החלה ללמוד משחק לפני חמש שנים, אבל רק בימים אלה היא מסיימת אותם. אחד הגורמים להתארכות הלימודים הוא הקשר שלה עם תיאטרון החופש, שאותו הקים השחקן המנוח ג'וליאנו מר ושפועל במחנה הפליטים בג'נין.
"השתתפתי בהצגה שלהם ועברתי לגור שם במשך חודשיים", היא מספרת. "עבדנו וחיינו בתוך מחנה הפליטים, שהוא מקום מאוד צפוף, עם רעש של יריות כל לילה. זה מקום הרוס, פיזית ומנטלית, אבל ראיתי שם שאפשר להפוך את הכיעור ואת הקושי לאמנות. בהתחלה חשבתי שאף אחד לא יתעניין בתיאטרון ושהרמה שלו תהיה נמוכה, אבל טעיתי. התנסיתי שם בשיטות משחק שלא למדתי באוניברסיטה ולא בשום מקום אחר, ואני משתמשת בהן עד היום".
מדי פעם קיבלה שם תזכורת למציאות הקשה. לדוגמה, אחרי ששתתה מי ברז, חטפה הרעלת מים שהשביתה אותה מפעילות למשך ימים רבים. "לא הבנתי שאסור לעשות את זה. המקום הזה נמצא 45 דקות נסיעה מחיפה, אבל הרגשתי שאני בהודו, ושאולי הייתי צריכה להתחסן לפני שהגעתי לשם".
רבים מהשחקנים שאיתם עבדה גדלו על סיפורים משפחתיים שעלילתם התרחשה בחיפה ונגדעה ב-1948. "פגשתי אנשים שהמשפחות שלהם הגיעו לג'נין בעקבות הנכבה. כשהייתי מספרת שאני נוסעת בסוף השבוע הביתה, לחיפה, כדי לנוח ולראות את הים, הייתי מרגישה שאולי אני פוגעת בהם, כי הם לא יכולים לנסוע לחיפה כמוני".
הנסיעות לחיפה היו קשות עבורה בשל ההמתנה הארוכה במחסום בדרך מג'נין. כדי לזרז את התהליך עד כמה שאפשר, הפכה עמאר את הדיאלוג עם החיילים לתרגיל במשחק. "כשהיו שואלים אותי מה עשיתי בג'נין, הייתי נותנת תשובות כמו 'אכלתי חומוס' או 'תיקנתי את האוטו'. להגיד ששיחקתי בתיאטרון היה מסוכן מדי, כי היו יכולים לשאול אותי באיזה תיאטרון שיחקתי ואת מי אני מכירה שם. יצא שפשוט אכלתי חומוס כל התקופה הזו. גם רכבתי שם על סוסים מדי פעם, וגם את זה סיפרתי במחסום".
לדבריה, התקופה הזו הותירה בה רושם עז, והיא המשיכה לנסוע לג'נין גם אחרי שהסתיימה ההפקה. "לפני כמה חודשים הגעתי לשם עם הצגת ילדים, וכשהיא הסתיימה, הילדים נשאלו מה החלומות שלהם. ציפיתי לשמוע חלומות רגילים, כמו לקבל צעצוע מיוחד או לנסוע לארץ מסוימת, אבל התברר שלילדים האלה יש חלומות אחרים: שאבא ישתחרר מהכלא, לראות את דוד שלהם, לבקר בחיפה. מכיוון שאני מכירה את המציאות, אני יודעת שאלה חלומות שלא כל כך יכולים להתגשם".
ומה החלום שלך?
"להמשיך לשחק וכל הזמן להשתפר. הרבה אנשים לא האמינו ש'סופת חול' הוא הסרט הראשון שלי. בתור התחלה אני חושבת שעשיתי עבודה טובה, אבל אין גבול ללמידה".
______________________________________________________
איזה כאבים מסתיר השחקן ניר שטראוס מ"גאליס"? הקליקו על התמונה:
