כוכב "גאליס" איבד את שני הוריו בגיל צעיר והתעקש להמשיך לחייך

כשניר שטראוס הולך ברחוב, רצים אליו ילדים ומביטים בו בהערצה. הוא מחייך למצלמה, עושה איתם סלפי, והם בוודאי לא משערים מה עבר עליו כשהוא היה בגילם, לא מודעים לכך שהכוכב החייכני חווה אובדן קשה: הוריו הלכו לעולמם, והוא אומץ על ידי סבו וסבתו.

שטראוס (27), המככב בסדרת הילדים והנוער "גאליס", התייתם מהוריו בגיל צעיר. כשהיה בן 12 נפטרה אמו רותי ממחלת הסרטן בגיל 40, ושלוש שנים לאחר מכן הלך לעולמו אביו אודי מהתקף לב בגיל 43. שטראוס ואחותו שרון, הצעירה ממנו בשנתיים, עברו לגור אצל סבם ישראל וסבתם עמליה ז"ל, שהפכו להיות ההורים החלופיים שלהם. "החיים אצלם הייתה חוויה מורכבת בגלל פערי הדורות", אומר שטראוס. "לדוגמה, סבא וסבתא שלי לא גדלו בעידן של פלאפונים, כך שהייתי צריך להסביר להם וללמד אותם את הטכנולוגיה הזאת. הם גם לא שמעו טוב, וזה משהו שהייתי צריך להתרגל אליו. למרות זאת הרגשתי שהם מצליחים למלא את החלל של ההורים".

למרות הטרגדיה שעבר, החליט שטראוס לא לשקוע בדיכאונות. את המפלט מהכאב מצא במשחק. "הדרך שלי להתמודד עם המוות של הוריי הייתה להופיע בתיאטרון. הרגשתי שדרך המשחק אני יכול לגרום לאיזשהו תיקון, לשמח אנשים, לרגש את הקהל. הבנתי שהמשחק הוא הייעוד שלי".

שטראוס ב"גאליס":

מתמטיקה, פיזיקה ותיאטרון

את הקריירה שלו החל עוד כנער, כשהשתתף בפסטיגל, בלהקת השכנים של צ'יץ' ובסדרה "ההפסקה הנסתרת" והנחה בערוץ ניקלודיאון. לאודישנים הלך לבד, ללא סבו וסבתו, אבל בכל פעם שהופיע על הבמה או על המסך, הם חשו גאווה רבה. שניהם אהבו תרבות והרבו ללכת לתיאטרון ולאופרה, אלא שסבו נטה להירדם במהלך הצגות. "סבתא שלי הייתה תמיד מעירה אותו כשהוא היה נרדם, וכשהוא התעורר הוא ידע לומר לה מה קרה על הבמה בזמן שהוא חלם. הוא הכיר את כל המחזות".

במקצועו היה הסב רואה חשבון וגם כיהן כנשיא לשכת רואי החשבון במשך שלוש קדנציות וזכה על כך בתואר יקיר תל אביב. "סבי היה שייך לדור שהמקצוע והקריירה היו חשובים לא רק למען ההישגיות אלא כהכרח קיומי", אומר שטראוס. "הוא אהב מאוד את העבודה שלו וחשב שמספרים הם דבר חשוב". ההבנה במספרים עברה כנראה בגנים, משום שנכדו סיים בהצטיינות בגרות עם חמש יחידות במתמטיקה ובפיזיקה. "לא תמיד היה קל לשלב בין הלימודים לעבודה כשחקן", הוא אומר, "אבל ידעתי שאין לי אפשרות אחרת. דאגתי לשמור על ציונים גבוהים כדי שתהיה לי לגיטימציה להיות שחקן. גם הייתי צריך לבנות תוכנית ב' למקרה שלא אצליח במשחק. למרות זאת, סבא שלי מעולם לא לחץ עליי להיות רואה חשבון כמוהו ותמיד אמר לי ללכת אחרי מה שאני רוצה. היה חשוב לו שאהיה מאושר".

בצבא שירת בתיאטרון צה"ל, בהמשך שיחק בסדרות "סימני שאלה" ו"אורים ותומים", וכיום הוא משלב בין "גאליס" להצגות שונות, בהן "אלה גרוסמן", המועלית בבית ליסין, ו"כיוונים", שבכתיבתה הוא השתתף ושעוסקת בחייל שנהרג כתוצאה מפליטת כדור. אבל ההפקה המשמעותית ביותר עבורו היא "סבא שלי רמטכ"ל", הצגת יחיד לילדים פרי עטו המתארת את סיפורו של סבו, שבגיל 82 חלה באלצהיימר.

"המחלה של סבי התחילה מדברים קטנים", משחזר שטראוס. "בהתחלה הוא איבד את המפתח; אחרי שעה מצא אותו ושכח שבכלל חיפש אותו. הוא גם היה שוכח שקבע להיפגש איתי, וככל שהמחלה הידרדרה, הוא כבר התחיל לשכוח מי אני ומי הוא. יום אחד הוא חשב שהוא מאבטח, יום אחר היה בטוח שהוא חבר בקבינט, יום אחד חשב שאני עובד שלו ויום אחר ששירתתי איתו במילואים. זה מתסכל מאוד שאדם שגידל אותך מחייך אליך ולא זוכר מי אתה, אבל היו גם רגעים שהוא כן זכר, והימים האלה היו התקווה שלי. חיכיתי להם".

במהלך החזרות להצגה נפטרה סבתו של שטראוס בגיל 85, ושלושה חודשים לאחר מכן נפטר גם הסב, באותו גיל. "הייתי בטוח שכשההצגה תעלה, סבי יהיה בחיים והוא יוכל לצפות בה, אבל עכשיו היא מוצגת לזכרו", אומר השחקן. "אם סבא שלי היה מגיע להצגה כשהוא צלול, הוא בוודאי היה מתרגש ומתפלא על כך שהצגתי את הבילויים שלי איתו כמשמעותיים. היינו נוהגים ללכת למסעדות, לאכול גלידה ולראות סרטים יחד, והוא בטח לא ידע עד כמה זה היה חשוב עבורי. חוץ מזה, הוא בטח גם היה תוהה למה עשיתי עליו הצגה. היה שואל: 'את מי אני מעניין?'"

צפו בקטע מההצגה "כיוונים":

השליחות שבמקצוע

"סבא שלי רמטכ"ל" זיכתה את שטראוס בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה להצגות ילדים שנערך בפסח האחרון, אבל לדבריו, הוא לא התרגש מזה יתר על המידה. "איפשרתי לעצמי להתרגש מחיפה ועד תל אביב", הוא אומר. "כשהגעתי הביתה, הזכרתי לעצמי שאני אותו ניר, בן אדם רגיל, ושלמחרת אני שוב קם לחזרות. שום דבר לא השתנה בי בעקבות הזכייה, גם לא בעקבות הפרסום".

כמי שהתחיל לשחק בגיל צעיר, שטראוס מנוסה בפרסום, והוא מספר שחבריו בבית הספר תמיד פרגנו לו על כך. "זה היה טבעי בשבילם, כי תמיד חלמתי לשחק", הוא אומר. יחד עם הפרסום הגיעו גם המעריצים. "אני נתקל ברחוב בילדים שרוצים להצטלם איתי, ואני תמיד מסכים, ולא משנה איזה מצב רוח יש לי, כי אני זוכר שגם אני הייתי ילד ורציתי להצטלם עם שחקנים מפורסמים. אני גם לא רוצה לגרום לאף ילד לחזור הביתה עצוב כי סירבתי להצטלם איתו. ועדיין, מאוד חשובה לי הפרטיות. ליד הבית שלי יש בית ספר יסודי, ואני תמיד מחפש דרכים חלופיות כדי ללכת בשקט ברחוב. אני גם נכנס לקניונים רק בשעות שהילדים בבית ספר. פעם עשיתי טעות ונכנסתי לקניון בזמן חופשת ל"ג בעומר, וילדים התנפלו עליי. הפרסום הוא חלק מהמקצוע הזה, אבל בעיניי, המשמעות האמיתית שלו היא השליחות".

לאיזו שליחות אתה מתכוון?

"אני מרגיש שבדמויות שאני מגלם יש הזדמנויות לשנות דברים. בסדרה 'סימני שאלה', למשל, שיחקתי נער חוזר בשאלה, וניגשו אליי דתל"שים שאמרו לי שהם התרגשו מהאופן שבו הצגתי את ההתמודדות עם הנושא הזה. הדמות שאני מגלם ב'גאליס' היא של ילד נכה, ואני חושב שעצם הנוכחות על מסך הטלוויזיה של ילד צולע הנעזר במקל הליכה, מוביל לקבלת השונה. גם כשכתבתי את ההצגה החדשה הייתי מוּנע מהשאיפה לשנות. רציתי להעלות את המודעות למחלת האלצהיימר, שמבוגרים רבים חולים בה. כבר ניגש אליי ילד שאמר לי שבעקבות ההצגה הוא רוצה ללכת לסבא שלו, שאותו הוא לא פוגש הרבה, ולומר לו שהוא אוהב אותו.

"רוב הילדים לא נוהגים לבקר את הסבא והסבתא שלהם לעיתים תכופות, ואם ההצגה תשנה את המצב, זה יהיה מדהים בעיניי. סבא שלי תמיד אמר שכשהופכים לסבים, מפסיקים לחיות למען עצמך ומתחילים לחיות למען הנכדים שלך. העתיד שלך הוא מה שקורה לנכד, וכשהנכד שמח, גם אתה שמח. כשהייתי ילד לא הבנתי את זה; עכשיו אני מבין".

______________________________________________________

כוכבת הילדים ענבלי בא-לי ניקתה חדרי מדרגות, הרוויחה שכר מינימום ושקלה 46 ק"ג. הקליקו על התמונה:

ענבל לוי-אזואלוס מספרת מה עבר עליה לפני שהפכה ל"ענבלי בא-לי". הקליקו על תמונתה (צילום: גילי לוינסון)