מה היה הגיהנום של אלכסנדר פן, ומדוע היה לו קשה לאהוב את הארץ?
שנה אחרי עלייתו ארצה כתב פן הצעיר את "עדיין - לא!", בו פירט את קשייו בארץ, אך בתוך זמן קצר היה לאחד היוצרים הבולטים כאן. היום מלאו 110 שנים להולדתו
גבר יפה תואר, אחד הנאים שנראו כאן, ירד ב-1927 מהאונייה אל החוף של נמל יפו. "אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה, עוצר נשימה" - כך תיאר אותו לימים המשורר חיים גורי. פניו המסותתות של האיש, מצחו הרחב, פיו המחוטב ואולי גם המסתורין שאפף אותו, פראותו המרוסנת והליריות שידע להביע – כל אלה הפילו קסם על נשים.
הוא נולד היום (14 בפברואר) לפני 110 שנה בשם אברהם פפליקר-שטרן, אבל המציא את עצמו מחדש וקרא לעצמו אלכסנדר פן. על החיים שקדמו להגעתו לארץ ישראל נהג לספר סיפורים מרתקים. הוא נולד, כך אמר, בסיביר, על חוף ים הקרח הצפוני; אמו מתה כשהיה בן שנתיים, ומי שגידל אותו היה סבו, אציל שוודי, שהיה ממונה על הפלך ועל תחנה לציד של כלבי ים ודגים, מהם הפיקו שומן ועורות. הסבא נהג לקחת אותו איתו במסעותיו, והילד דיבר בשפת המקום, צ'וקצ'ית. כשנאלץ להתרחק ממנו, נהג הסבא להפקיד עליו כלב סן-ברנרד ששמר עליו בנאמנות. כששב יום אחד הביתה, מצא הסב דוב מת, ואת הכלב גוהר מעל התינוק ומגן עליו.
כשמלאו לו עשר, סיפר פן, פצע דוב לבן את סבו, וזה הספיק עוד לתפור למענו נעלי בד חדשות, כתב על פתק את שמו וכתובתו של אביו היהודי של הילד ושילח אותו לדרכו, לבדו, למצוא את האב. פן נדד במרחבים המושלגים, מרחק של אלפי קילומטרים, בחברת כלבים שחיממו אותו, הצטרף לחבורה של ילדי הפקר, למד להילחם על חייו, לגנוב, לקבץ נדבות. את אביו מצא בסופו של דבר. בביתו התוודע לשירתו של המשורר הרוסי מיכאיל לרמונטוב, ובעקבות זאת החל לכתוב בעצמו.
סינילגה אייזנשרייבר-פן, אחת משלוש בנותיו של פן, מספרת על אביה:
המשורר ולדימיר מאיאקובסקי, שעימו התיידד, שיבח את שיריו, אבל הקריירה של פן כמשורר רוסי הסתיימה כשהסתבך בהרפתקה ששינתה את חייו: הוא נקלע לחבורה של צעירים יהודים ונאסר בשל פעילותם הציונית, אף על פי שזו הייתה רחוקה ממנו ולא באמת עניינה אותו. כשברח מהכלא, נאלץ להימלט גם מברית המועצות. "אם אני נאשם בציונות, וכך רוצים לכפות עליי משהו", אמר, "אין מה לעשות. פלסטינה? שיהיה פלסטינה".
פן לא ידע עברית לפני בואו לישראל, אבל חלפה כשנה בלבד מאז עלייתו ועד שכתב את השיר הזה, "עדיין – לא!":
הַשֶּׁמֶש – גֵּיהִנֹם צָלוּי.
אַדְמַת פִּתִּי – צַבָּר וָחוֹל.
אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי:
אֵינִי יָכוֹל!
אֵינִי יָכוֹל אֶת נַאֲקוֹ שֶׁל אֹח,
אֶת הַשָּׁרָב אֲשֶׁר אַפּוֹ חָרָה,
אֶת הַחַיִּים עַל חֹד הַחוֹח –
לִקְרֹא מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה.
טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ,
אֲבָל אֵינִי יָכוֹל... עֲדַיִן – לֹא!
"עדיין - לא!" בביצוע אבי ליבוביץ' והאורקסטרה עם שאנן סטריט:
חיים קשים מדי בארץ תובענית
צעיר בן 22 שגדל בערבות השלג והקרח של סיביר − על פי עדות בתו סינילגה, הוא נהג עד אחרית ימיו למלא את נעליו בגזרי עיתונים כדי לשמור על חום הרגליים – פונה בשירו אל הארץ הגיהינומית שאליה נקלע בלי שום כוונה או תכנון, ומסביר לה "בגלוי" שפשוט אינו יכול לשאת אותה: את חומה הצולה, את מדקרות הקוצים הבלתי נמנעים הנלווים אל מתיקותו הדלה של פרי הצבר; את הצלילים הצורמים את אוזניו: "נאקו של אֹח" − איזה צירוף מרהיב, שבו משחיל המשורר ברמיזה את הנאקה של הגמל עם הקול שמשמיע עוף הלילה הנפוץ באזורנו. הוא מתעב את האילוץ לחיות "על חוד החוח", את הכורח המתמיד להיאבק, לבלוע חול, להיצלות, לסבול.
ועם זאת, יש בשיר הזה גם נימה מפתה של מאהב שיודע להבליע הבטחה, גם כשהוא מסרב. " עֲדַיִן – לֹא!" הוא מקפיד לצעוק באוזני הארץ הזאת, שדורשת ממנו לראות בה "מוֹלֶדֶת מְכוֹרָה" בשם איזה "טֵרוּף עַתִּיק" – יהדותו, ההיסטוריה היוקדת בו, כמעט בניגוד לרצונו. אכן, הוא צועק באוזניה שאינו יכול לאהוב אותה, שכל מה שיש לה להציע לו מעורר בו כעס, רצון להתנצח, לחשוף את פגמיה הבלתי אפשריים, להוכיח לה שאינה ראויה לו. ובכל זאת, במילות הסיום יש הבטחה סמויה: ה"לא" הוא רק "עדיין", רק בינתיים.
היכולת הלשונית הזאת של מי שזה מקרוב בא, שליטתו בצלילים ובמילים המתחרזות בטבעיות גמורה – אֹח/חוֹח, חָרָה/ מְכוֹרָה - מעוררת השתאות. בארבע מילים, "אַדְמַת פּתִּי – צַבָּר וָחוֹל", הוא מביע בדייקנות מופלאה את הרעב, את העמל הבלתי נסבל, את החיים הקשים מדי בארץ תובענית שמצפה ממנו לא רק שיעבוד בה ואותה, אלא שגם יחוש כלפיה אהבה שהיא מעין טירוף לא הגיוני, שבאה מהמעמקים, מקדמת דנא, ממקומות לא מובנים שאי אפשר בעצם להיאבק בהם ולהתנגד להם. הוא עצמו כבר יודע שיתמסר לה, אבל לא יעשה זאת בלי לזעוק, למחות, לזעום - עליה בעיקר, אבל גם על עצמו, כי הגיע אליה וכי במוקדם או במאוחר ייכנע.
מחווה לאלכסנדר פן בתיאטרון הקאמרי:
סוער, מפתה, בוגדני
גם בחייו האישיים, בקשריו עם נשים, היה פן מאהב סוער, מפתה, וגם פוגע מאוד, בוגדני ומאכזב. סיפור הקשר שלו עם חנה רובינא, הגברת הראשונה של תיאטרון הבימה, היכה גלים ביישוב היהודי של אותם ימים. כשהשניים התאהבו, הייתה רובינא רווקה ומבוגרת ממנו ב-18 שנים, והוא היה נשוי לבלה דון, מי שהייתה ברוסיה אהובתו של אחד מחבריו. בביוגרפיה שכתבה חגית הלפרין על פן, היא סיפרה שדון התחננה באוזני בעלה שלא ייסע עם הבימה לסיבוב הופעות בעמק הירדן, אבל הוא לא שעה להפצרותיה. בבית לא היה אוכל, ודון יצאה עם בנם התינוק, אדם, לחפש אוכל. היא הרימה צנון שמצאה בחול, האכילה את התינוק, שהיה אז בן שנה וחצי, והוא לקה בדלקת מעיים. הרופאה סירבה לטפל בו, כי לאם לא היה כסף לשלם, והתינוק מת בדרך לבית החולים. דון קברה את הפעוט בלי להודיע לפן, ולאחר כארבע שנות נישואים חזרה אל בית אמה ביחד עם זרובבלה, בתם הבכורה.
גם הרומן עם רובינא לא נמשך זמן רב, אם כי השניים נשארו מיודדים. בבית החולים שבו ילדה רובינא את בתם המשותפת, אילנה, הכיר פן את מי שהייתה אשתו השנייה, אחות בשם רחל, אמה של סינילגה, שטיפלה בו עד מותו ב-1972 מסיבוכי מחלת הסוכרת.
לנשים שבחייו כתב שירים שמהם אפשר להיווכח עד כמה היה מודע לבוגדנותו: "לֹא אֲנִי הוּא הָאִישׁ, לֹא אֲנִי/ אֶל בֹּאוֹ מֵרָחוֹק מְצַפָּה אַתְּ", כתב לאחת מהן.
מפיה של אחרת כתב: "כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב, הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת,/ אֲבָל זְכוֹר אֵיךְ נִפְגַּשְׁנוּ בְּלֵיל מִלֵּילוֹת./ אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית - אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת,/ רָק אוֹתָה אַהֲבָה עֲנִיָּה וְסוֹרֶרֶת".
וארץ ישראל – היא כבשה את ליבו, כפי שידע שיקרה. רק שנה אחרי שכתב את "עדיין – לא!" כתב פן שיר שנקרא "ובכל זאת...", שהסתיים במילים: "וְאָז, בִּבְלִי-דַּעַת, רוֹעֵם בִּי הַקּוֹל:/ "בָּלָה וּמֻפְקֶרֶת, וּבְכָל זֹאת – מוֹלֶדֶת!" את אחד משיריו האחרונים חתם כך: "שָׁלוֹם לָכֶם/ דֶּרֶךְ./ דֶּגֶל./ חֹפֶשׁ./ אָהֲבָה./ שָׁלוֹם מְאֹד מוֹלֶדֶת".
