עבודות האמנות של אמל מטר מצולמות תמיד בגובה העיניים. הן מורכבות בדרך כלל מצילום וידאו אחד שמנציח את האמנית עצמה, כשהמצלמה ניצבת בדיוק מול דמותה. מטר (21) היא ערבייה נוצרייה מהשכונה הירושלמית בית צפאפא, שבימים אלה מסיימת ללמוד בבית הספר לאמנויות מוסררה שבבירה. האמנות שלה טעונה: אחת מעבודותיה הבולטות היא צילום שבו היא מכה בפניה באמצעות ידיה הצבועות שחור, עד שלאט-לאט הפנים נעשות שחורות לגמרי - "ללא זהות", במילותיה. "התהליך הזה מבטא את הניסיון למחוק את המראה שלי, להדחיק אותו", היא מסבירה. עבודה נוספת, "צעקה" (ראו סרטון למעלה), מציגה אותה במה שנראה כמו צעקה, אבל למעשה זהו צילום סלואו-מושן שלה מפהקת. "משכתי פיהוק של חמש שניות על פני דקה וחצי", היא אומרת, "ואנשים לא מבינים אם זה פיהוק או צעקה. זה בא לייצג משהו שעושים ביום-יום כמשהו כואב: תחושה של משהו שמשתחרר מהפנים אל החוץ. צעקה כזו היא לא משהו מובן מאליו. היא קשורה לצעקה הפנימית שלי".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- "מלאכית ימי ההולדת" נהנית לשמח משפחות עצובות
ואכן, נראה שלמטר יש הרבה סיבות לצעוק, בין היתר בהקשר לחייה כאישה בחברה הערבית. "צילמתי עבודה שקשורה לנושא האישה הערבייה", היא מספרת. "כשנשים ערביות מתות בגיל צעיר, עוד לפני שהן התחתנו, מלבישים אותן להלוויה בלבן, כמו כלה, אז בצילום שמתי על עצמי בד לבן. המצלמה צילמה אותי שוכבת שם, מכוסה בבד, על הר מבודד בנבי מוסא, במשך עשר דקות בדממה. כשבן אדם מת, מוחקים אותו, ועל המחיקה הזו באתי לדבר כאישה ערבייה. ביום-יום שלי אני מרגישה מחוקה, חסרת אונים, כמי שאין לה כוח. אני מאחלת לעצמי שגם לי, כאישה ערבייה, יהיה כוח".
ההורים שלי הם מתנה
מטר אוהבת לשבור מוסכמות, ולא רק כאלה שקשורות לאמנות. הפעם הראשונה שבה שברה את המוסכמות הנהוגות בחברה המקיפה אותה, הייתה הרבה לפני שהחלה את דרכה כאמנית. למעשה, זה קרה כשהייתה בת שבועיים, כשהוריה החליטו להכניס אותה לביתם. "במגזר הערבי לא מקובל לאמץ ילדים", היא אומרת. "זה נחשב לבושה למשפחה, כמו בושה לגבר שלא מצליח להביא לעולם ילדים משלו". כשהייתה בת 11 חודשים, קיבלו הוריה ("הכי גיבורים בעולם", היא מתגאה) טלפון מהגורמים האחראים לתהליך האימוץ: נאמר להם כי לבתם נולדה אחות מאמה הביולוגית, וזו ביקשה שהיא תגדל באותה משפחה לצד אחותה. "ההורים הסכימו, כי זו אחותי", היא מספרת. כך התרחבה המשפחה, ואמל נעשתה אחות בכורה למלאג, שלומדת איתה במוסררה תקשורת חזותית. "היא מאוד דומה לי באופי, וזה נותן לי שקט נפשי".
על עובדת היותה מאומצת נודע לה בגיל חמש, כשאמה ואביה סיפרו לה – "בעדינות", היא מדגישה – שהם לא הוריה הביולוגיים. "הקשר בינינו הוא רוחני", אומרת מטר. "זה קשר של אהבה שהיא הרבה מעבר לפיזיות. ההורים שלי הם מתנה, והם שמחים ושלמים במה שיש להם".
עד גיל 18 לא גילתה לאף אחד שהיא מאומצת; גם לא לחברים בכיתה, "כי הרגשתי שאם אנשים יידעו, הם יסתכלו עליי בצורה מוזרה. אני לא מאשימה בכך את עצמי, אלא את החברה שמכתיבה נורמה כזו". גם להוריה לא היה קל עם זה, על אף שההורים שלהם התחברו מיד לנכדתם המאומצת. "סבא שלי רצה ילדים מהבן שלו, אבא שלי, ולא קיבל", אומרת מטר. "כשאבא שלי החליט לאמץ, הוא עשה את זה בלי לשאול אף אחד. הוא פשוט הביא אותי אל הסבים שלי, שהתחברו אליי יותר מאשר לכל הנכדים האחרים שלהם. סבא שלי תמיד מאוד אהב אותי, והרגשתי שאני הילדה הכי מפונקת במשפחה. גם עם סבתא שלי אני בקשר מאוד חזק, וזה רק אומר שאהבה זה הכל.
"בגיל 18 התחלתי לשאול שאלות לגבי הזהות שלי. אלה שאלות שכולם מתחילים לשאול בשלב מסוים, אבל אני לא מצאתי להן תשובות. הבנתי שהאמא הביולוגית שלי לא רצתה לפגוש אותי, והיה לי קשה עם זה. הבנתי שאני יכולה לשים את הסיפור הזה בצד ולהדחיק אותו, אבל זה לא היה מקובל עליי. הרי אי אפשר להדחיק דברים במאה אחוז. מצד שני, לא רציתי להיכנס לזה יותר מדי, כי הבנתי שיש בזה יותר מדי כאב שאני לא יכולה לשרוד".
את הפתרון מצאה באמנות.
לשחרר את הכאב
"כשהתחלתי לעשות אמנות, הרגשתי שמצאתי מקום של ביטוי עצמי שנותן לי להרגיש אני", היא אומרת. "אני יכולה לשחרר שם את הכאב ואת הזוועה שלא אני לא יכולה להוציא בדברים אחרים. באמנות יש את הידיעה שכל מה שעושים, מקובל: זה ייגע במישהו ויפתח לו משהו בלב".
את הקשר שלה עם המצלמה החלה בגיל 16. תחילה הייתה מצלמת חברים, טבע ומה שהייתה רואה בבית הספר, וב-2015 החלה ללמוד את התחום במוסררה. מאז הציגה פעמיים את עבודותיה בברלין במסגרת תוכנית שמפגישה אמנים ישראלים, פלסטינים וגרמנים ליצירה משותפת. כעת היא משתתפת בתערוכת הבוגרים של מוסררה ל-2018, שתוצג עד 27.7. "האמנות שלי מבוססת על וידאו כרגע, כי וידאו זה פעולה", היא אומרת. "אני חושבת שבעולם של היום אפשר להרגיש יותר עם וידאו, אז כרגע זה עיקר האמנות שלי, אבל אי אפשר לדעת מה אעשה בעתיד".
את עתידה היא רואה בברלין, לא בישראל, כשהשאיפה היא לעשות שם תואר שני בצילום. "אני יודעת שכפלסטינית אני לא אצליח כאן, כי אם יש משהו פוליטי, מיד אומרים שזה לא מתאים, ולא מציגים אותו", היא אומרת. "אמנם, זה לא מקובל שאישה ערבייה תלמד בחו"ל, אבל אני עובדת על זה. אני שואפת ללמוד בברלין וליצור שם את האמנות שלי".
______________________________________________________
"אני אזרחית סוג ב'", טוענת השחקנית למיס עמאר. הקליקו על התמונה:
