חמישה חודשים והמון נופים יפים. צילומים: תמר אוחנה
על הזרוע של תמר אוחנה, ממש מתחת למרפק, מקועקע קו שחור דק. למי שלא שמע על שביל הרכס הפסיפי (PCT), זה ייראה כמו עוד איור אופנתי, אבל הקו הדק הזה מסמל מסע שמתחיל בגבול ארצות הברית ומקסיקו ומסתיים כ-4,000 ק"מ משם – בקנדה.
>>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הרופא סיים מילואים ויצא למשימה מרגשת בדרום אמריקה
אוחנה צעדה במסלול הזה במשך חמישה חודשים רצופים, מאמצע אפריל 2017 עד אמצע ספטמבר, כשעל גבה תיק במשקל שישה ק"ג וחצי ובו סט בגדים אחד, שני זוגות תחתונים וגרביים, קורא ספרים אלקטרוני שהתקלקל בדרך, מקלות הליכה, שק שינה ואוהל. בכל יום עברה בממוצע 35 ק"מ, ואת זוג הנעליים היחיד שהיה לה, החליפה ארבע פעמים לאורך הדרך: את הזוגות החדשים קנתה אונליין.
"עוברים מרחקים שאת לא מדמיינת שתעברי", היא אומרת. "זה מסע מאתגר וקשוח, וההתמודדות היא עם טבע הארד-קור. צריך לאהוב את זה, כי זו דרך מאוד מיוחדת לטייל. אחרי שהולכים יותר מחודשיים, נמצאים במקום אחר, נפשית ופיזית. הגוף מתחזק, וגדל המרחק שאפשר ללכת כל יום. הגוף נהיה מכונת הליכה, והתחושה בזמן הצעידה היא כמו במדיטציה. נוצרת תחושה מדהימה, תחושה של הישג. אני יצאתי לדרך בידיעה שבא לי לעשות את כל המסלול, אבל עם ידיעה שמה שיהיה יהיה, אני יוצאת להרפתקה. בשלב מסוים בדרך הגיעה ההבנה שאני באמת מסוגלת".
הכירו את PCT:
נעים מאוד, קוראים לי טישו
שביל הרכס הפסיפי הוא אחד ממסלולי ההליכה המאתגרים באמריקה, ואוחנה (30) החליטה לקחת על עצמה את האתגר. כעבודת סוציאלית היא מורגלת לשגרה שבה היא יוצאת מביתה שבירושלים בשבע בבוקר וחוזרת בלילה רק כדי לישון, כשבין לבין היא עובדת עם הקהילה, מתנדבת למען זכויות עובדים ופעילה פוליטית. "יש לי חיים סופר לחוצים, והייתה לי תחושה שאני צריכה לנשום", היא מסבירה. "הרגשתי שטוב לי בחיים, אבל השגרה הייתה סיזיפית. בתור מי שמאוד אוהבת טבע וטיולים, הרגשתי שהמרחבים קוראים לי. אני בחורה עצמאית, בלי זוגיות, בלי ילדים, ואין שום דבר שקושר אותי למקום פיזי, אז לא הייתה לי בעיה להתנתק מהכל. ברגע שהחלטתי, מיד קניתי כרטיס טיסה". את חוויותיה תיארה בבלוג.
היא התחילה את המסע בגבול מקסיקו וארצות הברית, וההתחלה הייתה לא קלה. "החודש הראשון היה הכי קשה פיזית. לא יצאתי בכושר גופני טוב במיוחד: יצא לי לטייל קצת בארץ, אבל במשך לא יותר משבוע. ב-PCT הולכים כל היום, ומרגישים שהגוף מתפרק". שבועיים וחצי אחרי שיצאה לדרך, הגוף נתן את אותותיו, והיא נקעה את הקרסול. "נכנסתי לדיכאון כי פחדתי שלא אוכל להמשיך", היא נזכרת. מכיוון שהשביל הוא כולו בטבע, מנותק מכל גישה לכלי רכב, לתקשורת ולמקורות מים ומזון, היא נאלצה ללכת עוד 25 ק"מ עם הנקע עד לעיירה שבה ניתן לעצור. "למזלי, יום קודם פגשתי חבורה של אמריקאים ואירופאים והצטרפתי. הם ראו שנורא קשה לי, אז מיד אמרו לי: 'אנחנו איתך', וסחבו בשבילי את הציוד עד לעיירה. כשנמצאים לבד בטבע, נוצרים קשרים חזקים בין אנשים. הרי אין מישהו אחר שיכול לעזור, ואי אפשר לתפוס מונית וללכת הביתה. הקבוצה הזו הלכה איתי יום וחצי, וכשהגענו לעיירה, נשארתי בה עשרה ימים עד שהרגל החלימה".
ביציאה המחודשת לדרך פגשה את מי שהפכו להיות בני "משפחת השביל" (Trail Family) שלה. "אלה אנשים שאת ישנה, אוכלת והולכת איתם. זה רק את, הטבע והם. בהליכות עצמן הייתי לבד רוב הזמן, אבל ביחד עושים את ההפסקות, אוכלים ומחפשים מקורות מים". משפחת השביל הזו כללה שלושה צעירים מפילדלפיה, אם ובנה מסן דייגו, בחור מסיאטל ועוד זוג נשוי. כשהצטרפה אליהם, קיבלה את "שם השביל" שלה – טישו. "אף אחד לא מטייל שם בשמו: לכולם יש 'שם שביל'", היא מסבירה. "אני הייתי 'טישו', כי כל הזמן הייתי מצוננת והלכתי עם ממחטות בכיס. אם ישאלו אנשים שטיילתי איתם מי זאת תמר, הם כנראה לא יידעו. הצגתי את עצמי בשם 'טישו'. זה חלק מתרבות השביל".
טישו ומשפחת השביל שלה צעדו יחד לאורך רוב מדינת קליפורניה עד שהגיעו לרכס סיירה נבדה, שם התפצלו דרכיהן מאחר שהחלק הבא הייתה מאתגר יותר ודרש התארגנות מיוחדת. "עשינו הפסקה לכמה ימים, קנינו גרזן שלג ועוד דברים שדרושים כדי לטייל באזור. זה היה חלק של 400 מייל שכולו מושלג, כולל חצייה של נהרות קפואים".
הגוף פשוט התחיל לקרוס
אוחנה וחבריה יצאו למקטע הראשון והחליטו לטפס להר וויטני הסמוך לשביל – ההר הגבוה ביותר ביבשת. "הטיפוס לקח ארבע-חמש שעות, וזו הייתה חוויה קשה. מכיוון שעולים לגובה, אין הרבה חמצן, ואחד הבחורים שהיו איתי, שדווקא היה חזק מאוד, התחיל להרגיש לא טוב. בלילה הגוף שלו פשוט התחיל לקרוס: הוא היה לבן כמו סיד וממש עבר קריסת מערכות. היינו ארבעה: אני, חברה בשם 'האפי', הבחור הזה ואשתו. כשקמנו בבוקר, התלבטנו מה לעשות".
החבורה מצאה שיש תחנת סיוע במרחק קילומטר מהם. אוחנה יצאה לשם, כשבדרך היה עליה לחצות נהר, והזעיקה את אנשי הסיוע. כשאלה הגיעו ובדקו את חברה לדרך, הם גילו שמצבו קריטי. "הזעיקו מסוק ופינו אותו. אשתו נשארה איתנו כי לא היה לה מקום במסוק, והלכנו איתה יומיים עד שחזרנו לנקודת היציאה. אחרי שהיא עזבה, 'האפי' ואני נשארנו לבד. מאותו רגע היינו רק שתינו שלושה חודשים ברציפות, והפכנו לחברות הכי טובות".
השתיים היו קמות כל יום בשש וחצי בבוקר והולכות עד הערב. בשעה תשע, שנחשבת ל"חצות של המטייל", כל אחת הייתה נכנסת לאוהל שלה ואוגרת כוחות ליום המחרת. בימים עם מזל היו השתיים נתקלות בהפתעות שמחכות למטיילים לאורך הדרך. "יש אנשים שמחליטים לתרום לשביל ומייצרים את מה שנקרא 'trail magic' – בקבוק קולה קרה, פירות או אוכל שמוחבאים ומחכים לך באמצע היום". השתיים גם נעצרו מדי פעם בתחנות המיועדות למטיילים בעיירות שבדרך; אחת מהן נקראה "קאסה דה לונה". "זה בית של זוג, שכל החצר האחורית שלו נראית כמו יער פיות. מקבלים שם ארוחת בוקר, ארוחת ערב ואפשרות לעשות כביסה, ואפשר להשתתף בסדנאות יצירה ולנוח מההליכה. כשנכנסים, צריך ללבוש חולצות הוואי. בערבים יש מסיבות ריקודים".
רגעים של ייאוש קטן
רוב הזמן היו השתיים לבדן, רק הן והטבע, ללא אנשים ברקע, ללא טלפון, כבישים או חשמל. "בשלב מסוים זה כבר הרגיש מוזר להגיע לעיירה ולפגוש אנשים. פעם הגענו לאתר של פסטיבל אחרי חמישה ימים רצופים שבהם לא ראינו אף אחד. היו שם הרבה מסיבות וסמים, וזה היה גדול עלינו; לא הבנו איך פתאום מתחברים לכל כך הרבה אנשים. היינו במצב תודעה של טבע, עם התבוננות פנימית שהייתה טובה לנו, כך שהיה לנו מוזר להיות בחברת אנשים. אחרי שלושה חודשים של הליכה גם נוצרת תחושה שאין על מה לחשוב. יש גם רגעים שבהם מגיע ייאוש קטן – למשל, כשקשה לך, ויש עוד 20 ק"מ שצריך להספיק היום, והאוכל מספיק רק לכמה ימים ואסור להתעכב".
אבל סוף טוב, הכל טוב. לסוף המסלול הגיעה אחרי לילה שבו ישנה לגמרי לבד. "הייתה לי הרגשה של מיצוי, כך שזה היה בול בזמן. הגוף שלי היה בשיא מבחינה פיזית, וכבר חיכיתי להגיע לקנדה. לאורך כל המסלול זה נראה מאוד רחוק, אבל כשמתקרבים, זו הרגשה מדהימה. מצד שני, יש גם רצון לא לסיים, כי מבינים שחוזרים לחיים ויוצאים מהבועה של החיים בטבע.
"כשחזרתי לארץ, הרבה אנשים שאלו אותי מה למדתי במסע הזה, אבל אני לא פילוסופית, כך שלא ישבתי על אבן וחשבתי על מהות החיים, אבל כן התמודדתי עם עצמי ועם הקצוות שלי. הגעתי למקום שבו אני מבינה שאני יכולה להסתפק במועט, וגם להבנה שהיה לי חלום והצלחתי להגשים אותו".
______________________________________________________
יעל מישלי עברה חוויה דומה, אבל יותר קצרה וקלה. הקליקו על התמונה:
