מעין לוי גדלה עם שלושה אחים ביולוגיים, אחות אחת שמעולם לא הכירה ועוד מאות חיילים שנכנסו ויצאו מביתה שבקיבוץ יפעת. החיילים הללו היו בניו המאומצים של אביה, צביקה לוי, מי שזכה לכינוי "אבי החיילים הבודדים". בשנה שעברה הוא זכה בפרס ישראל על פעילותו זו, אבל בתו אומרת שעם כל הגאווה שלה בו, פעמים רבות היה לה קשה לחלוק אותו עם כל כך הרבה אנשים.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- שני הצעירים מצרפת באו להתנדב בארץ והופתעו לטובה
"החיילים תמיד היו נוף קבוע אצלנו בבית", אומרת לוי. "הייתי מגיעה הביתה ומוצאת לפעמים חיילים שהגיעו רק לחצי שעה, להתקלח. כילדה, רציתי את אבא שלי רק לעצמי, וזה הפריע לי. לפעמים הייתי מתקשרת אליו ואומרת שאני חיילת בודדה שצריך לאסוף אותי, סתם כדי שיהיו לי כמה דקות איתו. אבל החיילים הבודדים היו פרויקט חייו, וכל הבית היה צריך להתגייס בשביל זה".
הכירו את צביקה לוי:
אי אפשר היה להגיד לי לא
מעין לוי (29) אומרת שמאז שנולדה, הייתה צריכה להיאבק על מקומה: היא גדלה בקבוצת גיל שהיו בה רק בנים, הייתה ילדה שמנה שסבלה מיחס פוגעני, ובת זקונים במשפחה שעברה טלטלות קשות, ובראשן מותה של הבת עפרי בגיל שבעה חודשים, ב-1983. מתוך כל הלחצים האלה היא ברחה למקום שבו הרגישה הכי נכון – הבמה. "התא המשפחתי שלנו נמצא כל הזמן באיזשהו קצה", היא אומרת, "ותשומת הלב הלכה באופן טבעי למקומות אחרים, אבל כשאני עמדתי על הבמה, ידעתי שבטוח יסתכלו עליי ויקשיבו למה שיש לי להגיד".
זיכרונות הילדות שלה אינם קלים. "מכיוון שגדלתי עם עוד חמישה בנים, ניסיתי להיות טום בוי: למדתי קראטה, שיחקתי כדורגל, אבל בסופו של דבר הייתי נורא בת. אהבתי יותר מדי בגדים ובארביות. הבנים שאיתם גדלתי שמרו עליי, ועד היום אנחנו כמו אחים. לעומת זאת, בבית הספר האזורי היו מקרים של חרם והצקות כי הייתי שמנה. כדי לחפות על כך, הפכתי להכי מצחיקה והכי מגניבה. לא נתתי הזדמנות להגיד עליי שום דבר רע חוץ מזה שאני שמנה. תמיד הייתי מופיעה, במרכז העניינים".
לקראת התיכון החליטה לעזוב את מערכת החינוך הקיבוצית ולעבור ללמוד תיאטרון בבית הספר לאמנויות בעפולה. "היה לי צורך לעמוד במרכז במקום שהוא לא הבית, וזאת הייתה הבריחה שלי. העזיבה הייתה דרמה מאוד גדולה, כי אף אחד לא יוצא ככה מהקיבוץ. כולם עושים את המסלול הקבוע של הקיבוץ, וההורים מאוד חששו, אבל אי אפשר היה להגיד לי לא".
בצבא שירתה כמ"כית טירונים ("מתתי על זה"), ואחרי השחרור והטיול הגדול שבעקבותיו החלה ללמוד משחק בבית הספר גודמן בבאר שבע. במהלך שנת הלימודים הראשונה שם לקה אביה במחלת ניוון השרירים ALS. היא שקלה לחזור לבית ההורים כדי לטפל בו, אבל הוא התעקש שתמשיך ללמוד. "ALS זו מחלה שבה מאבדים את הבן אדם", אומרת לוי. "אבא שלי חי ונושם, אבל הוא כבר לא אבא שלי. המרחק הפיזי בינינו מקשה עליי, ואני עם הרבה רגשות אשמה ובקריעה מתמדת בין הלימודים לבית. לפעמים אני רואה אותו יותר בכתבות בתקשורת מאשר במציאות, וכשמראים קטעי וידאו מהתקופה שבה הוא היה בריא, אני נזכרת איך הוא היה, וזה הכי מכאיב".
למה יש לו 2,000 ילדים?
בטיפול בחיילים בודדים החל אביה במטרה לתעל את כאבו על מות בתו התינוקת. "למרות שהיא מתה לפני הרבה שנים, הוריי עדיין אומרים שיש להם חמישה ילדים. כל שנה אנחנו עולים לקבר שלה, ואבא שלי מספר איך נודע לו שהיא מתה, ומה קרה בעקבות זה. בעיניי יש בזה משהו מופלא. זה מעולם לא הרגיש לי כמו מעמסה רגשית, וגם לא גדלתי בשום צל, אבל כואב לי על ההורים שלי שאיבדו ילדה. הם תמיד היו חזקים בתוך הדבר הזה, וזה מה שהפך אותם למה שהם היום.
"אחרי המוות התחיל אבא שלי להתנדב ועלה על המסלול שהפך אותו לאבא של החיילים הבודדים. כנערה, הכינוי הזה מאוד תיסכל אותי. הפריע לי שהיו כותבים שיש לו 2,000 ילדים. אני הייתי צריכה את היחס שלו, אבל הוא היה אבא עסוק שחוזר מעט מאוד הביתה, ובבית מדבר בשני טלפונים במקביל. היום אני רואה את התמונה הגדולה ומבינה שהיו לזה גם יתרונות: נחשפתי להרבה סוגים של אנשים - חלקם עולים חדשים, חלקם עם סיפורים לא פשוטים - וזה עשה אותי אדם יותר פתוח. יש לי, למשל, קשר של שנים עם חייל בדואי שהוא כמו אח נוסף שלי. כמובן שהיתרון הכי גדול היה בצבא, כשהוא היה מגיע לפנק אותי, וכולם הכירו אותו".
כיום הוא מחובר למכשירי הנשמה, ולבתו קשה להתמודד עם ההידרדרות שלו. "מאדם עסוק, פעיל וספורטיבי, עם אנרגיות שלא נגמרות, הוא הפך לאדם שיושב או שוכב כל היום", היא אומרת. "זה נכון שלא מתאבלים על מישהו חי, אבל אני כל הזמן הולכת עם זה. למזלי, אני בקשר טלפוני תמידי עם אמא וארבעת האחים שלי, וכולנו מנסים לשמור על פתיחות וכנות".
עוצמות אחרות בבאר שבע
מאתמול (19.6) ועד יום שלישי הקרוב ניתן יהיה לראות את לוי בתפקיד הראשי בהצגה "קיץ אחרון" מאת ג'ין צ'ימברס ובבימוי עפר פרימן, העוסקת בקבוצת לסביות ועולה בבית הספר גודמן במסגרת אירועי חודש הגאווה בבאר שבע. לוי משחקת בה את הבחורה הכי יפה והכי מושכת. "הרבה שנים אמרו לי שלא אצליח בתחום המשחק בגלל המשקל שלי", היא אומרת, "אבל אני, כילדה שמנה, למדתי שאני צריכה לנצח. מאז, בכל מקום שאני מגיעה אליו אני חייבת להיות הכי טובה. היום אני משחקת בהצגה את הבחורה שכולם מתאהבים בה.
"כשהגעתי לגודמן, אמרו לי שדווקא המשקל שלי יביא לי תפקידים, כי זה משהו אחר, וכי ליופי יש הרבה צורות. במחזה הגיבורה מתוארת כבלונדינית עם רגליים רזות וארוכות, אז פשוט שינו קצת את התרגום. בעיניי, יש כאן התחלה של שינוי תפיסה, שמתבטאת גם בזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון. גם העובדה שהצגה על לסביות עולה בבאר שבע, עיר שהייתה בה המון התנגדות למצעד הגאווה, היא חשובה. זאת לא חוכמה להביא הצגה כזאת לתל אביב אבל בבאר שבע יש לזה עוצמות אחרות, ויש לי אפשרות להביא את האמירה שלי כאישה שמנה".
_____________________________________________________
איש העסקים שירת בצה"ל כחייל בודד, וכיום מחפש כאן ביזנס ופלז'ר. הקליקו על התמונה:
