לשרת בצה"ל כחייל בודד כשכל המשפחה שלך נמצאת בחו"ל, זה לא פשוט. לשרת כחייל בודד ולהשאיר מאחור גם עסק חדש, זה עוד יותר קשה, וזו החוויה שעברה על שלמה-יעקב (ג'ק) בנג'מין: החברה שהקים בארצות הברית המשיכה להעסיק אותו גם במהלך שירותו הצבאי, מה שיצר מדי פעם מצבים מורכבים, שלא לומר סוריאליסטיים. למשל, שיחת ועידה שקיים מהבסיס עם 13 אנשים בחו"ל. הוא לבש מדים, בכיסיו היו שתי סוללות בשביל הטלפון הסלולרי, בידיו החזיק דפים שהדפיס במשרד סמוך, וברקע נשמעו יריות ממטווח קרוב. נושא השיחה היה חתימה על חוזה חדש, אבל העמיתים שהשתתפו בה לא יכלו שלא לתהות לגבי רעשי הרקע. "זה שום דבר", השיב להם בנג'מין בנונשלנטיות, והחבורה המשיכה לדבר ביזנס.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- לאונרדו התותח: כשהאמן הדגול חיפש עבודה כמהנדס צבאי
בנג'מין (26) עזב משפחה אוהבת במישיגן ועסק נדל"ן מצליח שהקים מיד עם סיום התיכון, כדי להתנדב כלוחם בגדוד 50 של הנח"ל. כיום, כשנתיים אחרי ששוחרר, הוא אומר שהאתגרים המהותיים שאיתם התמודד הגיעו דווקא עם תום השירות. "אם בצבא הייתי במסגרת", הוא אומר, "מאז השחרור אני אדון לעצמי, ובתור מי שרגיל לעבוד הרבה שעות ביום ואוהב להיות אקטיבי - חסרה לי פעילות. אני עובד גם בארץ, אבל עדיין לא איתרתי הזדמנויות עסקיות משמעותיות. אני גם מוצא פער בין שני העולמות העסקיים, האמריקאי והישראלי. רוב החברים הישראלים שלי שהשתחררו מהצבא עדיין מחפשים את הדרך שלהם: חלקם עדיין גרים עם ההורים או הולכים ללמוד. אני בשלב שונה, כי כבר הקמתי עסק".
ולמרות השעמום המסוים שתוקף אותו מאז השחרור, בנג'מין לא מתכוון לעזוב אותנו בקרוב. "אני רואה חברים שבאים מארצות הברית לישראל לשנתיים ואחר כך חוזרים, כי לא הסתדר להם", הוא אומר. "אני רוצה לעשות את זה אחרת. אני רוצה לחיות כאן ולגדל את הילדים שלי כאן". והוא לא שולל את הרעיון שהאמא של ילדיו תהיה ישראלית.
החלטתי לתרום את עצמי
בנג'מין נולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר סאות'פילד שבמישיגן, שני מבין ארבעה אחים. אביו עוסק במכירות, ואמו מסייעת למחלקת הכספים בחברה שהקים ("על מי אפשר לסמוך יותר מאשר על אמא?"). בבית ילדותו הייתה חווה קטנה עם סוסים וכבשים, ו"כשאני מסתכל לאחור, אני מבין שהיה נהדר לגדול ככה. בזכות החווה למדתי מהי אחריות, כי אבא שלי תמיד היה אומר שהבנים צריכים לדאוג לחווה".
מטיפול בסוסים הוא הפך לסוס עבודה: כבר בגיל 17, מיד אחרי שסיים את התיכון, החל לעבוד. תחילה הועסק כמתמחה במחלקת רכישות וייעוץ בחברת נדל"ן מקומית, ואחרי שנתיים, בהיותו בן 19 בלבד, רכש עסק קטן לשיפוץ בתים. אחרי המשבר הכלכלי של 2008 התבררה הרכישה כמשתלמת: העסק גדל מארבעה עובדים למספר עשרות ונוהל משני מוקדים. כיום יש בבעלותו של בנג'מין מספר חברות, והוא עוסק בקנייה ובפיתוח של נכסי נדל"ן.
נקודת המפנה שהביאה אותו לארץ התרחשה ב-2013. בנג'מין החליט להגיע לכאן לחופשה בת שבועיים וחצי, בין היתר משום שכמה מחבריו שהו באותה עת בתוכניות לצעירים יהודים-אמריקאים בישיבות בירושלים. "כילד הייתי כאן חמש או שש פעמים עם המשפחה", הוא מספר. "תמיד רציתי להיות כאן. סבתא שלי תמיד אמרה שהימים המאושרים בחייה היו כשנולדו ילדיה וכשהכריזו על הקמתה של מדינת ישראל". כשחזר הביתה בתום החופשה, הרגיש שלא מיצה את ישראל והחל לשקול אפשרות להתגייס לצה"ל. במשך מספר חודשים ארגן את העסק לקראת עזיבה פיזית שלו, ולאחר מכן טס לארץ. "שבוע אחרי שהגעתי, קיבלתי צו ראשון, וחודש לאחר מכן התגייסתי לשירות התנדבותי שנמשך 14 חודשים. זו הייתה החלטה לא פשוטה, כי הרי אני לא חייב להתגייס, אבל מהרגע שהחלטתי לעשות את זה, לא הייתה דרך חזרה. הרגשתי שאני לא יכול לשבת בארצות הברית ולראות בטלוויזיה את מה שקורה פה בלי לקחת חלק. במקום לתרום כסף, כמו שכל היהודים האמריקאים עושים, החלטתי לתרום את עצמי".
המעבר היה חד: מחיי נוחות באמריקה לאוהל בערד; מחופש מוחלט לציות לפקודות; מחליפות מהודרות למדי חאקי - והוא לא התלונן. "לא רציתי להיות שונה מכולם", אומר בנג'מין. "כשהיו משימות שהייתי חייב למלא לצורך ניהול העסק שלי, הייתי פשוט הולך לישון קצת יותר מאוחר".
גם המשימות הצבאיות היו מגוונות. בין השאר, פעל יחד עם חיילי הגדוד האחרים בחברון, שנעשתה אחד מסמלי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אם יש ויכוח שלא נפתר, נוצרת שנאה שמחלחלת, ושם אנחנו נמצאים כיום", אומר בנג'מין בדיפלומטיות כשהוא מתבקש לדבר על שהותו בעיר. "יהודים ומוסלמים חיו יחד במשך שנים רבות במרוקו, בתימן ובמקומות רבים אחרים, ולא היו בעיות. כיום יש קיצונים בשני הצדדים, ושם הבעיה".
הן מהממות, איכותיות, אותנטיות
במהלך השירות הוא גם נעשה חבר קרוב של אחד הקצינים ששירתו עימו - ירדן חסיד. הוריו של הקצין פתחו בפניו את ביתם, ובנג'מין היה מגיע לשם בחופשותיו מהצבא. "ישנתי אצלו סוף שבוע אחד, ובבוקר הוריו עשו לי כביסה ואמרו שאני מוזמן להגיע מתי שארצה לחדר שבו ישנתי. הופתעתי: זה שונה מאוד מהאופן שבו מתנהגים באמריקה. כיום אני מתייחס להורים שלו כמו להורים שלי, והם מתייחסים אליי כמו אל בן. גם שכרתי בית לא רחוק מהבית שלהם, בתל מונד". בשלב הבא ביקש להתאקלם מבחינה חברתית, וגם בתחום הזה האיר לו המזל פנים: חסיד הכיר לו את חברי הילדות שלו, ואלה שמחו להכניס לחבורתם את הצעיר האמריקאי, ששליטתו בעברית השתפרה מאוד עם הזמן. "הקבוצה הזאת מונה בערך 20 איש שהם חברים מכיתה ו', וכל שנה הם נוסעים יחד לטיול", הוא מתלהב.
הקליטה המוצלחת גרמה לו לרצות להישאר בארץ גם אחרי השחרור מצה"ל. בשנה הראשונה הוא חי על הקו וטס לארצות הברית לעיתים תכופות, אבל לאחרונה הוא ממעט בנסיעות במטרה להתבסס בארץ מכל ההיבטים, כולל הרומנטי. במהלך השירות הייתה לו חברה ישראלית למשך מספר חודשים, וכיום הוא רווק. "אני חושב שהנשים כאן מהממות, איכותיות, בטוחות בעצמן, אותנטיות וישירות", הוא אומר, "אבל יש פער תרבויות בכל הקשור לדייטים. באמריקה אף פעם לא היו לי כל כך הרבה ידידות כמו שיש לי פה. אין לזה אפילו מילה כל כך מוגדרת שם, בעוד שכאן זה מאוד מקובל".
אבל לא רק בתחום הדייטים מוצא בנג'מין פער: ככל שחולף הזמן, הוא מוצא יותר ויותר הבדלים בין ישראל לארצות הברית, וזה לא מקל על ההתאקלמות שלו. "כשאתה במסגרת כמו צה"ל, אתה כמו כולם, אבל כשאתה לא במסגרת, אתה מרגיש את ההבדלים, את הביורוקרטיה, את העובדה שכל אדם כאן נמצא בשלב אחר בחיים. חיילים בודדים שעולים לארץ מוותרים על שהות עם המשפחה שלהם ומפספסים הזדמנויות; לא קל להם כאן, וחשוב לי שהם יהיו מודעים לכך. ולמרות הכל, אני רוצה להישאר בישראל".
______________________________________________________
איתי קנר לא מוכן שחיילים בודדים יישארו לבד. הקליקו על התמונה:
