"ב־1 במארס 2008 נהרג ערן, בני הבכור, במבצע בעיירה ג'בליה שברצועת עזה, מפגיעה ישירה של אר.פי.ג'י. ערן היה ילד מושלם וחלומה של כל אם. היה בו שילוב של המון שובבות לצד רגישות ורצינות, וממוצע של 120 בבגרות. הוא היה בן 20 במותו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- השחקן אורן כהן ("כיפת ברזל") עשה דרך ארוכה משדרות לפריים טיים
"בלילה שבו ערן נהרג, חלמתי שדופקים בדלת ואני מציצה בעינית, רואה חיילים ולא פותחת. כשהתעוררתי, השעה הייתה 3:58, ומאותו רגע לא נרדמתי, ידעתי שקרה משהו רע. בבוקר צלצלתי לחברה שלי וסיפרתי לה מה אני מרגישה, והיא אמרה לי לבוא אליה. הייתי כל כך משוכנעת שמשהו רע קרה לערן, שאמרתי לה: 'אני לא רוצה שהילדים יהיו לבד כשבאים להודיע'. בשעה אחת בצהריים באמת הגיעו שלושה קצינים, וסיפרו שערן נהרג בדיוק ב־3:58 לפנות בוקר. מהרגע הזה אני זוכרת את הייאוש הנוראי, את החור השחור, את הידיעה שזהו, שלא אראה יותר את הילד שלי, שאין ערן יותר. השאלה היחידה שהדהדה לי בראש באותו רגע היא איך ממשיכים מכאן ומאיפה מביאים כוחות. זה כמו שקוטעים לך יד - אין שנייה ואין רגע שאני לא יודעת ולא זוכרת שאין לי יד.
"כשערן נהרג הייתי גרושה יותר משנתיים. כעבור שנה ממותו, הכרתי את בן זוגי עמי באתר היכרויות. הייתי בת 46 והוא בן 40, גרוש ואב לשתי בנות. סיפרתי לעמי כבר במפגש הראשון על ערן, והוא היה הכי רגיש ואמפתי, סיפר על השירות הצבאי שלו ועל חבר שלו שנפל. עמי הוא חלק מחיי, ולכן גם מהשכול. לאורך השנים השתעשענו במחשבה לעשות ילד משותף, אבל זה נשאר בגדר חלום בלבד.
"חודש אחרי שערן נפל, התקשרה אליי אישה בשם עירית אורן-גונדרס, סגן אלוף (מיל') ומייסדת עמותת 'אור למשפחות', שמאגדת אלפי משפחות שכולות. היא הזמינה אותי לארוחת ערב במלון. מובן שסירבתי, הייתי בגיהינום שלי, מי בכלל רצה לראות אנשים? אבל עירית לא ויתרה ושכנעה אותי לבוא. היו שם מאות הורים שכולים שנראו לי שמחים וחיים, ואמרתי לעצמי: 'יכול להיות שכל אלה איבדו את הילדים ומצאו עוד כוח להמשיך לחיות?' מאותו רגע עירית לא עזבה אותי. היא ממש החזירה אותי לחיים. יום אחד היא צלצלה וסיפרה שהיא פתחה קבוצה בשם 'היריון בגיל השני', והזמינה את עמי ואותי לערב הפתיחה. הלכנו, כי אין דבר כזה אצלה, לא לבוא - ולמרות העובדה שאני מכירה את הנושא, וניהלתי בעבר את המעבדה להפריות מבחנה בבית החולים ביקור חולים. פגשנו שם הורים שכולים שהביאו ילד אחרי האסון, וסיפרו כמה זה עזר להם בשיקום. פתאום הרצון שלנו בילד משלנו התעורר.
"לפני שלוש שנים וחצי התחלנו תהליך של בדיקות. במהלך הבדיקות התגלה שיש לי גידול סרטני ברחם, ונאלצתי לעבור ניתוח שכלל הוצאה של הרחם. אני מאמינה שיש לי השגחה של ערן ממעלה, כי אם לא הייתי מנסה לעשות ילד, לא הייתי מגלה את זה בזמן. אחרי הניתוח סגרנו את הנושא, מבחינתי החלום נגוז, אבל עירית לא ויתרה והציעה ללכת על פונדקאות. אמרתי לה שאין לי 400 אלף שקל לפונדקאות, והיא ענתה שאין מצב שבגלל כסף לא יהיה לי ילד. אחרי חודשיים היא התקשרה ואמרה שהיא השיגה לי תורם. ככה הכרתי את עמי מנור מ'מנור מדיקל', מכון שעוסק בפונדקאות, שהתנדב לבצע את כל התהליך ללא תשלום.
"קיבלנו תרומת ביצית מאוקראינה, ועם הזרע של עמי נוצרו עוברים שהוטסו לפונדקאית בגיאורגיה. בניסיון ההפריה הראשון, כשראיתי שהלידה אמורה להיות במארס, אמרתי: 'אין מצב שהתינוק שלי ייוולד בחודש שבו ערן נהרג', וזה באמת לא הצליח. הניסיון השני קרה ב־21 באוקטובר, בדיוק ביום ההולדת שלי, ואמרתי לעמי: 'הפעם בטוח נצליח, זו מתנה שערן שולח ליום ההולדת שלי'. ועובדה שההיריון הזה נקלט.
"אנחנו בשבוע ה-11 להיריון, ורק המחשבה על זה נותנת לנו כל כך הרבה כוח ואופטימיות, ומעירה אותנו משנים שבהן חיינו לכאורה, אבל לא חיינו. הילד הזה הוא לא תחליף לערן. יהיו לו אישיות משלו וחיים משלו, אבל הוא יגיע לבית שמאוד־מאוד מחכה לו. דווקא ממרומי גילי אני רואה יתרון בהורות בגיל הזה. גיל זה רק מספר. אני מלאת אנרגיה, כוחות ואהבה.
שורה תחתונה:
"לא משנה מה קורה לכם בחיים, התרכזו בדברים הקטנים והטובים של החיים ותהיו מאושרים בחלקכם".
______________________________________________________
עליזה דודאי מכירה את נושא הפונדקאות מזווית אחרת. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
