עד היום, השם "כיפת ברזל" מזכיר לאורן כהן הרבה יותר את הימים שבהם הוא פחד ללכת למקלחת, ופחות את סדרת הטלוויזיה שבה הוא מופיע. כהן (37), יליד שדרות, היה חייל כשהחל ירי הרקטות מהרצועה ב-2001; מיגון עוד לא היה, והאזעקות הגיעו באיחור.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- מדור חדש: הנאומים המפורסמים שנכנסו להיסטוריה
"הכלבה שלנו הייתה שומעת את היציאות מבית חאנון ומגרדת בדלת כדי שנכניס אותה הביתה. זה היה ה'צבע אדום' שלנו", הוא נזכר. "בחוץ הייתי נוסע מהר בין הבטונדות, ובבית מתקלח עם דלת פתוחה ובלי מוזיקת רקע. שנים אחרי, כל פתיחה של המגאפון של המציל בים הייתה גוררת אצלי תגובת פחד לא רצונית. אמא שלי הפכה לנפגעת חרדה: מאישה אוהבת חיים, מטופחת ולבושה יפה היא הגיעה למצב שהיא פוחדת לצאת מהבית".
כיום כהן משתמש בטראומות הללו כשהוא עובד על דמויות ומגלם אותן על הבמה ועל המסך. הוא משתמש גם ברגשות האשמה שיש לו כלפי אביו הסיעודי, וגם בפחדים שמנעו ממנו לפנות למשחק עד גיל מאוחר, וגם ברגשי הנחיתות ובזיכרון החמוץ-מתוק מהחיים בעיר פיתוח דרומית בשנות ה-80. "אני מברך על הילדות שלי בשדרות ושמח עליה", הוא אומר, "אבל אני גם זוכר שבכל פעם שהייתי מגיע למשפחה שלי בגבעתיים, הייתי מרגיש שיש לי פיגור של שניים-שלושה עשורים. פתאום ראיתי ערוצי כבלים, MTV, חיים בערב. כילד, אין לך את היכולת להבין מה זה אומר; רק בגיל מאוחר יותר, כשאתה מבין לאן זרקו את ההורים שלך, אתה הופך לסוג של פנתר שחור".
החברים חשבו שאכלתי פטריות
כהן הוא אדם עסוק. בנוסף להשתתפותו ב"כיפת ברזל", שם הוא משחק את אביגדור העבריין (ראו סרטון למעלה), יש לו הופעות בתיאטרון באר שבע בארבע הצגות במקביל ("דונה פלור נשואה לשניים", "אבודים ביונקרס", "גרין מייל" ו"מלכת השלג"). כהן גם מביים בני נוער ופעיל בקרן באר-שבעית לקולנוע שהוא אחד ממייסדיה. על תפקידו ב"קן הקוקייה" זכה לפני שש שנים בפרס התיאטרון הישראלי לשחקן המבטיח, השנה זכה בפרס השחקן המצטיין של תיאטרון באר שבע - ואת כל זה הספיק על אף שהחל ללמוד משחק, ולשחק, בגיל מאוחר יחסית.
"הייתי ילד שתמיד השתתף בהצגות בבית הספר, אבל הרצון שלי להיות שחקן היה סוד כמוס ולא לגיטימי", הוא אומר. "דור שני לפועלים, בלי גב כלכלי, לא קם פתאום ורוצה משהו של רוח. שני אחיי הגדולים למדו ונעשו שוטרים; גם אני הייתי תלמיד טוב - הרחבתי ספרות וביולוגיה. כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לעבוד בחברה בת של בזק כנציג מכירות".
דרכו הייתה סלולה: הוא קיבל קידום, החל ללמוד כלכלה, אבל אז שמע על קבוצת תיאטרון קהילתי שנפתחה בשדרות. הוא חשב שיהיה נחמד לשחק פעמיים בשבוע, ועד מהרה נשאב לעולם הזה בלי דרך חזרה. "התחלתי לרצות עוד ועוד מהמפגשים האלה. מנהל התיאטרון, רמי דנון, קילף מעליי את כל הקליפות, והבנתי שכל מה שעשיתי עד עכשיו היה ניסיון לרצות את כולם חוץ מאשר את אורן. החלטתי שאני לא רוצה לחיות את חיי בתחושת החמצה. עזבתי את העבודה, את הלימודים ואת בת הזוג שלי, ומבחור מכופתר עם פרנסה מסודרת הפכתי לבחור עם שרוואל, חולצה קרועה וקרוקס. החברים שלי חשבו שאכלתי פטריות. בגיל 25 נרשמתי למחזור הראשון של בית הספר למשחק גודמן בבאר שבע, וזה היה הימור; עוד לא היה שם כלום, אבל המנהל, שמוליק יפרח (כיום מנכ"ל הקאמרי – ז"א), שכנע אותי".
צפו בכהן מגלם את הדוד לואי בהצגה "אבודים ביונקרס":
כהו עבר לגור בבאר שבע, ובשדרות נשארו הוריו, שהתמודדו גם עם הדאגה לבן הזקונים ש"סטה מהדרך", וגם עם הירי שלא נפסק. "אמא הלכה לטיפול בחרדות, אבל זה היה כמו פלסטר על פצע מדמם. היא קיבלה שערות לבנות, נתקפה רעידות בגוף ובראש, וכל דבר שנופל היה מקפיץ אותה. אנחנו מאוד מחוברים לשדרות, אבל לא הייתה ברירה אלא להוציא אותה משם ולהציל את הנפש שלה לפני שתינזק באופן בלתי הפיך. מכרנו את הבית בכלום כסף, לקחנו הלוואות וקנינו משהו בבאר שבע".
כיום אמו אסתר גרה לידו. אביו שמואל שוהה במוסד סיעודי, וכהן בולע את הדמעות כשהוא מדבר עליו. "שמנו את אבא במקום שבו המוות מרחף מעבר לפינה. כשנולדתי, הוא כבר היה בן 50 והיה אבא קשה. היחסים איתו היו מורכבים ועם הרבה כעסים, אבל תמיד היו אהבה גדולה וחום. הוא רצה שאהיה מסודר ועם ביטחון כלכלי, ואני הלכתי למקצוע שאין בו את זה".
בילדותו נהג אביו להתלונן על קיפוח, והבן התווכח איתו ודחה את טענותיו. רק לפני חודש הצליח להבין אותו, וזה קרה אחרי שצפה בסרט התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל", העוסק בהקמתן של עיירות הפיתוח וחושף עדויות ופרוטוקולים חסויים. "הסרט הזה פירק אותי. תמיד הייתי נסיך שלא רצה להתמסכן; עכשיו אני מבין איך מכרו ליוצאי צפון אפריקה את ירוחם ואת שדרות בנימוק שהן 'קרובות לים', כביכול, והענישו את אלה שסירבו להתפנות לשם. אני אוהב את שדרות, וילדותי הייתה פסיפס אנושי מרתק, אבל ברור לי שאם הייתי גדל במקום אחר, עם יותר חשיפה וכלים, הייתי מבין מהר יותר מה הייעוד שלי".
צפו בקדימון ל"סאלח, פה זה ארץ ישראל":
אפילו בסרטים מצוירים אני בוכה
עם כל התחרותיות שקיימת בענף התיאטרון, נראה שכהן התקבל בחיבוק. עם זאת, הוא עדיין רחוק מלנוח על זרי הדפנה. "תמיד הייתי עם רגשי נחיתות גדולים, ועד היום אני לא ממש מסוגל להגיד שאני טוב. גם כשקיבלתי גושפנקא כמו פרס השחקן המבטיח, חשבתי שאולי זה בגלל תפקיד ספציפי, ולא בטוח שאוכל לעשות את זה בתפקידים אחרים. אני מרגיש מוערך ומפורגן, אבל עדיין חרד אם המנה שאני מגיש לקהל היא טעימה".
הוא נשוי ללילך, כלכלנית במקצועה, ויש להם שלושה בנים - נעם (שבע), אילון (חמש) ואיתמר (שנה). "לילך ואני היינו חברים מגיל 16, אבל נפרדנו כשהתגייסתי, ולא שמעתי ממנה שבע שנים. כשנבחרתי לשחק את רומיאו בהצגה, התחלתי לשאול את עצמי מתי אני אהבתי מישהי בכזאת עוצמה, והבנתי שהיא היחידה שאהבתי בחיי. שחזרתי את מספר הטלפון שלה וביקשתי שניפגש. ברגע שראיתי אותה שוב, היו לי זיקוקים בעיניים".
הם ממשיכים לגור בבאר שבע, מכמה סיבות. "יוקר המחיה במרכז הוא שיקול אחד, אבל גם הרמה הרוחנית היא סיבה: קר לי בתל אביב. את הריח שאני רגיל להריח כשמגיע יום שישי, אני מוצא בבאר שבע, וזה נותן לי תחושת שייכות. בנוסף, בבאר שבע יש עכשיו מהפכה תרבותית שאני גאה להרגיש חלק ממנה: יש לי תוכנית ברדיו דרום, ואני מביים בני נוער, ואלה דברים שיש להם ערך מוסף עבורי גם אם זה אומר שאני אולי מפספס קמפיינים והצלחה".
התפקיד ב"כיפת ברזל" מעניק לו חשיפה גדולה. "קיבלתי כל כך הרבה תגובות בזכותו, והבנתי את הכוח של הטלוויזיה. אני עושה הרבה דברים משמעותיים, מנויי התיאטרון מכירים אותי, אבל רוב האנשים מודדים את האיכות שלך על פי הדבר שעשית בטלוויזיה".
הילדים שלך לא מתלהבים מזה שאתה עכשיו סלב?
"בעיקר החברים שלהם מתלהבים. הדבר היחידי שהלהיב אותם זה שב'כיפת ברזל' אני עם נשק, בזמן שבדרך כלל אני בכיין. אני בוכה אפילו בסרטים מצוירים. אני גם אבא שטותניק, והם צריכים להרגיע אותי שלא אשיר ואצעק בבית הספר".
וכמה פעמים בשבוע אומרים לך שאתה דומה לעמוס תמם?
"כל הזמן אומרים לי את זה, וזה לא מפריע לי. אולי יבחרו בי להיות אח שלו באיזו סדרה?"
_______________________________________________________
גם איתי צ'מה הוא שחקן, ובדרך לבמה עבר בבריכה האולימפית. הקליקו על התמונה:
