רק לפני ארבע שנים היה איתי צ'מה שחיין אולימפי, אלוף ישראל, בין 16 השחיינים הטובים בעולם בסגנון גב. הוא יכול היה להמשיך בקריירה שלו כספורטאי או כמאמן מבוקש, אבל ליבו ציווה עליו אחרת – לפרוש, לצאת מהבריכה, לפתוח דף חדש ולהיות שחקן. "הרגשתי שזו השנה האחרונה שלי כשחיין, ושבסופה זה ייגמר", הוא נזכר. "תמיד חשבתי שאמשיך בספורט עד שאמות, ופתאום זה מכה בך. בכיתי להורים שלי ואמרתי להם: 'זה מה שאני מרגיש. שחייה היא הדבר שאני הכי אוהב בעולם, אבל אני חייב לעזוב'. פרשתי, וזה היה כמו מוות. אתה משאיר משהו מאחור בידיעה שהוא לעולם לא יחזור".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- תעשו לו כבוד ותגידו תודה: האיש שהמציא את המזגן
תחושת המוות הופיעה לא רק בסופה המפתיע של הקריירה שלו, אלא גם בתחילתה, אבל לכך נגיע בהמשך. בינתיים אנחנו יושבים בסלון דירתו השכורה בתל אביב, ליד חוף הים, אחרי שבקושי הצלחנו למצוא מועד לפגישה בתוך הלו"ז הצפוף שלו. צ'מה, שסיים את בית הספר למשחק גודמן בבאר שבע לפני פחות משנה, משחק כיום בלא פחות מחמש הצגות. מאחוריו זכייה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בפסטיבל בינלאומי לתיאטרון במינסק, ועכשיו הוא מנהל משא ומתן על תפקיד ראשי בתיאטרון באר שבע.
כל זה שנה אחרי שסיימת ללמוד משחק. הצלחה מסחררת?
"לא יודע אם זו הצלחה מסחררת, אבל אני לא יכול להתלונן. אני עובד כל הזמן. אני גם מאמן ומלמד שחייה פעם בשבוע, וכך שומר על האהבה שלי מחיי הקודמים. בימים שבהם אני עמוס במיוחד, אני קופץ לבריכה, נכנס למים, ואז הכל מסתדר ונכנס לפרופורציות".
לא כמו כולם
צ'מה (31) נולד ביבנה לשני הורים יוצאי דרום אמריקה שנפגשו בישראל. "בגלל השחייה, לא גדלתי כמו כולם", הוא אומר. "לא הייתי הולך לטיולים שנתיים, לא הייתי מבלה עם חברים אחרי בית הספר. בגיל עשר כבר הייתי קם בחמש וחצי בבוקר, מעיר את אבא שלי ומבקש: 'תסיע אותי לאימון'. הוא היה אומר: 'אבל יש גשם בחוץ', אבל אני הייתי מתעקש: 'יש אימון'".
הוא החל לשחות בגיל שש. "בגיל הזה אין לך יותר מדי בחירה בשאלה איזה ספורט אתה רוצה לעשות. שמו אותי בבריכה, והפכתי לילד מאוד ספורטיבי. בגיל 14 החלטתי להתמקד רק בשחייה ועברתי לפנימיית יום ברחובות שבה היינו מתאמנים משש בבוקר עד הערב, ואז חוזרים הביתה, אוכלים והולכים לישון".
זה נשמע כמו גיל התבגרות עם מעט מאוד חיי חברה.
"נכון, אבל מצד שני, כשאתה נכנס לבית הספר, אנשים מסתכלים עליך אחרת. אתה אומר שאתה נוסע לאליפות אירופה לנוער בסקוטלנד, וזה משהו מיוחד. הלוואי שהייתי יכול להגיד לך שהייתי בוכה בלילות על זה שלא היו לי חברים - אבל לא. לא ראיתי את זה ממטר; זה לא עניין אותי. היה בי משהו שאמר לי בתת מודע: יש לך פה משהו יותר גדול".
ומה עם בנות?
"לא עניינו אותי בנות. אני חושב היום על בנות שהייתי חבר שלהן בתיכון, ואני מבין שזה לא עניין אותי. הייתה לי חברה, אבל היא לא עניינה אותי. לא בקטע נבזי, אלא משום שהיא לא הבינה מה זה הסגנון הזה – הולך לישון מוקדם, לא יוצא, לא שותה, לא בא למסיבות, לא בא למחששה, או כן בא אבל לא נוגע בשום דבר. אני מסתכל אחורה ואומר: כן, היו בנות יפות, ואני לא הייתי בעניין".
איך הן הגיבו לזה?
"בחורה אחת זרקה עליי ספר. ספר בערבית, עבה כזה".
למה?
"לא זוכר בדיוק. כנראה לא התייחסתי אליה מספיק. לא מאשים אותה. היה לי בראש רק דבר אחד – השחייה".
כיוונתי הכי גבוה שיכולתי
לאחר שהקדיש את שנות ההתבגרות לאימוני שחייה, מחנות אימונים ותחרויות בארץ ובחו"ל, התקבל צ'מה למכון וינגייט ושירת בצה"ל כספורטאי מצטיין. באותן שנים הוא גם סומן כפוטנציאל אולימפי. "זה היה בי תמיד. מגיל צעיר האמנתי שאהיה אלוף אולימפי. מההתחלה כיוונתי הכי גבוה שיכולתי, וזה גרם לי להמון אכזבות. היו אליפויות בארץ שלא הייתי מספיק טוב בהן, וזה היה גורם לי לבכות. הייתי ילד טוטאלי שרואה מטרה מול העיניים ועושה כל מה שצריך כדי להגיע אליה".
מהיכן נבעה הטוטאליות הזו?
"כשהייתי קטן, הייתי חושב הרבה על המוות. לא הצלחתי לתפוס את זה; לא הצלחתי להבין איך אנשים הולכים רגוע ברחוב בזמן שהם יודעים שיום אחד הם ימותו. ילד חושב על זה באופן פרקטי, אז חיפשתי באינטרנט חומר על מוות והגעתי לאתר שמציע להקפיא את הגוף שלך בגיל 70 ולהפשיר אותו כשיימצא פתרון לחיי נצח. אמרתי: זהו, לשם אני הולך. גם כשהייתי צעיר וגם היום המטרה שלי היא למלא את היום בדברים שהם לא מחשבות על המוות. אני לא מדבר איתך על דיכאונות: פיתחתי חוסן מנטלי כל כך גבוה מהשחייה, שזה לא קיים. מה שאני רוצה זה לחוות כמה שיותר, כל הזמן, לפני שזה ייגמר.
"אני זוכר שבגיל 19 ישבנו כל החבר'ה במחנה אימונים בספרד, וכל אחד מאיתנו דיבר בתורו. אחד סיפר על אימון, השני סיפר על בנות או על אחיו, וכשהגיע תורי, אמרתי: 'תקשיבו, אני יודע שאני לא אמור לחשוב על זה כל כך, אבל אני כל הזמן חושב על המוות. לא בקטע אובדני או חרדתי, אלא מהזווית הזו שאני לא מבין את זה; אני לא מסוגל להתמודד עם המחשבה הזו, וזה כל הזמן מעסיק אותי'".
תנו לי הזדמנות
בגיל 22 הגיע צ'מה לשיא הישגיו הספורטיביים. הוא העפיל לחצי הגמר באליפות העולם במלבורן במשחה ל-200 מטר גב, ושנה לאחר מכן הגיע לחצי הגמר באליפות אירופה. ב-2008 השתתף באולימפיאדת בייג'ינג, ושנה אחר כך היה אלוף המכבייה. באותן שנים התאמן בקולג' באוהיו שאליו התקבל במלגה מלאה, ושם גם השלים תואר במינהל עסקים.
שנתיים אחרי שחזר לישראל החל לחוש צורך בשינוי. "זה פשוט היה משהו שהרגשתי. אמרתי לעצמי: 'זהו, מספיק. את הפרק הזה סיימת'. לא רציתי לשנוא את השחייה, כפי שקורה להרבה שחיינים: זה מקצוע מאד סיזיפי, אתה לבד בבריכה, שעות על גבי שעות לבד, יש מחשבות. הרגשתי שזה הסוף: משהו שאני לא יכול להסביר, אבל גם לא יכול להתכחש אליו.
"בהתחלה לא סיפרתי על תוכניות הפרישה לאף אחד, חוץ מלחבר שלי, השחיין גיא ברנע. במקביל לשחייה ניסיתי להתקבל לבתי ספר למשחק. כשפניתי לניסן נתיב, בכלל לא רצו לבחון אותי, כי הייתי בן 27, והם בוחנים מועמדים רק עד גיל 25. יום אחד פשוט נסעתי לשם, נכנסתי למנהל, מיקי ורשביאק, ובשיחה הוא נתן לי עשר סיבות למה לא כדאי לי ללמוד משחק: אני מבוגר מדי, אני אהיה בצל של צעירים ממני, אני אסיים בגיל 30, וזה מאוחר מדי, וכו'. אמרתי לו: 'כשהייתי בן 18, החלום שלי היה להגיע לפנימייה של וינגייט ולהיות עם הכי טובים. ישבתי מול המנהלים שם, והם אמרו לי: 'אתה לא מספיק טוב, אתה לא תגיע לאולימפיאדה, אתה תהיה בצל של שחיינים אחרים'. אמרתי להם: 'אלה החיים שלי, תנו לי הזדמנות, ואני כבר אשא בתוצאות'. ארבע שנים אחר כך הייתי הראשון בישראל שעמד בקריטריונים של אולימיפיאדת בייג'ינג, הראשון שנכנס לנבחרת'. ורשביאק הסתכל עליי ואמר למזכירה שלו: 'תרשמי אותו למבחן, הוא ניצח'.
"בסוף התקבלתי לשם ולעוד שני בתי ספר, ובחרתי ללמוד בגודמן. כשהגיעה השעה, ישבתי עם ההורים שלי וסיפרתי להם שאני הולך להיות שחקן. זו הייתה שיחה לא קלה. במהלך הילדות שלי מעולם לא רבתי עם ההורים – אפילו לא ריב אחד. הם תמיד תמכו בי, ואני תמיד התייעצתי איתם ושמעתי מה שיש להם להגיד. הפעם הם לא ידעו איך להגיב. את אבא שלי לא ראיתי מעולם ככה - חושש, מפחד על העתיד של הילד שלו.
"היום אני כמעט בן 32, ועדיין יש בי רצון לרצות את ההורים, שהם יתגאו בי. והם גאים. כל הזמן. גם בילדות רציתי שהם יתגאו, והיה בי רצון להוכיח, בעיקר לעצמי, שאני יכול. לא נולדתי גבוה במיוחד, מוטת הידיים שלי לא ארוכה במיוחד, הרגליים שלי ארוכות מדי לשחייה, ולאורך כל הקריירה תמיד הטילו בי ספק. תמיד שאלו אותי: 'איך תתחרה ברמות הגבוהות מול יפנים, אמריקאים, אוסטרלים?' תמיד זה היווה עבורי מקור למוטיבציה, כי תמיד הייתי אנדרדוג. יכול להיות שזה משהו שטבוע בי - האנדרדוגיות הזאת, הרצון להוכיח, לעשות את מה שאני בוחר".
אחת ההצגות שבהן הוא בוחר להופיע עכשיו היא "אני אנג'לינה ג'ולי" של אנסמבל כאן, שאותה יצר עם השחקנים שי ג'יברי וארנון רוזנטל והבמאית מיקי יונס (ראו סרטון למעלה). "זו יצירה מאוד חשובה בעיניי", הוא אומר, "שמדברת על פליטים ועל תופעת הפליטות. היא כוללת קטעים אותנטיים בנושא שמצאנו באינטרנט, כמו שיחות בין פליטים לעיתונאים, בלוג גזעני נגד פליטים ונאום שאנג'לינה ג'ולי נשאה ביום הפליט הבינלאומי (צ'מה עצמו משמיע אותו בהצגה – ז"א). אנחנו מראים באמצעות שפה גופנית ייחודית את התעשיות המטורפות ואת התופעות החברתיות שיש סביב הפליטות, ובכל פעם שאני עולה לבמה, אני מרגיש שאני נותן משהו לקהל".
והוא גם מקבל. "בגיל 27 יצאתי מבועה של צורת חיים מאוד תובענית ורציתי לחיות, ליהנות מהחיים, לפגוש אנשים, לצאת עם בחורות. זה מה שאני עושה כרגע. אני עכשיו בתל אביב, מאוהב בעיר הזאת. מה שהלב שלי אומר לי לעשות, אני עושה. אני רוצה להיות קצת רווק; רווק שאין לו אימון בוקר מחר. אולי יש לו הצגה, אבל היא בערב. זה קצת קלישאתי, אבל חיים רק פעם אחת, ואני לוקח את זה לקיצון".
______________________________________________________
גם לירז חממי למדה בבית ספר למשחק, ולא תאמינו איך מימנה את הלימודים. הקליקו על התמונה:
