"התחתנתי בגיל 25. את בעלי הכרתי בפנימיית בן שמן, לשם עברתי בגיל 13. כשהחלטנו להרחיב את המשפחה, התברר שהסיכויים להיריון טבעי הם כ־20 אחוז בלבד. החלטנו לעבור הפריה חוץ גופית. היה לנו מזל: עברנו רק מחזור טיפולים אחד, שבו נשאבו מגופי 22 ביציות, ש־11 מתוכן הופרו. מהביציות האלו נולדו בהמשך כל ארבעת ילדיי: תאומים, בת ובן, בני 11; בן בגיל שש ובת בגיל ארבע.
"בחודש הרביעי להיריון עם הבת הקטנה, נפרדנו. בדיעבד, כנראה לא ידענו להתנהל בזוגיות. לא היה פשוט להיות לבד בהיריון, אבל אני אדם חזק והתמודדתי בלי להתמוטט. ללידה הגעתי עם חברה. היום אני ובעלי לשעבר ביחסים מעולים.
"לפני כשנתיים וחצי פגשתי קרובת משפחה שהתקשתה להיכנס להיריון, ובאופן ספונטני הצעתי לשמש עבורה כפונדקאית. לה זה לא התאים, אבל המחשבה החלה לנקר בי. הבנתי שהגיל המקסימלי לפונדקאות הוא 38, ואני הייתי כבר בת 37 ושלושה חודשים. נכנסתי לפורום בנושא באינטרנט, ושם פנתה אליי עו"ד עינב אשכול, שמלווה תהליכי פונדקאות, והזמינה אותי למפגש נשים שנמצאות בתהליך. כשיצאתי משם, היה לי ברור שאני עושה את זה. כבר מזמן רציתי לעשות משהו משמעותי בחיי. שם מצאתי את המטרה שחיפשתי - לעשות משהו בשביל מישהו שלא יכול לקבל את זה בדרך אחרת. ידעתי שלא תהיה לי בעיה להיכנס להיריון, ללדת ולהיפרד מהתינוק. אני שלמה עם ארבעת הילדים שלי ולא רוצה נוספים. נכון שההליך הזה מלווה בבונוס כלכלי, אבל זה לא היווה בכלל שיקול. אני מרוויחה משכורת גבוהה ומפרנסת את עצמי ואת הילדים שלי בכבוד. לא באתי לפונדקאות מעמדת נחיתות ונזקקות, אלא כדי לתת בלב שלם.
"עינב חיברה אותי עם הזוג המיועד - גבר ואישה בשנות ה־40 המאוחרות, שניסו להיכנס להיריון במשך כמה שנים. כשנפגשנו, אני ביקשתי בעיקר לשמור על העצמאות שלי. בהריונות הקודמים רקדתי וטיילתי, וציפיתי שלא אדרש להימנע מכך כעת. הזוג לא ביקש שום דבר מיוחד מעבר לחוזה הסטנדרטי והקבוע על פי חוק, שעל פיו הפונדקאית מקבלת תשלום של 160 אלף שקל.
"אחרי המפגש התחיל תהליך מורכב, שכלל אבחון פסיכולוגי, חתימה על חוזה, פגישה עם ועדה של משרד הבריאות, בדיקות, נטילת הורמונים והחזרת העוברים שלהם לרחם שלי. בהחזרה השלישית נקלט היריון. זו הייתה התרגשות גדולה לשלושתנו.
"כשהגעתי לשבוע ה־12 רציתי לספר לעולם, וקודם כל לילדים שלי. הקטנים התייחסו לזה בטבעיות, אבל הגדולה, שהייתה אז בת עשר, פרצה בבכי, ואחיה התאום הסתגר בחדר שלו. הסברתי להם שאני עושה טוב לחברה, אבל זה לא הקל. הם חששו מהתגובות של החברים שלהם. בדיעבד, החברים שלהם קיבלו את זה יפה מאוד. זכיתי לתמיכה נפלאה גם במקום העבודה, מהחברים וגם בפייסבוק, שם חשפתי את הפונדקאות שלי.
"לפני שמונה חודשים ילדתי בבית החולים הדסה עין־כרם בן במשקל 2.700 ק"ג. בני הזוג היו איתי במהלך הצירים. האמא נשארה איתי לאורך כל הלידה, והאבא המתין בחוץ ונכנס כדי לחתוך את חבל הטבור. זה היה אושר שלא יתואר.
"לא הרגשתי בשום שלב שהתינוק 'נלקח' ממני. הוא פשוט הוחזר להוריו. לראות את הזוג עם התינוק מילא אותי בסיפוק עצום. הם כבר לא שני אנשים, אלא משפחה, ואת זה אני עשיתי! שמחתי בשמחתם, הייתי שלמה עם זה, ולא הייתה לי שום צביטה בלב.
"הוזמנתי לברית והגעתי עם ארבעת הילדים שלי. במהלך האירוע אנשים ניגשו אליי, בירכו אותי, קראו לי 'צדיקה' ואמרו שעשיתי מעשה אמיץ. אב התינוק נשא נאום שבו הוא הודה לי, וכל האורחים מחאו לי כפיים. כיום אני נמצאת בקשר רצוף עם בני הזוג ומתעדכנת בהתפתחות של התינוק בווטסאפ ובפייסבוק. בנוסף, אני פוגשת את בני הזוג ואת בנם כל כמה שבועות. אין בי געגוע אל הילד, הוא דומה להם והוא שלהם".
שורה תחתונה:
"אנשים רואים בפונדקאות גדלות נפש. אני רואה את האושר שגרמתי לזוג הזה. יצרתי משפחה".
______________________________________________________
מאחורי התמונה הזו מסתתר סיפור אישי מרגש בצורה יוצאת דופן. הקליקו:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
