"ב-1942, שלוש שנים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, השמועות על כך 'שדברים מתרחשים' ריחפו באוויר והגיעו גם לעיירה ויז'בניק־סטרכוביצה, בין ורשה לקרקוב, מקום הולדתי. גרנו אז בגטו פתוח. הוריי ואחותי בת ה־17 הועסקו כפועלי כפייה במפעל תחמושת, מה שהבטיח סיכוי לשרוד. אני הייתי בת תשע. אבא, שהיה שען וסוחר תכשיטים, סיכם עם הלנה דנישבסקה, לקוחה פולנייה שלו, הסכם כלשהו, שאת פרטיו איני יודעת עד היום, אבל הוריי הסבירו לי שברגע האמת אצטרך לעבור לחיות עם הלנה ומשפחתה. הם לימדו אותי להצטלב, לקיים תפילות בסיסיות ותפרו לי סיפור כיסוי לפיו אני קרובה מעיירה שהופצצה, ובאתי אל ה'צ'וצ'ה' - דודה, בפולנית. זה השם שקראתי לה במהלך שהותי שם.
"ערב אחד הופיעה אישה זרה, לקחה את ידי ואמרה: 'בואי'. לפני שנפרדתי מההורים, רבתי עם אבא, שביקש שאלבש מעיל, ואני סירבתי. זה הזיכרון האחרון שלי ממנו.
"בביתה של הצ'וצ'ה היו שני חדרים, בהם גרו היא ובעלה יוזף ושלושת ילדיהם - ינקה (16), לילקה (14) ורישק (11). איני יודעת אם הבעל והילדים היו בסוד העניינים לפני שהגעתי או שהעמידו אותם בפני עובדה. בלילה הלנה הצמידה כמה כיסאות זה לזה, נתנה לי שמיכה ואמרה: 'כאן תישני!'
"הילדים ידעו שאני יהודייה, ורישק הציק לי לא פעם. די מהר ילדי השכונה הריחו שאני לא משלהם, אף שהיו לי תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות. בעיירה היו לא מעט אנטישמים ומלשינים, והלנה סיכנה את משפחתה בכך שהסתירה אותי. כשהגיעו אורחים, התחבאתי מאחורי הארון, וכשבאו לשהוּת ארוכה, נסגרתי במזווה או בעליית הגג, שם גיליתי ארבעה ספרים. לא ידעתי לקרוא: כשהנאצים נכנסו לפולין, אסרו עלינו ללמוד וידעתי רק את הא'־ב' הפולני, אבל בעזרת הספרים שמצאתי, לימדתי את עצמי לקרוא וברחתי למחוזות הדמיון.
"אחרי כשנה, כשסכנת ההלשנה גברה, החזירה אותי הלנה לאמי ולאחותי, שעבדו במפעל התחמושת. אבא כבר נפטר מטיפוס. ב־1944 הועברנו לאושוויץ, ואחרי כמה חודשים הוצאנו לצעדת המוות. עד לשחרור, שרדנו מחנות נוספים, ובסוף המלחמה אמי, אחותי ואני הגענו למחנה העקורים ברגן בלזן בגרמניה. בגיל 12 חוויתי לראשונה בית ספר מסודר והעליתי את זיכרונותיי בכתב. לפני כעשר שנים תרגמתי אותם לעברית, לילדיי ולנכדיי, ובימים אלה יוצאים בהוצאת 'דוקוסטורי' קורותיי מנקודת מבט בוגרת.
"ביולי 1947 הגענו ארצה. כאן פגשתי את יוסף פגי, גם הוא מפולין, ויחד הקמנו משפחה לתפארת. בעלי נפטר מעט לפני שחגגנו 60 שנות נישואים. הייתי עסוקה מאוד בבניית חיי כאן, אבל מציליי היו תמיד במחשבותיי. עם נפילת המשטר הקומוניסטי התעורר בי רצון לפגוש אותם. איתרתי אותם, החלה התכתבות נרגשת, והצטרפתי לאחת הקבוצות הראשונות שיצאו מישראל לפולין. המפגש עם לילקה ורישק ומשפחתם המורחבת היה מרגש ביותר. הם סיפרו שאחותם הבכורה נעלמה במלחמה, ושהיו בטוחים שגם אני לא שרדתי.
"ב־2003, בטקס שהתקיים בפולין, הוכרזו הלנה ויוזף דנישבסקי ושלושת ילדיהם כחסידי אומות העולם. כעבור כמה זמן ביקש רישק שנעזור לבנו פאבל לעבוד בארץ. הוא גר בביתנו שלושה חודשים, והכסף שהרוויח איפשר לו להציע נישואים לארוסתו אגניישקה, רופאת ילדים. לפאבל ואגניישקה נולדו שני ילדים, אווה ומישה. כשהיו בני עשרה, הם הוזמנו להתארח אצלנו והתאהבו בישראל. אווה שמרה איתי על קשר. במובן מסוים הייתי עבורה דמות להזדהות.
"לאחרונה סיימה אווה בהצטיינות את בית הספר לרפואה, ובקיץ שעבר קיבלתי הזמנה לחתונתה. היא ביקשה שאקח חלק ביום המאושר בחייה. נסעתי לפולין עם בתי דפי, והתקבלנו בכבוד מלכים. הרגשנו ממש חלק מהמשפחה".
שורה תחתונה:
"במהלך החתונה הרהרתי בסיטואציה ההזויה: מי היה מאמין שהילדה הזו, ששרדה את המחבוא, את אושוויץ ואת צעדת המוות, תזכה להיות נוכחת בחתונה של נינת מציליה?!"
_______________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
הקליקו על התמונה ותגיעו לסיפורה של הילדה מהסרט "רשימת שינדלר":
