יוצרת תוכניות הילדים המיתולוגיות: "סגירת החינוכית - פשע נגד החברה"

"מה פתאום", "פרפר נחמד", "רחוב סומסום": כולן היו בנותיה של דתיה בן דור. בשנים האחרונות היא מתרחקת מעשייה לילדים - ומזועזעת מהיוצרים שממשיכים את דרכה

איתי חכמה

|

05.06.18 | 02:04

דתיה בן דור. "הייתה רוח מאוד טובה בחינוכית. חשבו על כל מילה, תיקנו את העברית כל הזמן". למטה: ראיון ב"זו ילדותי" (צילום: צביקה טישלר)
דתיה בן דור. "הייתה רוח מאוד טובה בחינוכית. חשבו על כל מילה, תיקנו את העברית כל הזמן". למטה: ראיון ב"זו ילדותי" (צילום: צביקה טישלר)

במהלך מלחמת יום הכיפורים צפתה המורה לריתמוזיקה דתיה בן דור בטלוויזיה החינוכית (אז, "הלימודית"), שהפסיקה את רצף השידורים הרגיל לטובת אולפן פתוח. על המסך הופיעה מנחה שהפעילה קבוצת ילדים בשירי משחק, "וזה היה רע", מספרת בן דור. "הרגשתי שאני אדע להפעיל את הילדים טוב יותר. אמנם, מעולם לא עסקתי בטלוויזיה עד אז, אבל הפעלת ילדים הייתה המקצוע שלי".

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

בן דור עלתה לאוטובוס ונסעה למשרדי הטלוויזיה ברמת אביב כדי להציע שירים שכתבה. לאכזבתה, זכתה שם לקבלת פנים צוננת. "בחדר ישבה מפיקה שבקושי הסתכלה לכיוון שלי. אמרתי לה שראיתי את התוכניות לגיל הרך, ויש לי שירים, שלדעתי יכולים להתאים. היא אמרה שאין צורך, כי יש מי שכותב להם. כמעט הסתובבתי ללכת, ואז חשבתי לעצמי: כבר נסעתי באוטובוס והגעתי, אז למה שאוותר כל כך מהר? הרי לא הגיוני שמישהו מגיע להציע שיר, וזה לא מעורר את סקרנותם של המפיקים".

 

היא הציעה שוב שהמפיקה תשמע את שיריה, אבל זו סירבה והציעה לה לכתוב שלושה תסריטים, שהשירים שזורים בתוכם, ולשלוח אותם בדואר. בן דור חזרה לביתה, ועל אף שלא ידעה איך כותבים תסריט, כתבה שלושה, שלחה אותם, "ועד היום לא קיבלתי תשובה". למרות זאת, בסופו של דבר היא מצאה את דרכה לטלוויזיה החינוכית ומילאה את חיינו בשירים רבים שכתבה, בהם "אני תמיד נשאר אני", "ארץ ישראל שלי", "איך יודעים שבא אביב", "גברת קרש ואדון מערוך" ועוד. צפו והיזכרו:

 

 

 

אוניברסיטה משודרת לגיל הרך

 

בן דור (73) נולדה באלכסנדריה שבמצרים לאב ממוצא פולני ולאם ממוצא מצרי. "אבא עלה לארץ, התגייס לצבא הבריטי והוצב במצרים", היא מספרת. "חיילים שמגיעים למקומות כאלה, מה מחפשים? בנות. הוריי הכירו במועדון שבו כל היהודים היו מבלים, ויצאו ממנו הרבה זוגות של אשכנזים ומצריות".

 

בגיל שנה וחצי עלתה לארץ עם הוריה. המשפחה השתקעה ביד אליהו ואחר כך עברה לרמת גן, והמוזיקה תפסה מקום מרכזי בבית. "הוריי היו בליינים ושמעו הרבה מוזיקה. אני גדלתי בעיקר על רדיו. בארץ הייתה רק תחנה אחת, קול ישראל, ודרכה נחשפתי לכל סוגי המוזיקה, משירים עבריים עד מוזיקה קלאסית". בכיתה ב' החלה ללמוד לנגן באקורדיון ולכתוב שירים להנאתה; בכיתה ח' קיבלה מהוריה פסנתר, שפיתח את היכולות המוזיקליות שלה ואפשר לה ללמוד במדרשה למורים למוזיקה עם סיום התיכון. "כך התחלתי את הקריירה שלי - כמורה למוזיקה בבתי ספר, בגנים, בקונסרבטוריונים. הייתי מאוד מבוקשת".

 

"המפיקה בטלוויזיה בקושי הסתכלה לכיוון שלי. אמרתי לה שיש לי שירים, שלדעתי יכולים להתאים. היא אמרה שאין צורך. כמעט הסתובבתי ללכת, ואז חשבתי לעצמי: כבר נסעתי באוטובוס והגעתי, אז למה שאני אוותר כל כך מהר?"

את שיריה הראשונים החלה לכתוב עבור תלמידיה, בדיוק כמו נעמי שמר. "רציתי לתת להם שירים שירגשו אותם, שיתחברו אליהם. אמנם, כתבו שירים לילדים גם לפני כן, והייתה יצירה מופלאה, אבל היה ריחוק מהילד. בכתיבה שלי הילד נמצא במרכז; אני מכוונת אליו. זו הייתה כתיבה מודעת: ידעתי בדיוק למי אני כותבת, ומה כל מילה שאני כותבת תעשה לילד. חלק מהשירים שעד היום מכירים, נכתבו באותה תקופה".

 

לחינוכית הגיעה ב-1976, שלוש שנים אחרי ששלחה את המעטפה ההיא עם התסריטים. "החלו להפיק שם את התוכנית 'מה פתאום', ומי שכתבה את הפינה 'כולכם שחקו נא איתי' נאלצה לעזוב, והם נשארו בלי כותב. חברה שלי שבמקרה התגלגלה לשם, המליצה עליי, ואמרה לי שהם צריכים שאכתוב תסריט אחד. כתבתי תסריט, הבאתי אותו למפיקה, נורית הניג, ואחרי שהתוכנית צולמה, היא אמרה לי: 'דתיה, בשבוע הבא תכתבי תסריט נוסף'. ההפקות היו מטורפות: כל שבוע תוכנית חדשה ששודרה מיד, בלי עריכות".

 

כך היא כתבה כ-70 תוכניות, שבהן השתתפו נירה רבינוביץ', חנה לסלאו, ישראל גוריון, חנן גולדבלט ואחרים. "הייתה רוח מאוד טובה, עם חדוות יצירה ורצינות. חשבו על כל מילה, תיקנו את העברית כל הזמן, ראו את טובת הילד".

 

מתוך "מה פתאום":

 

 

 

אחרי "מה פתאום" החלה לעבוד על "פרפר נחמד", שהייתה התוכנית הראשונה בחינוכית ששודרה בצבע. "בחינוכית לא היה אז ציוד לצילום בצבע, אז המפיקה ניגשה להנהלה, אמרה שעושים סדרה חדשה המלאה בתכנים העוסקים בצבע, ושאנחנו צריכים ציוד שיאפשר זאת. כך התחלנו לשדר בצבע". היא כתבה כ-50 תסריטים שכללו סיפורים, מערכונים ושירים. "'פרפר נחמד' הייתה תכנית לימודית פר-אקסלנס", אומרת בן דור. "קראתי לזה 'אוניברסיטה משודרת לגיל הרך'. כל אייטם שכתבתי - סיפור, שיר, מערכון - נבנה כמו מערך שיעור. קודם רציתי לדעת מה המטרות ומה אני רוצה ללמד את הילד, ואז הכנסתי את התכנים למסגרת יצירתית, תוך שימוש באמצעים אמנותיים שהטלוויזיה העמידה לרשותי".

 

כעבור 50 פרקים נעשתה הכתיבה תובענית מדי עבורה, והיא החליטה להפסיק את עבודתה גם ב"פרפר נחמד" וגם ב"רחוב סומסום", שם כתבה את התסריטים. ב-1987 לקחה פסק זמן, שנמשך עד היום. מאז, כבר יותר מ-30 שנה, בן דור לא חזרה לחינוכית, אבל העבודה שם זכורה לה לטובה, ומכאן הכעס הגדול שלה על סגירת המוסד, שאמורה להתרחש באוגוסט. "זה פשע נגד החברה", היא אומרת, "ויש לי הרגשה ששום כוח לא יסגור את המקום הזה. למה שהוא ייסגר? כואב לי הלב שמישהו מעלה על דעתו להציע דבר כזה במקום לתמוך ולהעלות את איכות החיים במדינה ואת הרמה של האנשים שהולכים ונעשים טיפשים מהריאליטי המזעזע שמחלחל לילדים. הילדים רואים ריאליטי וחושבים שככה העולם, שזה מה שיש בו".

 

ומה דעתך על הדור שממשיך את דרכך בעולם הילדים?

"נורא ואיום. הכל כל כך מטופש, אבל מקבלים אותו כחכם. בלי להזכיר שמות, הנורמה היום היא של צחוקים: שום דבר לא משמעותי, לא מתחברים לנשמה ולנפש של הילד, לא מנסים להדליק בו ניצוץ, להעשיר ולהעצים אותו. הכל טפֶּשֶת אחת גדולה, והדור הזה לא יודע שיש גם איכות אחרת, כי הוא לא נחשף אליה. עם זאת, ישנם יוצרים שכותבים טוב, כמו ינץ לוי שכתב את 'הרפתקאות דוד אריה'. הוא יודע לתקשר נכון עם הילדים בלי לרדת נמוך".

 

מתוך "פרפר נחמד":

 

 

עכשיו היא מצלמת

 

אחרי שסיימה לעבוד בחינוכית, התפנתה לכתיבת ספרים, קלטות וידאו והצגות ילדים. אחת ההצגות המצליחות שלה היא "מחסן השטוזים של דתיה", שרצה מ-1993 ועד היום וגם הונצחה בקלטת בהשתתפות רמי ברוך ומיכל צפיר. לדברי בן דור, השטוזים נולדו באופן ספונטני כשהיא שהתה במחיצת ילדים ואמרה להם: "פעם פרה הלכה על התקרה". "זה עורר צחוק ומצא חן בעיניי", היא נזכרת, "אז המצאתי עוד כאלה, אבל תמיד זה היה תורה שבעל פה: לא חשבתי שזה יונצח בספר או בדרך אחרת".

 

בתחילה הוזכרו השטוזים בספר "ככה זה בעברית", "אבל הם לא היו חשובים שם; היו מעין סרח עודף. ואז התפשטה השטוזומניה: הילדים, הגננות, המורות - כולם סיפרו שטוזים". בעקבות זאת הוציאה את הספר "שטוזים" וכתבה את ההצגה המצליחה.

 

"הנורמה היום היא של צחוקים: שום דבר לא משמעותי, לא מתחברים לנשמה ולנפש של הילד, לא מנסים להדליק בו ניצוץ, להעשיר אותו. הכל טפשת אחת גדולה, והדור הזה לא יודע שיש גם איכות אחרת, כי הוא לא נחשף אליה"

את כל יצירותיה של בן דור ניתן לראות בערוץ יוטיוב שהקימה ושאותו היא מנהלת מביתה שברמת אפעל. "אני עובדת בזה", היא אומרת. "אני מרגישה שיצרתי מקום איכותי שהילדים יכולים לשהות בו בתוך כל הזבל הנוראי שהם טובעים בו".

 

איך את מרגישה עם זה שהיצירות שלך מגיעות לכל בית בישראל?

"בדיעבד, אני מאוד שמחה, אבל לא תכננתי להיכנס למחזור הדם של הדורות. אני רואה זכות בחדוות היצירה שלי, ובשביל זה אני עובדת וכותבת. היום אני פחות עוסקת בכתיבה ויותר מתרכזת בתחום חדש – צילום. דרכו אני יוצרת סיפורים. עכשיו אני מתחילה לחשוב על ספר צילום משלי".

 

אז נטשת את עולם הילדים?

"אין לדעת. דברים קורים. כרגע הצילום נמצא בראש מעייניי, וכל האנרגיות היצירתיות, האינטלקטואליות והמנטליות שלי מושקעות שם".

 

______________________________________________________

 

ענבלי בא-לי התמודדה עם קשיים רבים לפני שנעשתה כוכבת ילדים. הקליקו על התמונה:

 

"אחי אמר לי: 'את רוצה שלילדים שלך לא תהיה אמא?'" הקליקו על התמונה (צילום: גילי לוינסון)
"אחי אמר לי: 'את רוצה שלילדים שלך לא תהיה אמא?'" הקליקו על התמונה (צילום: גילי לוינסון)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד