נפגעה מינית ע"י בן משפחה ומרגיעה: "יש חיים אחרי הטראומה"
כשהייתה בת תשע, נלקחה לחדר שינה, החלונות הוגפו, הדלת נסגרה. כך זה נמשך שבע שנים. רחל נתנאלי משחזרת את הפגיעה: "כל לילה הייתי מתעוררת מסיוטים"
אחת מכל שש צעירות ישראליות עוברת פגיעה מינית על ידי בן משפחה או אדם קרוב: זהו אחד הממצאים הבולטים בדו"ח של עמותת עלם, המסייעת לנוער במצבי סיכון, שהוגש לאחרונה לנשיא המדינה. רחל נתנאלי עברה פגיעה כזו במשך שבע שנים, והיא מכירה את הכל: את הפחד, את הטראומה, את הסיוטים ואת ההשלכות הקשות, אבל גם את היכולת להפסיק את הפגיעה ולא לוותר על הזכות לחיים מלאים וטובים.
מי את?
"רחל, בת 37, גרושה. אמא של ליה (עשר וחצי) ולביא (שלוש וחצי), גרה בגבעתיים".
ומה את עושה?
"אני בעלת המותג SoulandPaper, ערכות DIY ליצירה בנייר, ומנחת סדנאות ליצירה ולעיצוב של מוצרי נייר. בוגרת לימודי עיצוב גרפי והפקות דפוס במכללה האקדמית הדסה ירושלים".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי ברמת גן וגדלתי בירושלים, בת יחידה ואמצעית במשפחה של חמישה ילדים. הוריי נולדו במרוקו, ובנעוריהם הכירו בתנועת הנוער הציונית הבונים. יחד עלו ארצה, וזמן קצר לאחר מכן נישאו. משפחותיהם נותרו במרוקו ולימים היגרו לצרפת ולקנדה. ב-1967 נולד אחי הבכור בעז, וכשהיה בן כמה חודשים התבשרו הוריי שהוא סובל משיתוק מוחין. מאותו רגע טיפלה בו אמי 24 שעות ביממה, בזמן שאבי למד בטכניון הנדסת בניין ובמקביל עבד במשרות זמניות. כיום הוא מהנדס בניין ומנהל פרויקטים. בעקבות מצבו של אחי התקרב אבי לדת וחזר בתשובה, כך שגדלנו בבית דתי. הזיכרון המובהק שלי מהבית הוא אבא שעובד קשה כדי לפרנס אותנו בכבוד, ואמא שעסוקה יום ולילה בטיפול בבעז במקביל לניהול הבית.
"כשהייתי בת תשע, חגג אחד מאחיי בר מצווה, ולרגל האירוע הגיעו הנה קרובי משפחה מחו"ל. כשהגעתי לביקור בדירה שהם שכרו לתקופת שהותם כאן, אחד מהם לקח אותי לחדר השינה, הגיף את החלונות וסגר את הדלת. הוא הסביר לי שמערכת היחסים בינינו כוללת גם חלק גופני. בכך החלה מסכת של התעללות, שבמהלכה הוא פגע בי מינית ואנס אותי. זה קרה בביקורים שלו בארץ וכשנשלחתי לבקר אותו ואת אשתו בחו"ל. הכל היה לאור היום, תוך הסברים שזה חלק מהקשר בינינו. כך, שבע שנים, מגיל תשע עד 16.
"בפעם הראשונה ניסיתי להתנגד, ואז נכנעתי. ידעתי שאני לבד ושאין מי שיעזור לי. ניתקתי את עצמי מהגוף שלי וממה שקרה לי. לא הבנתי בדיוק מה קרה, אבל ידעתי שזה משהו לא נעים, שזה לא בסדר. מאותו רגע חייתי חיים כפולים: בחוץ, הייתי ילדה שהולכת כל בוקר לבית הספר, חברותית, מקובלת, מסייעת בבית ובטיפול באחיי הצעירים, נערה נאה וחזקה - ובפנים הייתי שבר כלי. כל לילה הייתי מתעוררת מסיוטים. בבקרים הייתי קמה עייפה ונטולת אנרגיות, מגיעה לכיתה ולא מצליחה לקלוט כלום. לא אחת פקדו אותי מחשבות אובדניות. ניסיתי להדחיק את מה שאני עוברת, אבל זה היה תמיד בפנים, לא עזב אותי לרגע. והייתי לבד. לא ידעתי מה לעשות. לא העזתי לספר. פחדתי שלא יאמינו לי: הרי זו מילה שלי מול מילה שלו.
"בגיל 16 הכרתי בבית הספר את אודי, והפכנו לזוג. פתאום נפלו לי האסימונים, וכל מה שהדחקתי, צף ועלה על פני השטח. אודי הוא הראשון שידע. הוא אהב אותי מאוד, ואני ידעתי שאיתו אני יכולה פשוט להיות אני. פתאום היה לי כוח להתמודד. פתאום לא הייתי רק שורדת: יכולתי לנכוח בחיים שלי באמת.
"אחרי התיכון הלכתי לשירות לאומי. בעקבות מחלתו של בעז בחרתי לשרת בבית נועם לנוער נכה בקריית אונו. זו הייתה תקופה שבה בניתי את עצמי מחדש. לראשונה זה שנים זכיתי לחוויה של הצלחה והעצמה. בזכות השירות הלאומי גם התקרבתי מאוד לבעז, ושרר בינינו קשר חם ואמיץ. כשהוא הלך לעולמו, לפני 14 שנה, היה לי קשה מאוד.
"בסיום השירות הלאומי טסתי לחו"ל והתעמתתי עם המפלצת שחירבה את ימי ילדותי ונעוריי. אמרתי לו: 'אני יודעת מה עשית לי', ומאותו יום לא ראיתי אותו יותר. אז גם שיתפתי לראשונה את הוריי במה שעברתי. זה נפל עליהם כרעם ביום בהיר; הלם מוחלט. בזכות טיפול משפחתי שעברנו, יכולנו לחזור לקשר קרוב של בת והוריה. כיום הם חלק בלתי נפרד מחיי, מקור לתמיכה בלתי פוסקת, לחום, לאהבה ולעידוד".
בגיל 21 נישאה לאודי והחלה ללמוד עיצוב גרפי במכללת הדסה ירושלים - "בחירה טבעית למי שיצירה, אמנות וצילום ליוו אותה מגיל צעיר", היא אומרת. "היה לי חשוב ללמוד מקצוע פרקטי, שיאפשר לי להיות עצמאית ולעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית. לאחר שנים של תלישות רגשית הייתי זקוקה לחוויה של שליטה בחיי, כך שמיד אחרי הלימודים פתחתי עסק עצמאי לעיצוב. אחרי שנולדו ילדינו, היו לי לכאורה חיים נורמליים ושגרתיים, אבל העבר ליווה אותי יום-יום ושעה-שעה. סבלתי מביטחון עצמי נמוך, מתחושה של חוסר מסוגלות, מפלאשבקים ומסיוטים בלילה וביום. לימים העיב הקושי גם על הקשר עם אודי, ונפרדנו.
"יום אחד פנתה אליי חברה ללימודים בהצעה למיזם משותף בתחום העיצוב. אחרי סיעור מוחות החלטנו לעצב ערכת מתנה ליצירה בנייר. כשאחזתי בידיי את האב-טיפוס שיצרנו, היה לי ברור שקרה כאן משהו משמעותי - שמצאתי את הייעוד שלי. לאחר תקופה החליטה החברה להמשיך הלאה, ואני הקמתי את Soulandpaper, מותג שהפך לעסק כלכלי מניב כבר משנתו הראשונה".
מה לקחת עימך מבסיס האם לרחל של היום?
"החרדה הגדולה ביותר אצל כל מי שעברה פגיעה מינית, היא שהדבר הזה יחזור אצל ילדיה. אני תמיד עם יד על הדופק, משגיחה ובודקת בשבע עיניים, רגישה למה שהם אומרים לי, למה שיכול להתפרש. יחד עם זה, אני לא אמא חרדתית. החיים שלנו שגרתיים, ואני עושה כל שביכולתי כדי לתת לילדיי תחושה שהם חזקים ושהעולם הוא מקום בטוח ומלא אפשרויות עבורם.
"במשך שנים חוויתי תחושות קשות של חוסר אמון ביכולת שלי להגיע להישגים ולהיות אדם משמעותי. היום אני יודעת שכל מה שהיה חסר לי, זה מישהו שיראה ויושיט לי יד לעזרה. את העסק שלי בניתי בעשר אצבעות, בצלמי ובדמותי. ערכות היצירה שלי בנויות בדיוק כירורגי, כך שכל אחד יכול ליצור בעזרתן ולחוות תחושת מסוגלות. בזכות מה שעברתי, אני יודעת לאתר את הילדים שזקוקים למילה טובה, לחיזוק וליד מכוונת שתראה להם שהם יכולים. אני גם מעבירה בהתנדבות סדנאות לנערות בסיכון, שמהוות מקור לתחושות של העצמה בקרב המשתתפות וסגירת מעגל עבורי".
מסר לאומה?
"פגיעה מינית, בילדות ובכלל, היא חוויה איומה ומטלטלת, אבל אין משמעותה חורבן חיים. אם יש ילדה שקוראת עכשיו את הכתבה הזו ונמצאת בתוך מעגל של פגיעה, אני רוצה להושיט לה יד ולהגיד לה שאפשר להפסיק את זה, שיש חיים אחרי, והם יכולים להיות טובים ומלאים ולהתנהל מתוך מקום של בחירה וכוח".
______________________________________________________
דורון זאוברמן רוצה לתת תקווה לנשים מוכות. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.
למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.
אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.
