ציונות זה לא צחוק: הקומיקאית ויתרה על פריז למען מרכז ת"א

במציאות הישראלית הקשה, כשיוקר המחייה טופח על הפנים והסכנות מעבר לגבול אף פעם לא נגמרות, לא מעט ישראלים בוחרים לעבור לחו"ל - לנוחות האירופית, לעושר האמריקאי או אפילו למדינות מתפתחות. נעמי זריהן, מכוכבות עמוד הפייסבוק הישראליות, בחרה ללכת בדרך ההפוכה.

עוד בערוץ אנשים:

• ניקול ווילצקי, מדריכת טוורקינג: "למה חושבים שאני פרובוקטיבית?"
• המכתב העצוב שאלביס פרסלי כתב לאלוהים
• בתה של המוזיקאית דרורה חבקין ז"ל ממשיכה לבצע שירי רחוב
  

"הרבה אנשים שואלים אותי למה עליתי לארץ", אומרת זריהן, "ואני לא מצליחה לענות, כי בשבילי זה היה מאז ומעולם מובן מאליו". והקלישאה לא מסתיימת כאן. "זוכר פעם, כשהמטוס היה נוחת בנתב"ג, והיית יוצא ישר לקרקע, בלי השרוול?" היא שואלת אותי. "זה נשמע הכי קלישאתי שיש, אבל זו הייתה ההרגשה שלי: הגענו הביתה". 

הכירו אותה:

הגעתי למקום הנכון

זריהן (23) מצחיקה, מאוד מצחיקה, אבל ידעה בחייה גם לא מעט עצב. בילדותה בפריז, לדוגמה, סבלה מגילויים אנטישמיים. "בדרך לבית הספר היו יורקים עליי וצועקים לי: 'יהודייה מסריחה'", היא מספרת. "בשלב מסוים הפסקתי להתרגש מזה. זה היה עניין קבוע. כמו שכאן לא נשמע הזוי שמישהו נדקר ברחוב או שהתפוצץ אוטובוס, ככה הרגשתי עם האנטישמיות בפריז".

לפני 15 שנה החליטה אחותה הגדולה, יחד עם קבוצת חברים מבית הספר היהודי בבירת צרפת, לקנות כרטיס בכיוון אחד ולעלות לישראל. "גם הוריי ואני רצינו מאוד לעלות", היא נזכרת. "המשפט שהייתי שומעת כל הזמן בבית, היה: 'עוד שנתיים עולים לארץ'. בכל הזדמנות היינו מגיעים לישראל לחופשה, לפחות ארבע פעמים בשנה". אבל אז קרה משהו בלתי צפוי. "כשהייתי בת תשע, אמי סופי חלתה בפעם הראשונה. גילו אצלה סרטן שד. היא החלה בטיפולים בזמן שניהלה בית ספר. מעבר לישראל באותו זמן לגמרי ירד מהפרק".

כשהמחלה ברקע, באה והולכת, שני אחים נוספים השלימו תהליך של עלייה לארץ. "זה כבר היה יותר מדי עבור ההורים שלי, אז הם הלכו לרופא וביקשו אישור לעלות לארץ ולהמשיך את הטיפולים בישראל. הם רצו להיות קרובים לילדים".

וזה באמת היה הרגע המתאים לעלות לארץ?

"אין דבר כזה, רגע מתאים. אתה חי במקום מסוים כל החיים שלך, עובד שם, וכל החיים שלך שם. אם אתה רוצה שזה יקרה, פשוט צריך לעשות את זה".

עם אמה סופי ז"ל. "הצבא הציל אותי בקטע הזה"(צילום: אלבום פרטי)

ביולי 2010 זה קרה: נעמי זריהן והוריה נחתו בישראל. "כל החיים חלמתי על הרגע הזה, ופתאום, דווקא כשזה הגיע, ממש לא רציתי את זה. הייתי בת 16, בדיוק התחלתי לצאת לבלות, כל החברים שלי שם, וגם הייתי מאוד פעילה בצופים היהודים. היה קשה בטירוף לעזוב הכל".

את השנתיים הראשונות העבירה בבית ספר צרפתי בחולון ולמדה עברית, ולאחר מכן התגייסה לצבא ושובצה ביחידת דובר צה"ל, במחלקת ניו-מדיה בינלאומית, כאחראית על המחלקה הצרפתית. "היה לי ברור שאתגייס", היא אומרת. "כל האחים שלי שירתו בצבא בתפקידים משמעותיים. אני אמנם הגעתי למדינה חדשה, וידעתי שתמיד אהיה העולה החדשה, הצרפתייה – וזה אחלה – אבל היה לי חשוב לעשות מה שצריך".

פחות מחודש מיום גיוסה, כשהייתה עדיין בטירונות, נכנעה אמה למחלה הארורה. "אני תמיד אומרת שהצבא הציל אותי בקטע הזה", היא נעה בכיסאה באי-נוחות. "הצבא הכריח אותי לקום כל בוקר, ללבוש מדים ולחייך. לא רציתי שאנשים יידעו מה עובר עליי".

המוות של אמא תפס אתכם מופתעים, או שהתכוננתם אליו?

"הרבה אנשים סביבי חשבו שהיינו מוכנים לזה, מכיוון שהיא הייתה חולה כל כך הרבה שנים, אבל זה אף פעם לא באמת ככה: אתה לא באמת מוכן. המחלה באה והלכה שלוש פעמים. התרגלנו לראות את אמא עייפה, אבל מדי פעם היו גם רגעים טובים כשהמחלה נחלשה או נעלמה. זו הייתה ממש רכבת הרים. אני מתגעגעת אליה".

כמה חודשים לפני כן, אחותה התחתנה. אמה הספיקה להגיע לחתונה. מי שכמעט לא הספיקו היו שני אחיה הגדולים. "החתונה הייתה ערב מבצע עמוד ענן, ושני אחים שלי שירתו בנח"ל - אחד כלוחם בסיירת ואחד כרופא. בבוקר החתונה הם התקשרו והודיעו שלא יגיעו, כמו המון אורחים אחרים שהתקשרו להודיע על ביטול. המצב היה רגיש. אמא הייתה כבר ממש חולה. בחופה כולנו בכינו, ולא משמחה. המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה: איפה הפאקינג אחים שלי? פתאום, משום מקום, הם הופיעו בחתונה, עם צבעים מרוחים על הפרצוף ומדי ב' מאובקים. נהג צבאי הביא אותם משטחי הכינוס בדרום. זה היה כמו קטע מסרט. כולנו בכינו, והפעם רק מהסיבות הנכונות. בדיוק ברגע הזה, כשהעצב והשמחה התערבבו, הבנתי שהגעתי למקום הנכון, שזו המדינה שלי".

חתונת אחותה, עם שני האחים שהגיעו מהצבא. "כולנו בכינו, מהסיבות הנכונות"(צילום: אלבום פרטי)

כולן רוצות זמן מסך

זריהן גרה עכשיו בדירה שכורה במרכז תל אביב עם שותפה ומסיימת שנה שלישית ואחרונה של לימודי תקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה. לאחר השירות הצבאי הייתה תקופה קצרה במזרח הרחוק, אבל התחילה ללמוד מיד, עוד בטרם מלאו לה 21, כמקובל במולדתה. "הייתי במשלחת התנדבותית בהודו, 'לוחמים ללא גבולות', חבורה של ישראלים מדהימים שמתנדבים בכל מיני כפרים", היא מספרת. "הם היו בהלם מזה שאני מתחילה ללמוד מיד אחרי הצבא. אמרו לי: 'קחי את הזמן'. התקשרתי לאבא, שיתפתי אותו במחשבות שלי, והוא חשב שאני מסטולה. אמר לי שאם אני לא חוזרת ללימודים, הוא תופס מטוס ומגיע לקחת אותי. המנטליות הצרפתית ניצחה בסוף. התחלתי ללמוד".

על מסך הסמארטפון שלכם היא הופיעה לראשונה לפני שנה וחצי. "שמעתי על 'הישראליות' ועל מה שהן עושות בפייסבוק, וזה נשמע לי ממש מגניב, אבל חשבתי, מה לי ולזה? יום אחד, בזמן שחיכיתי בדיוטי פרי לעלות לטיסה, קיבלתי מהן הודעה בפייסבוק. הן רצו שאשלח להן סרטון של דקה". עד היום היא לא בטוחה במאה אחוז איך הגיעו אליה. החשד העיקרי מופנה לעבר אחד מאחיה, ששנים ידע איזה כישרון נמצא אצלו בבית, ועודד אותה לצלם סרטונים לפייסבוק. "את האמת, יש לי פחד במה נוראי", אומרת זריהן. "אני ממש רועדת כשאני צריכה לדבר מול אנשים, אפילו מול הכיתה שלי בלימודים, אבל מול המצלמה מרגיש לי בנוח. זה לגמרי שונה".

ימים אחדים אחרי ששלחה את הסרטון, חזרו אליה מההפקה, ומאז היא חלק בלתי נפרד מעמוד הפייסבוק הפופולרי. "זה לא פרנסה, אבל זה נחמד וכיף. כל הבנות חמודות, אבל בביזנס הזה ברור שיש מתח. כולן רוצות מקסימום זמן מסך".

בין לימודים לצילומים, זריהן גם משתתפת בתוכנית סטודנטים יוקרתית של ארגון ההסברה StandWithUs ומנסה לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם. "חשוב לי להשתתף ביוזמות חברתיות כדי להכיר אנשים חדשים וללמוד מהם, וכמובן כדי לתרום. בסוף זה הרי הכל סיפור של ציונות, לא?"

______________________________________________________

גם אלמוג שור שייכת לאותו עמוד מצליח. הקליקו על התמונה:

לא תאמינו איפה היא מוצאת חומר לבדיחות. הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)