חולדה גורביץ לא תשב כנראה לכתוב את ספר זיכרונותיה בקרוב. היא אמנם מחזיקה בדירתה ארכיון מפואר ומלא פרטים היסטוריים, אבל לכתיבת ספר אוטביוגרפי דרוש זמן רב, וכרגע היא עסוקה מדי בפעילות ההתנדבותית שלה. כן, גורביץ עדיין ממשיכה במרץ בשלל עיסוקיה, והביקור שערכתי אצלה לקראת יום העצמאות, ביוזמת ערוץ אנשים של Xnet, נדחס ביומן שלה בין אינספור התנדבויות, הרצאות והדרכות. יחד איתי הגיעה נועה קונפקה-הלוי מהמושב חבצלת השרון שבעמק חפר, ממתנדבי מד"א הצעירים שממשיכים את דרך ההתנדבות ברוחה של גורביץ. המפגש בין השתיים, נשים מעוררות השראה והערכה – האחת בת 92, האחרת בת 18 - היה מרגש.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- זיכרון: האב השכול והניצול היחיד מהטנק בלבנון מנחמים ומתנחמים
את גורביץ מצאנו ביום שמש אביבי עם רוח נעימה במעון רעות, גבוה על הכרמל בחיפה, שם היא מתגוררת בדירה קטנה ועמוסה כל טוב. כמעט כל חיפאי מכיר את "המלאך בלבן" מבית החולים רמב"ם ומבית ההבראה הצבאי הסמוך: אישה מבוגרת, לבושה תמיד בבגדים לבנים, שמתרוצצת כל יום בין המחלקות השונות ודואגת לרווחתם של פצועי צה"ל ומשפחותיהם ולהעלאת המורל שלהם. גורביץ אינה רופאה מוסמכת ואפילו לא אחות מוסמכת: היא אוטודידקטית, פעילה חברתית, "אם הפצועים", שב-1977 קיבלה את אות הנשיא למתנדב וב-2011 זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים.
קירות דירתה מכוסים כמעט מהרצפה ועד התקרה בפרסים, באותות, במגינים ובתעודות הוקרה שקיבלה על פעילותה. "יש כאן תעודות מהצבא, מיוניפי"ל ועוד ועוד", אמרה גורביץ בגאווה בזמן שהגישה לנו פירות יבשים ושוקולד. "הן מגיעות כל הזמן".
הכירו אותה:
חובתי האנושית
היא נולדה בעתלית בימי הבריטים (1926) לחנה ולדב הופמן, ממקימי חברת המלח בארץ ישראל. כשאני שואל אותה על האנרגיות והרצון להתנדב ולעזור, היא חוזרת מיד לבית סבה - הרב גבריאל שפירא, ממייסדי עתלית. "בבית הזה לא קראו לזה 'להתנדב', אלא פשוט להיות ילד טוב", היא אומרת. "כשהייתי עוזרת לאנשים, היו משבחים אותי: 'היית ילדה טובה', ואני הייתי מאושרת ורוקדת כל היום. סבא שלי נתן לכולנו דוגמה אישית, התנהג לכולם ברוחב לב ואפילו אימץ ילד ערבי יתום בשם חאדר, גידל אותו, חיתן אותו ובנה לו בית קטן. אני לא יכולה להיות אדישה לסבל של אנשים. אני לא מחכה שיבקשו ממני עזרה, אלא פשוט עושה בעצמי. מבחינתי, זו חובתי האנושית".
ומתברר שלא רק היא מרגישה ככה. התנדבות ועזרה לזולת הן דבק חברתי חזק כאן. בשנתה ה-70 ישראל היא מדינה בהחלט לא מושלמת, ויש בה בעיות רבות, אבל עם כל הציניות, הפילוג והוויכוחים הפוליטיים המרים, העם הזה אוהב לעזור ולהתנדב. כנראה שזה משהו בגנים. עשרות שנים אחרי שגורביץ החלה להתנדב, הפעילות בתחום היא כיום הרבה יותר ממוסדת ונעשית דרך ארגונים כמו אלו"ט, ויצ"ו, יד שרה וכמובן מגן דוד אדום. אם תזדקקו לעזרת האחרון, ייתכן שמי שתסייע לכם שם תהיה נועה קונפקה-הלוי (18), שמגישה עזרה ראשונה בתחנת מד"א נתניה.
הבסיס להתנדבותה ברור לה לגמרי. "אבי החורג הוא רופא, ואמא שלי מיילדת", היא מספרת. "תחום הרפואה מאוד מעניין אותי; אני מתכוונת לעסוק בו כל החיים, אז החלטתי להתחיל עם זה כבר עכשיו". כבר שנה וחצי היא מתנדבת במד"א. "בהתחלה עברתי קורס של 60 שעות שסיפק לי בסיס לעבודה באמבולנסים רגילים, ובהמשך היה לי קורס נוסף של מסייעי אט"ן (אמבולנס טיפול נמרץ), שבו לומדים דרכי טיפול והחייאה".
קונפקה-הלוי רחוקה מגורביץ הן בגיל והן בניסיון, אבל גם היא, כמוה, דעתנית, חריפה ובעלת יכולת ביטוי מרשימה ורהוטה. היא ניחנה גם ביכולת להפגין אמפתיה, בעקשנות ובקשיחות – כולם קווים אישיותיים שחשובים עבור מי שמתנדב לעזור לפצועים ולחולים, שכן לא תמיד המראות קלים לעיכול. "זה לא מובן מאליו להגיע להתנדבות בארגון שרואים בו דברים קשים", מאשרת קונפקה-הלוי, "אבל לא תמיד מדובר בפצועים קשה או בחולים. בליל הסדר, למשל, הייתה בנתניה שריפה גדולה. בתור מגישת עזרה ראשונה הייתי כמובן רק בורג קטן במערכת, אבל חלק גדול מהטיפול זה פשוט להרגיע את האנשים שנמצאים בהיסטריה. צריך לתת להם הרגשה שהכל בשליטה, שיטפלו בהם".
השריפה בנתניה - נועה קונפקה-הלוי הייתה שם:
לוקחת ללב
תולדותיה של חולדה גורביץ שזורות בהיסטוריה הישראלית. לפני קום המדינה היא הייתה חברה בהגנה, ולאחר הקמת צה"ל הצטרפה לחיל הים והייתה אחת מארבע הבנות הראשונות ששירתו בו. לקראת סוף שירותה הצבאי החלה להתנדב בוועד למען החייל וארגנה פעילויות לחיילים. בהמשך הדריכה ילדי עולים במעברות ובוואדי סאליב, סייעה לבני העדה הדרוזית, כיהנה במועצת העיר חיפה והייתה פעילה באגודת הידידות ישראל-צרפת, שאותה הקימה יחד עם בעלה, עו"ד עמי גורביץ ז"ל.
נקודת המפנה, מבחינתה, הייתה מלחמת יום הכיפורים. "עבדתי אז במשרד שמאות, עבודה טובה ומבוססת עם משכורת יפה, אבל כשראיתי בבית החולים רמב"ם את ההלם ואת המצב הנפשי הקשה של הפצועים ומשפחותיהם, החלטתי לעזוב הכל ולהקדיש את חיי להתנדבות: לתת לעם ולמדינה את מה שהם זקוקים לו. התפטרתי מעבודתי, ובהסכמת אחיי מכרתי רכוש כדי לממן את הפעילות. מאז אני חיה חיים צנועים של התנדבות – לא חופש, לא מלון, לא טיולים. צה"ל זה הכתר שלי. אני עושה הכל מאהבת הארץ והאנשים שמקריבים הכל למען ביטחוננו".
"אני מעריצה אותך על התרומה שלך למדינה לאורך כל כך הרבה שנים", אומרת לגורביץ האורחת הצעירה שלה. "את מהווה מודל לחיקוי לנו, לנוער מד"א ולמתנדבים הצעירים". "תבורכי", משיבה לה גורביץ. "שאי חן וחסד ושכל טוב בפני אלוהים ואדם. עצתי לך – תשתמשי בשכל שלך. אני, לצערי הרב, משתמשת יותר מדי בלב. אני לוקחת הכל ללב".
סיפור הדגל המצויר הוא אולי הוכחה לכך. גורביץ מוציאה מאחד הארונות דגל ישראל מצויר ביד על בד. "את הדגל הזה צייר חייל שנפצע במלחמת יום הכיפורים ושכב זמן רב מחוסר הכרה בבית החולים", היא מספרת. "לאחר זמן מה שטיפלתי בו, הוא קרא לי והעניק לי מתנה. 'זו מתנה בשבילך, חולדה', הוא אמר, 'ציירתי לך את דגל מדינת ישראל'. אדם פצוע אנוש, שנתן את בריאותו למען המדינה, צייר לי את הדגל הזה, ומאז אני שומרת עליו מכל משמר".
כך צריך להתנהג
העצה שנתנה גורביץ לקונפקה-הלוי, להשתמש יותר בשכל ופחות בלב, נשמעת מאוד מעשית - אבל כשמדובר בהתנדבות, נראה כי הלב והשכל עובדים במשותף. הרי אפשר להתנדב לא רק למען פצועי צה"ל או פצועים אחרים, אלא למען קבוצות נוספות באוכלוסייה, והבחירה בין שלל האפשרויות בהחלט עוברת דרך הלב.
"התנדבות יכולה להיות גם פשוט פעילות הומניטרית", אומרת קונפקה-הלוי. "למשל, חלוקת משלוחי מנות בפורים או עזרה בשיפוץ בתים של אנשים שחסר להם כסף. אני אמנם מגיעה להתנדבות מתוך רצון לעזור לחולים ולפצועים, אבל שמחה גם להגיע לביתו של קשיש שגר לבד, לתת לו אוזן קשבת, לטייל ולשוחח איתו – או לשיר במקהלה של המחלקה האונקולוגית בבית החולים שניידר לילדים. כך אני מרגישה שאני תורמת לחברה כולה".
"כך צריך להתנהג", אומרת לה גורביץ. "גם את מבינה: את נותנת ומקבלת שבעתיים. חשוב מאוד סתם לשמח אנשים. כשאדם עצוב, הוא חולה. מי ששמח, מבריא ומתחזק".
בקרוב תתגייס האורחת שלה לצבא, אבל זה לא ימנע ממנה להמשיך לשמח אנשים. "אעשה קורס פרמדיקים ואהיה פרמדיקית צבאית", אומרת קונפקה-הלוי, "אבל תוך כדי כך אמשיך להתנדב כרגיל. אחר כך אמשיך ללימודי רפואה. אני רוצה לעסוק במשהו שקשור בכירורגיה כלשהי, טראומה וכדומה".
בתום המפגש העניקה לה גורביץ מתנה - דגל ישראל ושושנה. "אני שמחה שיש לך ערכים כאלה יפים", אמרה לה, "ואני מאחלת לך שחג העצמאות יעבור לך בשלום: שתטפלי רק ביולדות".
______________________________________________________
יעל לוי בת ה-17 תורמת לחברה בדרך לא פחות מיוחדת. הקליקו על התמונה:
