ערב לפני צאתם למשימתם האחרונה במלחמת לבנון השנייה הלכו אדם אזולאי ועידו גרבובסקי מחטיבה 401 של השריון להתרענן קצת בפאב של קיבוץ מנרה. שני חבריהם לצוות ג' מפלוגה ל', שי ברנשטיין ועמי משולמי, היו באותה שעה במלונית שבקיבוץ, ואילו הם ישבו ליד אחד השולחנות בפאב ונהנו מהמוזיקה ומהבירה. זה היה יום חמישי, 10 באוגוסט 2006. "ישבנו, נרגענו", נזכר אזולאי, "ואז עידו אמר לי: 'אדם, אני אומר לך שעד סוף המלחמה מישהו בגדוד הזה ייפצע וייהרג'. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר את זה. היה שקט של כמה שניות. הסתכלתי עליו, והוא עליי, ונפל לנו האסימון שזה יכול להגיע אלינו. זאת הייתה הפעם הרצינית הראשונה, ולמעשה גם האחרונה, שדיברנו על זה והבנו שגם אנחנו יכולים למות".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- איך ניסה הנשיא הראשון להתחנף למלך אנגליה?
וזה קרה: שלושה מתוך ארבעת חברי הצוות מצאו את מותם בקרב בוואדי סלוקי, מהקרבות המרים שידע צה"ל באותה מלחמה. סרן שי ברנשטיין (24) מבאר שבע, סמ"ר עמי משולמי (20) מעופרה וסמל עידו גרבובסקי (20) מראש העין לא חזרו ממנו. אדם אזולאי הוא היחיד שיצא משם חי.
12 שנים לאחר מכן, אזולאי (31) מאחוזת ברק שבעמק יזרעאל עדיין נושא עימו את אירועי הימים ההם ובעיקר את הזיכרונות משלושת חבריו. 12 שנים לאחר מכן, הוא עדיין שומר על קשר עם שלוש המשפחות השכולות, ולמעשה, על אף שאין ולא היה קשר דם בינו לבין שלושת החללים, הוא רואה עצמו בן למשפחת השכול, ולא רק ביום הזיכרון.
צפו בסרטון לזכר שלושת החללים:
סע מפה! יורים עלינו טילים!
יום שישי, 11 באוגוסט 2006. בחדשות מדברים על הפסקת אש, אבל צוות ג' מפלוגה ל' מכין את הטנק לקראת כניסה ללבנון. למחרת, 12 באוגוסט, נשלחת הפלוגה למשימה, שלימים תיקרא "הקרב בסלוקי".
"הגענו לוואדי סלוקי וחצינו אותו במטרה להגיע לנהר הליטני", מספר אזולאי. "בדרך, כשהתחלנו לטפס לכיוון הרכס שממול, נכנסנו לכפר רנדוריה והתחילה להיפתח עלינו אש. אנחנו היינו הטנק הרביעי בשיירה, אבל אחרי שהמג"ד, סא"ל אפי דהן, נפצע קשה ופונה, המשכנו כטנק מוביל. בעקבות הפציעה שלו הגענו לאזור כינוס שבו טיפלו בפצועים, והמתנו כמה דקות להמשך פעילות. שי ברנשטיין לקח את ההובלה.
"המשכנו במשימה וחזרנו לרנדוריה. ממש בכניסה היה בית שקרס על הדרך שבה נסענו, אז עקפנו אותו כדי להמשיך להתקדם. באותו זמן הטנק החמישי בשיירה עלה על מטען והתפוצץ בציר הררי. בגלל תוואי השטח לא יכולנו לחזור אחורה ולחלץ אותו. היינו חייבים להמשיך קדימה. אחרי כמה שניות התחילו לירות עלינו טילי נ"ט. ראינו שטנק נוסף הידרדר, אז ירדנו לציר במדרון ההר כדי לחלץ אותו, ושי יצא אליו וכיוון אותו. באותו זמן נפתחה עלינו אש מטורפת של טילים, אז שי חזר לטנק ואמר: 'יאללה, אדם, סע! בוא נצא מפה! יורים עלינו מלא טילים!' פגעו בנו כמה טילים, אבל הם לא חדרו ולא גרמו נזק מהותי. הפגיעה הייתה אחרי שנסענו עוד כ-500 מטר. התמונה האחרונה שאני זוכר לפני שאיבדתי את ההכרה היא של טיל שעף בדיוק מולי בתוך הטנק. הייתי הנהג, והוא הגיח מול קו הראייה שלי".
הטיל הזה הרג את שלושת חבריו. אזולאי עצמו נפצע ושכב בטנק עד החילוץ. "התעוררתי מדיבורים של אנשי הטנק שהיה מאחורינו. הם באו לחלץ אותנו אחרי ששי חילץ אותם. אני זוכר שלא היה חמצן בטנק. הרגשתי חנוק. כשהתעוררתי מהקולות ומתחושת החנק, צעקתי להם: 'אני פה! אל תשאירו אותי כאן!' הם צעקו לי שהם עוזרים לעידו ומיד באים לעזור לי. יצאתי, היו לי כוויות בעיניים, בקושי ראיתי משהו, וחבר שלי מלמטה צעק לי: 'תקפוץ! יורים עלינו!' קפצתי למטה. לא הבנתי בדיוק מה קורה, היינו תחת אש חזקה, והראייה שלי הייתה מטושטשת כי היו לי רסיסים בעיניים, וכאב לי. הדבר הראשון שחשבתי עליו זה מה קורה עם עידו, שי ועמי. צעקתי: 'איפה הם? בואו נעזור להם. הם בטח פצועים!' ניגשתי לטנק אחר ושאלתי את האנשים שם מה קורה, איפה החברים שלי. ממש צעקתי. ואז בא אליי אחד המילואימניקים, נתן לי סטירה כדי להרגיע אותי, ואמר: 'אתה לא יכול לעזור, שב פה בשקט'".
אזולאי ואנשי הטנק האחר הסתתרו במטע זיתים עד שחולצו. בדיעבד מבין אזולאי שהוא סירב לקלוט שחבריו נהרגו. הוא לא ראה אותם, לא שמע אותם, אבל מיאן להאמין. "בדיעבד הייתי אמור לדעת. קיבלתי הרבה סימנים, אבל הם לא נקלטו". למחרת, בחדר מיון קדמי שנפתח בקריית שמונה לטיפול בפצועים, הוא קיבל את הבשורה מחבריו לפלוגה. "אמרו לי: 'אדם – עידו, עמי ושי נהרגו'. פרצתי, מה שנקרא. זה היה מאוד קשה. עד היום קשה לי להיזכר בזה".
אנחנו חופשיים
אביבה ואבשלום גרבובסקי, הוריו של עידו, קיבלו את ההודעה ממשלחת קצינים שהגיעה לביתם. את ימי המלחמה העבירו בני הזוג בדריכות ובמתח. כל יום שעבר בלי שהגיעה בשורה רעה, חיזק אותם.
"השיחה האחרונה שלי עם עידו הייתה ביום חמישי בערב, כשהפלוגה הייתה בהתרעננות", נזכר האב השכול. "הוא התקשר מהטלפון של אדם כי נגמרה לו הסוללה ואמר שהם נכנסים ללבנון, ו'אל תדאגו, אני לא אהיה בקשר שלושה שבועות'. הוא עודד אותנו ונשמע מדהים ומלא מוטיבציה. אמרתי לו שהוא והחברים שלו יעשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ושישמור על עצמו. זו הייתה שיחה קצרה של חמש דקות, כי לא היה להם הרבה זמן".
הפסקת האש נכנסה לתוקף ביום שני בצהריים, יומיים לאחר הקרב בסלוקי. "זה היה אחד הקרבות המורכבים במלחמה, ועידו וחבריו נהרגו ממש לקראת סופה", אומר גרבובסקי. "כולנו למדנו במשך השנים שעד שזה לא נגמר, זה לא נגמר. תמיד זה ככה. עד שזה קרה, עברנו ימים לא קלים, אבל כל הזמן אמרנו שיהיה בסדר, ולנו זה לא יקרה. ניסינו להישאר אופטימיים, אבל לצערנו, זה פגע גם בנו. זה משהו שאתה לא מתכונן אליו. אתה לא יודע מה לעשות. בחיים אנחנו לומדים כל מיני דברים, אבל על אירוע כזה לא לומדים לפני, ואי אפשר להתכונן אליו. רק אחר כך אתה לומד איך לחיות עם זה".
גרבובסקי מספר שכאשר סיים עידו את לימודיו בתיכון, הוא צייר דגל צבעוני וכתב עליו את המילים We Are Free. הדגל הזה ליווה אותו גם בשירותו הצבאי: לעיתים נתלה כווילון בחדר שבו לן, לעיתים קישט את הטנק. "המשפחה ממשיכה לחיות בהתאם למסר שעידו השאיר לנו", מסביר האב. "We Are Free. אנחנו חופשיים ופתוחים לכל דבר, חופשיים לקבל, לעשות. תמיד אני אומר שהחיים בחרו בנו ולא להפך ולכן אנחנו ממשיכים לחיות. אני לא הייתי בוחר בחיים, לא הייתי בוחר בכלום, כי לא הייתי מסוגל לחשוב על כלום, אבל הבנו שאנחנו ממשיכים את החיים כשהצל של עידו מרחף על הזמן. אנחנו זוכרים את הפנים שלו, את החיוך הנצחי שלו ואת המסר שלו שנתפס חזק בקרב החברים שלו. הרבה אנשים שומעים את הסיפור על הדגל ומתחברים אליו, ואנחנו נאחזים בזה".
יצאתי מזה בנס
אדם אזולאי התגייס עם עידו גרבובסקי לצה"ל; את הטירונות עברו בפלוגות שונות ונפגשו שוב באימון המתקדם. כשסיימו את ההכשרה ועלו לפלוגה המבצעית, הכירו את שי ברנשטיין, שלימים היה לקצין שלהם, ואת עמי משולמי, שהתגייס מחזור אחריהם והצטרף אליהם לצוות מעט מאוחר יותר.
"כל אחד מהשלושה היה בן אדם מדהים, וכולנו יחד היינו שלם אחד גדול", אומר אזולאי. "עידו היה חבר מאוד קרוב שלי, בן אדם מאוד שמח שתמיד שידר אופטימיות. עמי היה אדם מהמיוחדים שפגשתי; בחור דתי שגר בנצרים ונאלץ להתפנות בהתנתקות. שי, מהרגע שפגשתי אותו, ידעתי שאני יכול ללכת אחריו בעיניים עצומות. הוא ממש נתן תחושת ביטחון. מה שאני לא מבין זה איך דווקא אני נשארתי בחיים. אין ספק שיצאתי מזה בנס. באמת בנס".
עם אבשלום גרבובסקי נפגש אזולאי מספר פעמים מאז המלחמה ושיתף אותו בזיכרונותיו. "היו לנו המון שיחות", אומר האב השכול, "גם על מה שקרה באותה שבת וגם על דברים אחרים, ומה שמאוד בולט בסיפורים שלו זה הרצינות, האחריות והמקצועיות של הצוות הזה. צוות מדהים של ארבעה חבר'ה הוביל פלוגה שלמה".
משפחת גרבובסקי הנציחה את יקירה ב"מטע של חופש" – מטע זיתים על רכס יודפת הררית שבגליל התחתון, שבו מועברות הדרכות לבני נוער ולאנשי צבא על מורשתו של בנה. הפלוגה שבה שירת עידו גרבובסקי מבקרת שם מדי פעם, והאב השכול מקפיד על ביקורים הדדיים. "יש לנו מסורת שכל חג חנוכה מאז 2006 אני בא לפלוגה ומביא לחיילים סופגניות", הוא מספר, "וכשהם מגיעים למטע, הם עוזרים לנו לטפח אותו. הקשר הזה חשוב לנו מאוד, ואני מרגיש שהוא חשוב גם להם".
_______________________________________________________
מי היה יורם ביאלר ז"ל, שלזכרו נכתב השיר המפורסם שמבצע גידי גוב? הקליקו על התמונה:
