הקמה של מפעלים נחשבה פעם פעם להזדמנות אדריכלית. בין יצירות הפאר האלה אפשר להזכיר את מפעל הכובעים של אריך מנדלסון בברלין, מפעלי חברת הרכב "פורד" של אלברט קאהן ומפעל "פיאט" של ג׳אקומו מטה-טרוקו בטורינו. בעשורים האחרונים השתנתה המגמה, ומפעלים חדשים הפכו לטריטוריה של מהנדסים, הרבה יותר מזירה של אדריכלים.
דווקא האדריכלית עדה כרמי-מלמד, מי שתכננה בין היתר את בית המשפט העליון בירושלים וזכתה עליו (יחד עם אחיה רם כרמי) בפרס ישראל, ובאמתחתה מבני ציבור בולטים רבים, נראית מאוהבת כעת בבן החורג של האדריכלות. גם בגיל 81, עם רקורד של עשרות שנים במקצוע, תכנון של מפעלים מציב אתגר.
״בדרך כלל", היא אומרת לערוץ האדריכלות של Xnet, "כשאתה מדבר עם לקוח, איכות החיים של מי שעובד בתוך המבנה לא מיוצגת. מה שמעניין את היזם זה כסף וזמן, והמשתמש האמיתי הוא כמעט אף פעם לא פונקציה, אפילו כשאתה עובד באוניברסיטאות או בבנייה פרטית". בתעשייה, היא אומרת, זה הפוך: "איכות החיים של העובד היא פקטור". היא ניסתה לטפל באיכות החיים של עובדי מפעל "סודה סטרים" באזור התעשייה של רהט, באמצעות ואדי חפור שיקשר בין המבנים השונים. ההיגיון מאחורי ההחלטה: ״הוואדי הוא הפוך מאולמות המפעל, שיש בהם המון משמעת, אתה נכנס למקום שיש בו חוסר משמעת. יש בו טבע, אור, צל, דברים שמשתנים כל היום״.
נחל אכזב בלי מים וסודה
הנגב הצפוני מתאפיין בוואדיות יבשים רוב השנה. הפועלים מתבקשים לפגוש עוד אחד כזה - מעשה ידי-אדם - כשהם מגיעים לעבודה כל בוקר. זו לא הייתה ההצעה המקורית, שדגלה ביצירת תעלות מים מלאכותיות ברחבי המפעל, אלא שמשרד הבריאות דחה את הרעיון (ודווקא במפעל שממנו יוצאים בקבוקי שתייה). אך כפי שיתברר מיד, לוואדי יש גם היגיון נוסף. בשיתוף משרד אדריכלות הנוף איתן עדן, הוצבו ונשתלו טראסות אבן וצמחים מדבריים, ומן הוודאי יוצאות דלתות אל הקומה התחתונה של כל אחד מארבעת המבנים - ייצור הפלסטיק, ייצור המתכת, אזור ההרכבה והמחסן. מהקומה הזו, שכוללת גם מלתחות, שירותים ומקלחות, עולים הפועלים אל אולמות העבודה.
אילוצי התכנון, שדרשו משטח רציף במפלס אחיד שישמש את המשאיות והמלגזות), זימנו הזדמנות טופוגרפית. הוואדי מתחיל בנקודה גבוהה במפלס המפעלים, יורד בהדרגה גובה של קומה שלמה אל מרתף הכניסה לבניינים, ומטפס בהדרגה שוב באמצעות אמפי-ישיבה לעובדים אל מפלס המפעל. שני גשרי תנועה למלגזות חוצים את הוואדי מגבוה, ומאפשרים תנועה של בני אדם וכלי רכב במקביל. לדברי עופר ארוסי, האדריכל האחראי על הפרויקט במשרד, הרעיון היה לעודד את העובדים להגיע למטה, מתחת לגשרים, כדי "שיהיה להם מקום לצאת מאזור התעשייה למקום אחר מסדר היום במפעל: מגיע, מפקיד שעון, עובד. והעובדים באמת יוצאים הרבה החוצה״. בימים אלה נשלמת הקמתו של מבנה מינהלה ורווחה, בו ימוקם גם חדר האוכל, שיושב "על גדת הוואדי" ודרכו ייכנסו הפועלים בכל בוקר.
קורות אדומות וגגות ירוקים
כרמי-מלמד, שידועה בתשומת הלב היתרה שהיא מעניקה לאור בבניינים שהיא מתכננת, אומרת: "מה שמוביל אותנו הוא לנסות לעשות אור בלתי ישיר, שהוא הרבה יותר טוב מהישיר המסנוור. אנחנו מנסים שהאור יעשה טיול מצד לצד, מבלי שתראה את מקור האור. תראה את ההילה, במקום את האור עצמו".
מאז שהמפעל הוקם, הוא מתבלט לצד כביש 40 בדרך לבאר שבע, גם משום שהוא מפעל בודד בשטח הפתוח, גם בזכות הלוגו הבולט, וגם בגלל בחירת החומרים: גגות ירוקים וקורות פלדה אדומות, שמסודרות בצורת V ומייצרות מקצב קבוע לארבעת המבנים. "הקונסטרוקציה נורא חשובה בבניינים כאלה", סבורה כרמי-מלמד. ״בבניין רגיל אתה לא רואה איפה מכניסים אותה, אבל זהו חלק מהקצב שהיה לבניינים פעם. במודרניזם הייתה שאלה חשובה - האם להראות את הקונסטרוקציה או לבלוע אותה".
״הקורות הן אלמנט שבדרך כלל משתמשים בו בהאנגרים להגנה קונסטרוקטיבית אופקית מהרוח", אומר ארוסי, "והפכנו אותו לאלמנט אדריכלי. אבל הקווים, הזיגזגים והצבע, שהשתמשנו בהם לאורך המבנים, מראים שזה לא אלמנט קונסטרוקטיבי גרידא״. מאחורי הקורות האדומות, שיושבות על בסיסי עמודי בטון עגולים, עטופים המבנים ביריעת פח שמונחת לסירוגין בצורה אנכית או מאוזנת, ומייצרת משחקי הצללות מעניינים עם השמש. ״במפעלים הבנייה היא יחסית זולה, כי העיקר הוא בייצור עצמו״, מסביר ארוסי, ״אז אין נכונות להשקיע במעטפת או בעמודים ובקורות - האלמנטים שאתה יכול לשחק איתם. אז הקטע הוא איך אתה משתמש בחומרים הכביכול-זולים בצורה מעניינת״.
החומרים הקלים האלה אינם אופייניים לבנייני הציבור המפוארים של עדה כרמי-מלמד, שמתגאים בחיפויי אבן יקרים ובעבודת בטון מוקפדת. זו הייתה התנסות ראשונית של המשרד, היא מספרת, "והתחלנו לעבוד בשני קרומים: יש קרום שנושא את הבניין, יש קרום שמצפה את הבניין, וביניהם יש רווח. ואז עולה השאלה, האם אתה מראה אותם כלפי חוץ או לא. יש פתרונות מעניינים שמראים את הקשר בין השכבות האלה, בין החוץ ובין הבטנה. לפעמים אנחנו מעמידים את החיפוי כמו קרטון, ואז אתה רואה את השכבה הפנימית שלו״.
ליצור שפה וגריד
"סודה סטרים" נאלצה לסגור את המפעל שלה במעלה אדומים, כתוצאה ממחאת ה-BDS שעשתה לה נזק רב, ופנתה אל האדריכלית הוותיקה בעקבות המפעל שתכננה לחברת התרופות "טבע" ברמת חובב. המפעל בן 85 הדונמים מעסיק אלף עובדים בפארק התעשייה "עידן הנגב", שממוקם בין רהט ללהבים ואמור לחבר ולו במעט את העיר הבדואית הענייה עם יישוב הווילות המשגשג - הן באמצעות הזדמנויות תעסוקה, הן דרך קמפוס טכנולוגי של אוניברסיטת בן גוריון ומרכז מסחרי חדש.
"בפארק החדש ניסינו להגיד שצריכה להיות איזושהי אחדות בשפה הארכיטקטונית", אומרת כרמי-מלמד. "שזו לא תהיה תערוכת בניינים, כמו שרואים גם באוניברסיטאות״. תרומתה לחזון מתבטאת לפי שעה בתכנון פרטי חומת המפעל, שיצוקה בבטון בנוסח דגם "קורדרוי", ושהפכה לפרט החומות של המפעלים השכנים. ״שפה זה אחד הדברים ששומר על מקום", היא מדגישה. "קח לדוגמה את ניו יורק, שיש בה התפתחות עצומה כל הזמן, אבל הגריד שומר על העיר. יש סדר שנכון למקום מסוים, שיוצר תחוקת משחק שכולם צריכים להיכנס לתוכה, וזה שומר על המקום. אין לנו תחוקת משחק בשום מקום. אנחנו נותנים לכוחות הכלכליים ולפוליטיקה יותר מדי כיצד לקבוע את המקום שבו אנחנו חיים״.
למרות החשיבה על האור, תוך יצירת הפרשים בין הגגות כדי להחדיר אור טבעי, הרי שרוב האולמות נותרו חשוכים. לרוחב האולמות פזורים עמודים עם חריץ במרכזם (״זה מבטל את המאסה הגדולה של העמוד״, אומר ארוסי), וזיזים להחזקת מערכות התשתית בתוך התעלות שתלויות על העמודים. "המערכות והקונסטרוקציה הן חלק בלתי נפרד מהתנועה פה, כי הכל גלוי מול העיניים״, מסביר ארוסי. "כאדריכל, לפעמים אתה אומר ׳אני אחביא את המערכות ברצפות או בתקרות׳. פה אין את זה".
אדריכל צריך להמציא סיפור
״בסוף אתה מקבל פרוגרמה בכל בניין, השאלה היא איך מתרוממים ממנה״, אומרת כרמי-מלמד. ״לפתור את זה מבחינת היחסים - כל בן אדם עם שכל ישר יכול לעשות, לא צריך ארכיטקט בשביל זה. השאלה היא איזו פרשנות אתה יכול לתת. זו הדרך לארכיטקטורה. אם אנחנו לא מתרוממים מעל הפונקציה, אנחנו בכלל לא עושים אדריכלות, אלא רק דיאגרמה תלת-ממדית״.
את האצבע המאשימה היא מפנה לתכנון העכשווי בישראל בכלל, ונותנת דוגמה: ״רוב מגדלי הזכוכית הם כאלה. הם כמו פתרון דיאגרמטי - אתה בסך הכל תולה מגרש באוויר. יש גרעין סגור של המעלית והמדרגות, ומעטפת של זכוכית. אחר כך לוקחים ׳קוסמטיקאים׳ שעושים תכנון פנים. אתה בתור לקוח רק רוצה שהכל יוכל להשתנות, כי אתה לא יודע מה אתה רוצה, ואין מישהו שדיבר איתך על לרצות משהו״.
"אדריכלים גם פעם התעסקו בשיכון, במושג 'שכונה'", היא מזכירה. "היום בונים בלי סוף ואין שכונה אחת שנוצרה, אז מה קרה? הרבה דברים קרו כתוצאה מהיחסים שהשתנו. אבל יש משהו שנשאר יציב, וצריך להתייחס אליו - זה היחס בין האנשים. כמו Wework, שהחזיר מחדש את השותפות לתוך בנייני המשרדים, שברובם אין שום שותפות. זה גם קשור בצורה שאתה מתכנן בניין: מה השיקולים שלך כשאתה עושה מסדרון בתוך בניין? אתה יודע שבדרך הזו כולם יעברו כשהם הולכים למקום הפרטי שלהם. האם זו רק דרך או שזה מקום שיהיה בו עוד משהו - שאפשר להישאר שם, שאפשר לשוחח שם? אלה נושאים שלאט לאט, אם לא יחנכו אליהם, ייעלמו״.
"פעם האדריכל היה חושב על משהו שהוא מעבר לדברים הישירים. אם אתה לא ממציא סיפור, אין לך מה לעשות באדריכלות".
וכך ייראה מעון ראש הממשלה בירושלים, שעדה כרמי-מתכננת:
