כשהוקם "בית אבי חי" ברחוב המלך ג'ורג' במרכז ירושלים, לפני עשור, היו מי שהתרגזו. מבנה הציבור החדש הפנה חומה גבוהה כלפי המדרכה והרחוב המרכזי, בניגוד לחזיתות המסחריות והגינון שמאפיינים את הבתים הסמוכים. בסיור עם ערוץ האדריכלות של Xnet בבניין, עשר שנים מאוחר יותר, מספרת האדריכלית עדה כרמי-מלמד - המתכננת של בית אבי חי - כי דווקא תיכננה רצועת צמחייה וספסלים ברוחב של שישה מטרים בין המדרכה לחומת הבניין, אלא שהעירייה הפקיעה את הרצועה לטובת נתיב לתחבורה ציבורית, וכך הוצמדה המדרכה לחומה. והנה עוד דוגמה לפער בין חזון אדריכלי לבין מציאות מורכבת, שמתנערת מכוונות טובות של אדריכלית או אדריכל.
עדיין, אסור לתת למציאות הבלתי מושלמת לקלקל את חגיגות העשור של מרכז תרבות ייחודי, שהוקם במטרה לקרב את החברה הישראלית למקורותיה היהודיים. הפרויקט התרחש ביוזמת "קרן אבי חי", ובזכות תרומה שהעניק סנפורד ברנסטין, נדבן יהודי-אמריקאי, מייסדו ובעליו של בית השקעות גדול הנושא את שמו (ברנסטין מת ב-1999; אלמנתו, מם דריאן ברנסטין, היא יו"ר הקרן).
בית אבי חי הוא בית של תרבות. מדי חודש מתקיימים בו עשרות אירועים תרבותיים וחינוכיים למבוגרים ולילדים, שבהם משתתפים מיטב המוזיקאים, הסופרים, המשוררים והוגי הדעות הישראלים. עשר שנים של פעילות תרבותית איכותית הן הישג מרשים, בזירה שמתאפיינת בחוסר יציבות ובתקציבים רזים שנעלמים עם כל משבר כלכלי או פוליטי.
"אקרובטיקה טכנולוגית לא מעניינת אותי"
עדה כרמי-מלמד הוזמנה לתכנן את בית אבי חי ב-2000, בזכות היכרות מוקדמת עם מנהל הקרן, שניהל בעבר את קרן "יד הנדיב". בשונה מאחיה הבכור, האדריכל רם כרמי, שייצג גישה מוחצנת ונועזת, ועסק כל חייו בפרשנות למושג "עיר" (הניכרת בבניינים שתכנן, כגון "מרכז הנגב" בבאר שבע, ותיכון "ליידי דיוויס" ובית "אל על" בתל אביב), גישתה של כרמי-מלמד - שמשקפת במידה רבה את אישיותה - היא שקטה, מופנמת ומאופקת.
בנייניה - בהם בית המשפט העליון בירושלים, הפקולטה למדעי הבריאות בבאר שבע, רובע לב העיר בתל אביב, וגם מתחם משרד ומעון ראש הממשלה בבירה (שתוכניותיו נחשפו ב-Xnet) - נוטים למזער את הקשר עם הסביבה העירונית. הם מתכנסים לתוך עצמם מאחורי חזיתות אטומות ושערים. בעייתיים ככל שיהיו, אין כיום אף אדריכל ישראלי מלבד כרמי-מלמד שהצליח לגבש שפה אדריכלית מובהקת המייחדת אותו. העיסוק במושגים כמו "דרך", "גבול" ו"זיכרון" מעניקים לעבודותיה את הרובד האיכותי שזיכה אותה בפרס ישראל, שנים ספורות לאחר שזכה בו אחיה, וכמה עשרות שנים אחרי שזכה בו אביהם, האדריכל דב כרמי.
על הביקורת כי רבים מהבניינים שהיא מתכננת דומים באופיים, משיבה האדריכלית בפתחו של הסיור שלנו בבית אבי חי: "המוחצנות קשורה לאי-שקט ויזואלי. הצד של בניין שהופך לפרסומת לא מעניין אותי, גם לא אקרובטיקה טכנולוגית. הבניין כאילו מאסיבי מצד אחד, אך מזוויות אחרות הוא מאוד קל. צריך להיכנס פנימה כדי להבין אותו".
כניסה נסתרת במורד השביל
במבט מהרחוב בולטת, בראש ובראשונה, המחווה שהעניקה האדריכלית לבניין הסמוך לבית אבי חי - בית הכנסת "ישורון", שנחשב בעבר למוקד דתי ותרבותי במרכז העיר (פרופ' ישעיהו ליבוביץ' היה בין המתפללים הקבועים). הקשר בין שני המוסדות יסודו בקרקע, מאחר שהמגרש בן 2.5 הדונם שעליו ניצב בית אבי חי הוחכר מהנהלת בית הכנסת.
בניין בית הכנסת, שנחנך ב-1936 בתכנון האדריכלים אלכסנדר פרידמן ומאיר רובין בסגנון הבינלאומי, מתאפיין בגוש מרכזי מעוגל ודומיננטי. האגף הסמוך אליו של בית אבי חי עוצב גם הוא כמבנה מעוגל, פתחיו עוצבו בדומה לחלק מהפתחים בבית הכנסת, וגם הטיפול באבן החזיתות בשני הבניינים דומה - בשניהם היא נחצבה במחצבות ביר זית. בתוך המבנה, הריצוף וחיפוי הקירות נעשה באבן סלייד בגוון ורוד, שנחצבה במגרש עצמו.
"לפני שהתחלנו בעבודה עשינו סיור בסביבה הקרובה, כדי ללמוד על ההתייחסות לאבן בבנייה בירושלים", מספר אדריכל עופר ארוסי, שהיה אדריכל אחראי על הפרויקט במשרד. בין השאר הם ביקרו במנזר רטיסבון, בהיברו יוניון קולג' ובכנסייה הסקוטית. "הסתכלנו על פרטים ובחנו איך הבניינים מתייחסים לרחוב - דברים שהופיעו אחר כך בתוכניות".
נכנסים לבית אבי חי דרך שביל צר יחסית, הנמתח כמו סרגל לאורך כ-20 מטרים, ומקשר בשיפוע בין הרחוב למבואת הכניסה. עיצוב של כניסה נסתרת, היורדת אל המבואה בכמטר וחצי מתחת למפלס הרחוב, הוא מהלך הפוך מהנוהג להדגיש ולהעצים כניסות למבני ציבור, באמצעות מדרגות רחבות, דלתות גדולות ומסכי זכוכית המייצגים שקיפות מזמינה. מאחורי ההחלטה עמד הרצון ליצור דרך שתנתק בין העיר הסואנת למרחב אינטימי, וגם כדי שלא להתחרות בבית הכנסת המונומנטלי, השכן הוותיק והבכור.
פריטי ריהוט בעיצובה של כרמי-מלמד
בית אבי חי משתרע על פני 16,500 מטרים רבועים בנויים, ונחלק לשלושה: חלקו הראשון כולל את קומת הקרקע, המשמשת לציבור, ובה אולם מבואה לקבלות פנים, אולם מופעים אלגנטי עם 278 מושבים, ספרייה המתנשאת לגובה שתי קומות, וחצר מרוצפת לאירועים ולמופעים.
החלק השני כולל את שלוש הקומות העליונות; בשתיים מהן חדרי כיתות ודיונים, ובקומה העליונה ממוקמים משרדי הקרן ועמותת אבי חי. בקצה קומת המשרדים מצוי משרד יו"ר הקרן והבית, שבשונה משאר המשרדים בבניין, הוא מרווח ומואר היטב בתאורה טבעית, וכולל מרפסת הפונה לרחוב. הריהוט במשרד משלב פריטים מודרניים שעיצבה כרמי-מלמד עם ריהוט עץ עתיק, אח, ואמנות ישראלית מקורית של דוד שריר, מאיר פיצ'חזדה וישראל הרשברג.
חלקו השלישי של הבניין שוכן מתחת לפני הקרקע, כמרתף תת-קרקעי בן חמש קומות ל-557 מקומות חניה. כדי להימנע מאזורים אפלים ולא בטוחים בחניון, שולבו במחיצותיו הפנימיות פתחים רחבים יחסית, ההופכים את החניון לא רק למקום בטוח, אלא גם לבעל אמירה אדריכלית שמזהה מיד את חתימתה של כרמי-מלמד.
"האור הוא החומר הכי זמין בארץ"
אגפי הבניין פרושים בצורת האות ח'. אולם המופעים, המבואה והספרייה סוגרים על החצר מצפון, ממערב ומדרום, והחומה החוצצת מהרחוב סוגרת על החצר ממזרח. לדברי האדריכלית, כל אחד מאגפי הבניין תוכנן ועוצב באופן אוטונומי כך שיעמוד בפני עצמו, אך לכולם הוגדר מכנה משותף - החצר הפנימית, שמנקזת אליה את המבט מכל חלקי הבניין.
הספרייה ואולם המבואה מפנים אל החצר מסכי זכוכית ממוסגרים במסגרות פלדה. לוחות הזכוכית מאונכים למסכי הזכוכית, וכך נוצרת הגנה מקרני שמש ישירות בשעות הבוקר, וחזית הזכוכית, שלרוב היא אנונימית, זוכה כאן לתלת-ממדיות לא שגרתית. "אני תמיד שואלת את עצמי מה עושה האור הטבעי לחומרים", מסבירה כרמי-מלמד, "זה סיפור שמופיע בכל בניין. האור הוא החומר הכי זמין בארץ, ואם יודעים להשתמש בו נכון, אז כל החומרים האחרים כמו הטיח והאבן, קמים לתחייה".
לזכוכית תפקיד מרכזי נוסף בבניין - היא מהווה כוח מאזן לאופי הכבד שיוצרות המסות המסיביות והצפופות המחופות אבן. כך נוסף רובד למערך היחסים של "קל" ו"כבד", מערך שאותו נוהגת האדריכלית לחזור ולחקור בעבודותיה. אולם המופעים אמנם אטום, אך תקרתו, שלא עוצבה באופן סימטרי, מורכבת מפסים שראשיתם בדופן אחת של האולם והם נמשכים אל תקרתו ומכוונים את המבט אל הדופן המשותפת עם החצר, המסתתרת מאחור.
מה מייחד את עבודתך בבית אבי חי, ביחס לשאר המבנים שתכננת?
"התשלובת כאן מאוד לא רגילה. התשלובת בין משרדי הקרן, שהם פרטיים, ולעומתם החלק הציבורי, הובילה לכך שיהיה קנה מידה יותר ביתי ממשרדי, משהו חם. מלכתחילה ידענו שיתקיימו פה פעילויות רבות, יהיו שטחים חיצוניים שמישים, ויהיו חללים ציבוריים שנפתחים החוצה, כך שהפעילות תוכל לנזול החוצה וההיפך".
מוערכים מול שנויים במחלוקת
כרמי-מלמד (81) סיימה את לימודיה בטכניון מ-1963 והקימה את משרדה באמצע שנות ה-80 של המאה שעברה, לאחר שחייתה, עבדה ולימדה בארצות הברית במשך שני עשורים. לאחרונה חל שינוי מפליג במשרדה, כשהאדריכלית צירפה אליה כשותפים שלושה מעובדי המשרד. בעשור האחרון תוכננו במשרד, בין השאר, מפעל "סודהסטרים" באזור תעשייה עידן הנגב (צמוד לרהט), בית הספר ללימודי ירושלים של יד יצחק בן צבי, מכון שכטר הסמוך למוזיאון ישראל, מרכז המבקרים באזור התעשייה נאות חובב (בבנייה), "בית הליבה" השנוי במחלוקת ברחבת הכותל המערבי (בתכנון), מתחם משרד ומעון ראש הממשלה השנוי במחלוקת לא פחות (בתכנון), ומחנה הצבא בג'וליס (גם הוא בתכנון).
השפה שמאפיינת את יצירתה של כרמי-מלמד מופיעה בכל מהלך עבודתה: פרישת המבנה ואגפיו במגרש, היחסים בין האגפים וגושי הבניין השונים, מערך התנועה, ההתייחסות לחומרים כמו אבן, בטון, עץ ואור, וההקפדה על פרטים כמו דלתות, חלונות, מעקות, ופרטי נגרות ומסגרות. גם ב"בית אבי חי" את כל הריהוט, למעט פריטים בודדים, עיצב המשרד. "היום הכל מיובא מחו"ל", מתאוננת כרמי-מלמד, "במדינות הכי עניות באירופה יש אדריכלות מקומית שיורדת לפרטים, אבל כאן אין יותר אומנות ואדריכל כבר לא קשור לבעלי המקצוע". היא לא מוותרת, לדבריה, וממשיכה לדבוק בבעלי מקצוע מעולים, שעמם היא מצליחה להגיע להישגים.
"למדתי שחשוב לעשות פרטים כמו שעשו פעם ולא לוותר", היא אומרת, "וכשרמת העבודה טובה מאוד - אז היא נשמרת". בהיבט הזה, בית אבי חי אינו חריג בין הבניינים האחרים שיצאו מהמשרד. רמת התחזוקה שלו גבוהה, וכל שינוי שמבקשים לבצע בו מבוצע בתיאום מלא עם האדריכלית.
למה רק בירושלים?
כ-90 אחוז מתקציב בית אבי חי מגיע מעמותת אבי חי, והשאר ממכירת כרטיסים לאירועים ולמופעים, שחלקם הגדול נעשה במיוחד לכאן. מחירי הכרטיסים נעים לרוב בין 28 שקלים לכרטיס לסטודנט ל-58 שקלים לכרטיס רגיל, וגם כשהמחיר גבוה יותר הוא עדיין סביר ביחס למחירים במקומות אחרים.
בית אבי חי הוא מוסד מבורך, המהווה תרומה משמעותית למרחב הפנאי והתרבות המקומי, אך תמוה שמרכז חשוב כזה הוקם דווקא בירושלים, עיר שבה הציבור קרוב ממילא לעולם היהודי. מדוע לא נבחר לקום בערים צמאות למרכז מסוג זה - כמו באר שבע, חיפה או פתח תקווה - שבהן התרבות אינה בראש סדר העדיפויות העירוני והמיזמים הפרטיים דלים ומתקשים לשרוד? אולי לקראת העשור הבא, ישכילו ראשי קרן אבי חי לפעול להקמתו של מרכז דומה בעיר אחרת, ולהפיץ גם בה מניסיונם ומהצלחתם.
-------------------------------------------------------
הלובי הייחודי, המבצר המבודד וההזיה הבנויה: מצעד האייקונים של מזרח ירושלים. לחצו על התצלום לכתבה המלאה
