מהרגע שבו נדמו היריות ומלחמת ששת הימים הסתיימה, מפעל הבנייה הישראלי בשטחי ירושלים המזרחית החל. פינוי רחבת הכותל המערבי התרחש ללא כל שיהוי, ומשם והלאה פעלו מיטב האדריכלים הישראלים על פרויקטי ענק בשטחים עצומים שישראל כבשה-שיחררה במלחמה: הקמת שכונת רמת אשכול בצפון העיר, יחד עם חידוש והרחבת קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים – היו שני הפרויקטים הראשונים.
האדריכלים ניסו, בחיפזון, ליטול משהו מהאדריכלות של העיר העתיקה; משהו מהאנושיות, מהקהילתיות, מהאורגניות ומהשפה הצורנית שהלכו לאיבוד באדריכלות המודרנית ששלטה בירושלים המערבית אחרי מלחמת השחרור. התוצאה הייתה בצבוץ מחודש של חצרות פנימיות ומשותפות, סמטאות וקשתות - אך גם מבנים מבוצרים היטב, שייצגו את החשדנות והפחד מפני הסביבה.
עשרות שכונות, מאות מבני ציבור ועשרות אלפי דירות נבנו ב-50 השנים הללו ברחבי ירושלים, ומאמר אחד לא יוכל לגולל את היריעה של מפעל בנייה אדיר. הסתפקנו בשמונה פרויקטים שהפכו לנקודות ציון בתכנון האדריכלי, והם מבטאים את האדריכלות הישראלית במזרח העיר מאז 1967 ועד ימינו.
1. ישיבת הכותל ברובע היהודי
אדריכל: אליעזר פרנקל
מבנה הציבור הגדול והמורכב ביותר שהוקם בעת החדשה בעיר העתיקה מייצג לא רק את אחיזתה של הציונות-הדתית בליבה של ירושלים, אלא גם מפגיש בין סגנונות בנייה ובין אינטרסים מקצועיים. כאן יש מפגש בין הברוטליזם המקומי והחילוני שהציג האדריכל אליעזר פרנקל (2012-1929), מתכנן הבניין, בין הגישה האמונית-חינוכית שיצק הרב ישעיהו הדרי ממייסדי הישיבה ומי שעמד בראשה שלושה עשורים, לבין המגבלות שהטילו הארכיאולוגים ומקבלי ההחלטות על הפרויקט כולו.
תלמידי הישיבה, שתפסו מבנה בית ספר ירדני, היו ליהודים הראשונים שהתיישבו בעיר העתיקה מאז נפל הרובע היהודי בידי חיילי הלגיון הירדני ב-1948. ועדת שרים מיוחדת ליוותה את הקמת הפרויקט, ופרנקל, שהצטיין בחידוש יפו העתיקה, הוזמן לתכנן את הפרויקט על מגרש של 3.1 דונם. בצניעותו נמנע במכוון מלהתחרות במבנה ישיבת "פורת יוסף", שתכנן האדריכל משה ספדיה בצמוד כמבנה בולט במיוחד בנוף הודות לסדרה של כיפות זכוכית.
פרנקל ביקש לגשר בין הברוטליזם והשימוש בבטון לבין הבנייה הירושלמית באבן, ויצר מבנה המשתרע על שטח בנוי של כ-15 אלף מ"ר, מעוצב באופן פיסולי וכולל אלמנטים שנשאלו ממבנים בני מאות שנים בעיר העתיקה: קשתות שהושטחו, סמטאות שחוצות את המבנה, תקרות מקומרות שבהן מודגש הבטון כחומר הבנייה, וחדרים עליונים הבולטים מקו חזית הבניין. בגלל החפירות שהתנהלו באתר, התארכה הבנייה ונמשכה כמעט שני עשורים, תוך שבמרתף הבניין הפכו החפירות למוזיאון "הרובע ההרודיאני". בסופו של דבר הושלמה הבנייה ב-1984, והישיבה כוללת מעונות ל-250 תלמידים ומשפחות אברכים, חדרי אוכל ומטבח, ספרייה, כיתות, בית מדרש גדול ומרווח המשקיף על הר הבית.
2. קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים
אדריכלים: שמואל שקד, דוד רזניק, חיים קצף, רם כרמי, בנימין אידלסון, גרשון צפור, יעקב רכטר
מחשש שהשטח של האוניברסיטה העברית, שנעזב ב-1948 והפך למובלעת בשטח ירדן, יילקח מידיה – הזדרזה ההנהלה לאכלס בסטודנטים את הקמפוס הוותיק שנבנה בין השנים 1948-1925. המבנים חודשו במהירות, וצוות אדריכלים בכיר גויס לתכנונו של קמפוס חדש ומודרני, כשארבעה זוכי פרס ישראל מנצחים על המיזם: בנימין אידלסון, דוד רזניק, רם כרמי ויעקב רכטר.
אידלסון וגרשון צפור תכננו את מתחם המעונות (שנקראו ב-1972, עם מותו של אידלסון, "מעונות אידלסון"). מבנים אלה מתנשאים לגובה ארבע קומות ומתאפיינים בחזיתות מחופות באבן, שנראו כאילו הן אטומות לחלוטין (אך פסי חלונות אנכיים וצרים שולבו בהן באופן כמעט נסתר). עיצוב זה בישר את אופיו של הקמפוס החדש שהוקם בהדרגה בפסגת הר הצופים, ועוצב כמו מבצר שולט הנמנע מהשתלבות בנוף המקומי – ואף מבקש להדגיש את נוכחותו במרחב.
אידלסון וצפור, לבד ולחוד, תכננו חלקים נרחבים בקמפוס המתעצם - בעיקר בחלק המזרחי של ההר - כגון אולמות הרצאות, בניין האקדמיה לעיצוב ולאמנות "בצלאל", וגם את מגדל המים והתצפית שמופיע על הבול שהנפיק דואר ישראל לציון "50 שנה לאיחוד ירושלים" (המגדל מופיע בבול לצד עבודה נוספת שתכננו אידלסון וצפור עם האדריכל יעקב הרץ – אתר ההנצחה של גבעת התחמושת).
המגדל, הניצב במרכז הקמפוס, הצטרף לשני מגדלי פעמונים שהקימו הרוסים והגרמנים במטרה להשתלט על קו הנוף הירושלמי. הוא נועד לא רק לשמש כחלק ממערכת המים באזור, אלא גם לשלוט כנקודת תצפית של משרד הביטחון, ולכן נדרשו האדריכלים לערוך שינויים בתוכניותיהם המקוריות.
בניין מדעי הרוח שתכנן רם כרמי הוא מבנה מופנם הסוגר על חצרות פנימיות, המתוכנן כמערכת עצמאית: כבישים, רחובות וסמטאות של הולכי רגל, כיכרות, והשיא הוא אולם בית הכנסת שממנו נשקף נוף מרהיב של הר הבית והעיר העתיקה. בבניין משולבת ספרייה גדולה, שאותה תכנן האדריכל יעקב רכטר.
3. שכונת גילה
אדריכלים: אברהם יסקי, סלו הרשמן, רם כרמי, משה לופנפלד וגיורא גמרמן, אריה ואלדר שרון
המהלך התכנוני המשמעותי ביותר לאחר 1967 היתה הקמתן של שכונות מגורים חדשות בשטחים שנכבשו. כך הוקמו השכונות רמות, פסגת זאב, נווה יעקב, תלפיות מזרח וגילה. האחרונה התבלטה ביחס לאחרות, משום שהרכב האדריכלים שהוזמן לתכנן את מתחמיה היה יוצא דופן: אברהם יסקי (לימים חתן פרס ישראל) מונה לראש צוות המתכננים, ויחד עם שותפיו יעקב גיל ויוסי סיון תכנן את המרכז המסחרי שמשולבים בו מגורים (חלקו הראשון הושלם ב-1971) ואת הבניינים לאורך השדרה המרכזית בשכונה.
זהו, ככל הנראה, פרויקט המגורים האחרון והגדול שבו ניתנה לאדריכלים ההזדמנות לערוך ניסויים ולהציע חידושים משמעותיים בתכנון שכונות. בתחום הזה שולטים מאז, וביתר שאת כיום, הקבלנים ועושי דברם - אדריכלים מדרג נמוך.
מה שמשותף לכל המתחמים בגילה הוא ניסיון ליצור דיאלוג עיצובי ותפקודי עם העיר העתיקה. יותר מכל, ביקשו האדריכלים לעודד את היווצרותה של קהילה מגובשת בכל מתחם מגורים. בשונה מהמקובל עד אז, לא נבנו כאן מבנים טוריים או מרובעים, אלא טבעות הסוגרות על חצר פנימית. האדריכלים לופנפלד-גמרמן, וכן רם כרמי וסלו הרשמן, עיצבו סביב החצרות מקומות מעבר ושהייה, באופן שיפגיש את הדיירים במכוון או באקראי, כך שהם לא יהיו זרים ומנוכרים זה כלפי זה.
הגדיל לעשות הרשמן, כשהציב שערי ענק חגיגיים ובולטים בכניסה לכל חלק במתחם המגורים שתכנן, והזמין לעיצוב החצרות את אדריכלי הנוף המפורסמים ליפא יהלום ודן צור (גם הם לימים חתני פרס ישראל). עד מהרה התברר שהחצרות הן גורם-רעש לחדרי השינה שהופנו אליהן, והדיירים - שלא העריכו את סביבת המגורים שנוצרה למענם - החלו להזניח את הסביבות המשותפות. אלה היו שכונות חילוניות במובהק, אך הן הופכות כמו רוב האזורים בירושלים לשכונות חרדיות עניות. המגמה הזו אינה משפרת את החזות הכללית של גילה.
4. מרכז פיילי
אדריכל: משה ספדיה
את המרכז לאמנות, שבנייתו הושלמה ב-1977, הזמינו "הקרן לירושלים" ומוזיאון ישראל כדי להרחיב את פעילותו של "מוזיאון רוקפלר" הסמוך לטובת תושבי מזרח ירושלים הערבים. את התרומה העניק וויליאם פיילי, ממייסדי חברת CBS, לזכר אמו גולדי פיילי. כמו קודמיו שהוזכרו למעלה, ביקש גם משה ספדיה ליצור דיאלוג עם הסביבה הוותיקה, ובמקרה הזה מוזיאון רוקפלר שתכנן האדריכל הבריטי אוסטן סיינט בארב הריסון ב-1938. ספדיה, שזכה אמנם לפרסום בינלאומי, לא נהנה כאן מתקציב גדול ונאלץ להתנהל בתקציב מוגבל.
המבנה התלת-קומתי, המכיל סדנאות אמנות, אודיטוריום ואולמות תצוגה לתערוכות, תוכנן באופן נסתר: מהרחוב הוא בלתי נראה. נכנסים פנימה מבעד לשער מקושת, המוביל לחצר רחבה ושקועה שבה נמצא הבניין. מאחר שהוא הוקם במדרון, הוא תוכנן באופן מדורג: הגג של כל קומה הופך למרפסת המשקיפה אל נחל קדרון, הר הצופים והר הזיתים.
מרכז פיילי מציג אלמנטים ששימשו את ספדיה גם בביתו הפרטי ברובע היהודי: חלונות תקרה (סקיי-לייט) משופעים שמזמינים להשקיף דרכם החוצה, פתחים מקושתים ורחבים, וחיפוי אבן ירושלמית בתוך המבנה ולא רק בקירות החיצוניים.
ספדיה תכנן את המבנה באופן מודולרי (על בסיס מידות קבועות), בדומה לשיטה שהנהיג בפרויקט "הביטאט 67" במונטריאול שהעניק לו את פרסומו, אך בניגוד לקנדה, כאן הבנייה בוצעה באופן פשוט ביותר ולא בטכנולוגיות מתועשות ומתקדמות. מוזיאון ישראל פרש מניהול הבניין לפני שנים רבות, אך המקום ממשיך לתפקד כמרכז אמנות לערביי מזרח ירושלים במימון משותף של העירייה ו"הקרן לירושלים".
5. רמות פולין
אדריכל: צבי הקר
לאורך כל הקריירה שלו, ערך האדריכל צבי הקר ניסויים צורניים באופן עקבי ומעורר עניין. המוצלח שבהם היה "בית דובינר" ברמת גן; הנועז והקיצוני ביותר הוא מתחם המגורים ב"רמות פולין".
לא ברור כיצד חשב הקר על הדיירים שיתגוררו במתחם הזה. כיצד יציבו ארון סטנדרטי בחדר, אם כל הקירות שלו משופעים? אפילו מיטה קשה למקם בחדרים. המציאות הוכיחה, כי הדיירים החרדים הצליחו להתארגן בתוך היצירה החד-פעמית שנוצרה למענם (עם "מרפסת סוכה" בכל דירה), תוך טלאים ואלתורים שאינם דומים לכוונתו המקורית של המשורר.
כ-700 דירות יש ב"רמות פולין", שמזכירות במשהו מתחם שנבנה כמעט במקביל בשכונת גילה, ושבתכנונו השתתף שותפו לשעבר של הקר, האדריכל אלדר שרון. שניהם עשויים מאלמנטים חזרתיים, ללא אבן ירושלמית מסורתית והעדפת חיפוי באבן נסורה. אך שבעוד ששרון שמר על זוויות ישרות לטובת מערך תנועה חיצוני ייחודי, בחר הקר בפתרון הפוך של מערך תנועה סטנדרטי וקירות משופעים שהפכו את המבנה ליצירה פיסולית פוטוגנית במיוחד.
ביחס הפוך לכיכובו של הפרויקט בתקשורת העולמית, הביקורת עליו הייתה קשה – יותר מכל פרויקט אחר שמופיע בכתבה הזו. העיצוב המוגזם בא על חשבון השימושיות, טענו המבקרים, והמציאות בשטח מוכיחה זאת: הכוורת המפוסלת נראית כיום אחרת לגמרי, כתוצאה מהשינויים שהתושבים ביצעו בדירות כדי להצליח ולחיות בהן.
הקר לא חזר לתכנן עוד בנייני מגורים לציבור הרחב בהזמנת משרד השיכון. בניין המגורים הבא שתכנן היה "בית הספירלה" ברמת גן, בית יוקרה שעליו זכה בפרס רכטר.
6. מלון היאט (כיום דן ירושלים)
אדריכל: דוד רזניק
גם את התיירות ביקשה ישראל להחיות במזרח העיר. היא העניקה לרשת "הייאט ריג'נסי" את הרשות להקים מלון-מגדל ענק במורדות הר הצופים, אלא שהתוכנית נתקלה בהתנגדות ציבורית עזה ונגנזה, והאדריכל הירושלמי דוד רזניק הוזמן לערוך תוכנית חדשה.
על מגרש עצום של כ-30 דונם תכנן רזניק מבנה גדול ממדים, אך מדורג כדי שלא יפגע בקו הנוף, עם 11 קומות שמכילות כ-500 חדרי אירוח. הבניין, המוקף גן מטופח ומגודר היטב, מחולק לסדרה של אגפים ריבועיים השזורים זה בזה ומקיפים כל אחד חצר פתוחה או מקורה. החצר המרכזית והמרשימה מכולן היא אולם הכניסה, עם דלפק הקבלה והמבואה המקורה בתקרת זכוכית, שמחדירה פנימה קרני שמש נעימות.
זהו אמנם אחד האולמות המרהיבים במלונות ישראל: מפל מים מלאכותי עם בריכות נוי ושלוש קומות חדרים שמשקיפות על החצר/אולם הגדול, כשמכל מעקה משתפלת צמחייה המעניקה לאולם מראה מוריק וקליל המעשיר את הבינוי המאסיבי ויוצר משחק בין פנים אלגנטי ומסודר לבין חוץ פשוט ופראי (לימים, הוסרה הצמחייה). שאר החצרות פתוחות אל השמיים, ובחצר הגדולה ביותר משולבת בריכת שחייה. חזית הבניין מחופה באבן ירושלמית שעובדה בעבודת יד, ואילו החזית עצמה מורכבת מרשת של פתחים מקושתים, המחזקים אף הם את הקשר בין פנים הבניין לבין הנוף.
בגלל מיקומו של המלון - הרחק ממרכז העיר ובסביבה שנתפשה כעוינת – הוא לא הצליח. ההשקעה העצומה בהקמתו, כ-150 מיליון דולר, לא שינתה את המצב. שר התיירות רחבעם זאבי ביקש לחזק את המלון, ובניגוד לשרים אחרים שבחרו להשתכן במרכז העיר, העדיף באופן מופגן לשהות במלון היאט. באוקטובר 2001 נרצח זאבי בפתח חדרו במלון, בידי שלושה מחבלים.
האינתיפאדה השנייה המשיכה להעיק על ניהול המלון, ובשנת 2010 רכשה אותו רשת מלונות "דן". כיום הוא המלון הגדול ביותר של הרשת.
7. טיילת ארמון הנציב
אדריכל נוף: שלמה אהרונסון
לא רק לבניינים דאגה המדינה, אלא גם לגנים ציבוריים, והבולטת בהם היא טיילת ארמון הנציב. היא הוקמה בשטח שהיה מפורז בין 1948 ל-1967, ומורכבת משלושה גנים המשתרעים על שיפוליו הצפוניים של ההר, שבקצהו ניצב מתחם מגוריו של הנציב העליון הבריטי, מתחם שמאוכלס מאז 1948 במטה האו"ם.
החלק הראשון של הטיילת המרהיבה נפתח לציבור ב-1989. אדריכל הנוף שלמה אהרונסון אחראי לפרויקטים ידועים כמו הכיכר המקיפה את מרכז סוזן דלל בתל אביב, ואת הגן הממוקם בין שני החניונים בטרמינל 3 בנתב"ג. הוא ידוע כמתכנן המעצב את הסביבה באופן סימבולי, כך שהמבקרים יכולים "לקרוא" דרך עיצוב הנוף את המסר שמבקשים להנחיל להם. כאן, הטיילת מורכבת מטראסות שבהן משולבת צמחייה ארץ-ישראלית המדמה בוסתנים, חורשות עצי זיתים ושדות חקלאות - כולם עומדים בניגוד לנוף העירוני הצפוף שנפרש ממול. רחבות תצפית מקורות ושבילי הליכה רחבים במיוחד מרשתים את הפארק, ובאופן כללי העיצוב דואג למינימום אינטימיות ומקומות נסתרים. הרומנטיקה שילמה את מחיר השליטה ותחושת הביטחון של המבקרים, המצויים באזור מתוח פוליטית וחברתית.
8. שכונת הר חומה
אדריכלים: קולקר-קולקר-אפשטיין
עד סוף שנות ה-90 הייתה כאן גבעה עם יער קק"ל, שניטע בשנות ה-40 לאחר שקבוצת יהודים רכשה את הקרקע. ואז נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה, ובקדנציה הראשונה שלו החליט להקים על הגבעה שכונה חדשה. ההחלטה גררה ביקורת על ישראל, שבוחרת לבנות במזרח ירושלים, אך היום – לאחר שני עשורים והרבה בנייה בהתנחלויות סמוכות ורחוקות – הביקורת הזו נשמעת כמו הד קלוש לתקופה אחרת. כשמבקרים בהר חומה, שגם היא שכונה דתית וכשרה למהדרין, רואים כי דבר לא עוצר את הבולדוזרים הישראליים.
את תוכנית המתאר ערך משרד האדריכלים הירושלמי הגדול קולקר-קולקר-אפשטיין, מי שתכנן בין השאר את בניין משרד החוץ ואת בניין מבקר המדינה. על תכנון הנוף הופקד האדריכל אלישע האוסמן, אלא שנוף של ממש אין כאן: מאז שיער קק"ל נעקר במלתעות הבולדוזרים, המאפיין המרכזי של הר חומה הוא שאין בעיה שטחים ירוקים, גדולים כקטנים, לא פארקים ולא עצים.
כן אפשר להסתנוור מהשימוש המופרז באבן הירושלמית הלבנה, להתרשם מהחד-גוניות של הבינוי, מעודף קירות התמך האטומים, ומהכניסות לחניות שיוצרות רחוב מנוכר ומקוטע. הר חומה היא שכונת מגורים מנותקת, ללא מרכז, שהקשר היחיד שלה לירושלים הוא כביש מפותל. אם בכל הפרויקטים הקודמים ברשימה ביקשו האדריכלים לנסח שפה עיצובית מקומית, חדשה ועדכנית, הרי שבהר חומה – ובפרויקטים נוספים שנבנים בבירה בשלושת העשורים האחרונים - נעדר כל ניסיון ליצור סביבת מגורים המחזקת ערכים של קהילה תוך שימוש בשפה עיצובית ירושלמית עכשווית. מה שיש כאן הוא כניעה לתכתיבים של פוליטיקאים וקבלנים, והתוצאה בהתאם.
