"אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי. בגיל 12 קיבלתי את ההזמנה הראשונה לצייר בתשלום, על מקלט בכפר חסידים, שם גדלתי. משם המשכתי לצייר על קירות של חדרי ילדים במושב וביישובים בסביבה. אחרי השחרור מהצבא עבדתי כפקחית בשמורת הטבע עין גדי. ערב אחד ישבתי בפאב של קיבוץ עין גדי, הראיתי את הציורים שלי למנהל הפאב והצעתי לו שאצייר על קיר במקום תמורת בירות חינם. הוא הסכים.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הילד שפחד להתפשט במקלחת מצלם כעת אנשים בעירום מלא
"כעבור חצי שנה חסכתי מספיק כסף וטסתי לטיול בעולם. יום אחד הגעתי למסעדה של ישראלים בנפאל. היה שם קיר אחד ריק לגמרי, וכשאני רואה קיר גדול וריק, אני ישר חושבת שצריך לשים עליו קצת צבע. דיברתי עם מנהל המסעדה ושאלתי אותו אם ירצה שאעשה ציור בתמורה לארוחות. הוא הסכים, קנה צבעים והתחלתי לצייר. כמה חבר'ה ישראלים שישבו שם ראו אותי מציירת ואמרו לי: 'איזה מגניב, את יכולה לטייל בכל העולם, ובכל מקום לבקש אוכל או מגורים בתמורה לציור'. אמרתי לעצמי: וואלה, זה באמת רעיון טוב.
"המשכתי להודו וגם שם ציירתי בכמה מסעדות. כשמצאתי מקום שמלמד נגינה, עשיתי עסקה עם בעל המקום: ציירתי על הגיטרה שלו בתמורה לקורס תיפוף. משם המשכתי לפיליפינים, והגעתי לאי בשם קמיגין. בכניסה למלון שבו ישנתי היה קיר ענקי ריק. הצעתי למנהל המלון שאצייר עליו בתמורה ללינה ולאוכל – והוא התלהב. תכננתי ציור בגודל שישה על ארבעה מטרים, והמנהל בנה במה והצמיד לי עוזר. בימים הייתי מסתובבת על אופנוע באי, ומדי ערב הייתי חוזרת למלון ומציירת על הקיר. כל עובדי המלון היו יושבים סביבי עם בירות ומסתכלים.
"ציור בשבילי הוא ממש מדיטציה: אני רואה משהו בראש שלי וצריכה להוציא אותו החוצה. אני שקועה בהוספת עוד ועוד צבע, ולא חושבת על שום דבר מלבד זה. זו תחושה מרגיעה ומסעירה במקביל.
"מהפיליפינים המשכתי לבורמה, ומשם לתאילנד ולאוסטרליה, שם עבדתי בחוות מנגו בצפון היבשת. היה לי קשר טוב עם בעל ההוסטל שבו לנתי, והצעתי לו שאצייר על קירות בשני ההוסטלים שבבעלותו. הוא הסכים, ונשארתי שם ארבעה חודשים בלי לשלם על החדר שגרתי בו. המשכתי לעיר בשם קיירנס, בצפון־מזרח אוסטרליה. היו שם המון נגני רחוב, ומדי ערב הייתי מסתובבת ומציעה להם ציור על הגיטרות שלהם. חלקם השתכנעו, וזה היה כיף לראות אנשים מנגנים בגיטרה שציירתי עליה.
"אחרי שנה באוסטרליה המשכתי לניו זילנד, ביקרתי בווייטנאם ומשם טסתי לארצות הברית. כשטיילתי בחוף המערבי, נודע לי שבמיאמי מחפשים ציירת לפסטיבל ציורי גוף. שלחתי תמונות של הציורים שלי, התלהבו וביקשו ממני לבוא. זה היה פסטיבל משוגע: אנשים הולכים בלי בגדים, רק עם ציורי גוף. הייתה שם אישה בת 70 שרצתה שאצייר חליפת פיראטים על הגוף שלה ולחשה לי: 'יש לך דרך לצייר את החזה שלי שייראה יותר עומד?' הרמתי לה את החזה עם סלוטייפ, והיא הייתה מאוד מרוצה. הייתה גם אישה מקסימה שביקשה שאצייר שרשראות על כל הגוף שלה ואכתוב: 'הצלף בי'.
"אני אוהבת את הפשטות של עסקאות הבארטר שעשיתי: לא רק שעסקתי במה שאני אוהבת, גם קיבלתי משהו בחזרה. זו שיטה פחות מלחיצה מתשלום בכסף. כולם שווים, ואין תחושת עליונות של הצד המשלם. בנוסף, נוצרות ככה חברויות. נכון, היו גם הרבה שאמרו לי לא. זה לא קל לקבל לא, אבל זה חלק מהעניין.
"לפני שלושה חודשים, אחרי חיי נוודות שנמשכו יותר משנתיים, חזרתי לארץ. סך הכל, טיילתי בתשע מדינות, ואת רוב הלינות והארוחות מימנתי באמצעות הציורים. היום אני ממשיכה לפתח את האמנות שלי. אני אוהבת את זה שהשארתי חלק ממני במסלול שלי. אני חושבת שזו זכות לגרום לאנשים לחייך כשהם רואים יצירות שלי. יש לי חלום קטן, שאולי מישהו יעשה את אותו מסלול כמוני, יראה את הציורים שלי ויכתוב לי: 'כרמל בומרד ארט, את בכל מקום!' אם רק בן אדם אחד ישלח לי הודעה כזו, אוכל להגיד שעשיתי את זה.
שורה תחתונה:
"אם יש לאדם כישרון כלשהו, הוא יכול להיעזר בו בכל מקום בעולם".
______________________________________________________
אמיליו מוגילנר הוא אמן יוצא דופן שמוכיח שאמנות זה כואב. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
