"גדלתי בגבעתיים להורים שעלו מפולין ב-1929 ואיבדו את משפחותיהם בשואה. אבי עבד בעיתון 'דבר', אמי למדה בסמינר למורים של יאנוש קורצ'אק בוורשה, אך לא סיימה את לימודיה. אחותי, שהייתה גדולה ממני בארבע שנים, סבלה מפיגור עמוק. מאז לידתה, אמי הייתה בדיכאון ולא תפקדה. מגיל חמש ואילך אני ערכתי את הקניות לבית, ניקיתי ושילמתי חשבונות. כשהייתה בת שבע, נשלחה אחותי למוסד, וכשהגיעה לחופשות, אני הייתי אחראית עליה, כך שכל החופשים שלי נהרסו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- למות בכבוד: בינה דיבון מנסה למנוע סבל מחולים סופניים
"בגן הייתי כוכבת, אך כשעליתי לכיתה א' חטפתי הלם. היה לי קשה לשבת 45 דקות ברציפות. עד סוף כיתה ב' לא ידעתי קרוא וכתוב, אבל הצלחתי להסוות זאת. כיוון שיש לי אוזן מוזיקלית, ידעתי את ספר הלימוד בעל פה. למעשה, כל חיי הייתי יצירתית בהסוואת הקשיים שלי. מעולם לא ביקשתי עזרה. בחופש הגדול שלקראת כיתה ג' הבינה אמי שאני לא קוראת וכותבת, ולימדה אותי את היסודות. ביום הראשון של כיתה ג', בלי שהוריי ידעו, הלכתי לבית ספר אחר בגבעתיים. לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לזה; ניגשתי למנהל בית הספר ואמרתי: 'לא למדתי לקרוא בבית הספר הקודם, אני רוצה ללמוד, תן לי את המורה הכי טובה שלך'. הוא נתן לי יד והוביל אותי לכיתה של המורה רחל.
"התמודדתי עם קשיים נוראיים בלימודים. עד היום אני לא יודעת טוב את לוח הכפל והתקשיתי ללמוד שפות זרות. המורים תמיד התלוננו: 'או שאת בוכה או שאת צוחקת, את אף פעם לא בשקט', ומובן שתמיד אמרו לי: 'את לא מממשת את הפוטנציאל שלך'.
צפו בשחקנית חלי גולדנברג מספרת על הפרעת הקשב והריכוז שלה:
"כשהייתי בת 14, אחת התלמידות בכיתה כעסה עליי ואמרה: 'את סתם מפגרת כמו אחותך!' זה היה בשבילי טריגר להוכיח לעצמי ולסביבה שאני חכמה. בעוד שאמי תמיד אמרה לי: 'כמו שאת זה בסדר', אבי האמין בי, והאמונה שלו הייתה הרוח במפרשים שלי. זה מה שהניע אותי ללמוד באוניברסיטה, למרות שקיבלתי תעודת בגרות עם ציון 6 בכל המקצועות. באוניברסיטה הצטיידתי בטייפ, הקלטתי את כל ההרצאות והאזנתי להן שוב ושוב עד שהחומר נקלט בראש. השלמתי תואר ראשון בסוציולוגיה־אנתרופולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון נוסף (בהצטיינות!) ותואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. הצלחתי רק משום שהנושא עניין אותי מאוד.
"עבדתי במקומות רבים, לעתים בארבעה מקומות במקביל. תמיד הרגשתי שיש לי בראש תזמורת של 200 כלי נגינה בלי מנצח. התקשיתי לכתוב דוחות תמציתיים - במקום שלוש שורות כתבתי שלושה עמודים. גם לא עמדתי בלוחות זמנים, איחרתי לפגישות, פעם אפילו שקעתי בשיחה ארוכה עם המזכירה בזמן שמטופל חיכה לי. ננזפתי ופוטרתי מחמישה מקומות עבודה. הפיזור ניכר גם בהתנהלות עם משפחתי. פעם הלכתי עם בני לסופר, עגלת התינוק לא עברה בדלת המסתובבת, אז השארתי אותו ישן בכניסה לסופר. בסיום הקניות יצאתי, ואחרי ארבעה מטרים קלטתי ששכחתי אותו.
"תופעות כמו לשכוח תבשיל על האש ולשרוף אותו, לשכוח כביסה במכונה או לשכוח לנעול את האוטו היו עניין שבשגרה. בני משפחתי היו מתוסכלים. תמיד אמרו לי: 'תרשמי פתק', אבל לא זכרתי שרשמתי פתק או שלא זכרתי איפה שמתי אותו.
"רק בגיל 65, לאחר שקראתי כתבה על תרופה להפרעת קשב וריכוז, התחלתי להבין שזה מה שיש לי. התעמקתי בנושא והחלטתי לגשת לאבחון. הפסיכיאטר שבדק אותי אמר: 'לפי הנתונים שלך, את לא מסוגלת בכלל ללמוד באוניברסיטה, אני לא מבין איך יש לך תואר שני'. כשסיפרתי לבני משפחתי על האבחון, הם אמרו שתמיד ידעו זאת. בדיעבד, הבנתי שגם אמא שלי סבלה מ־ADHD והבנתי מה עבר עליה. סירבתי ליטול תרופה לשיפור הקשב והריכוז. אמרתי לאותו פסיכיאטר שיש יופי בשמחה שלי, בספונטניות, משהו ילדותי שאני לא רוצה לאבד.
שורה תחתונה:
"הפרעת קשב וריכוז פוגעת קשות בזוגיות, בהורות, ביחסים עם הסביבה ובקריירה. אני ממליצה לעשות אבחון גם בגיל מבוגר. תוצאות האבחון אפשרו לי לקבל את עצמי והכניסו בי שלווה. אני תמיד אומרת שאנחנו משולשים בעולם מרובע, וצריך לקבל ולאהוב אותנו כמו שאנחנו".
______________________________________________________
גם הוא התמודד עם הפרעת קשב וריכוז והתקשה ללמוד לקרוא. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
