בינה דיבון ראתה ב-87 שנות חייה הרבה אנשים אהובים שחיכו למוות: אביה נפטר בתום כאבים גדולים; גם אמה; גם חברים ומכרים; אחותה גססה מסרטן, ועל אף שהיא התחננה בפני הרופאים להקל על מצוקתה ולהוציא מגרונה את הצינור שכל כך הכאיב לה, נתקלה בסירוב מוחלט. לאחר פטירתה נשבעה לעצמה דיבון שהיא למצב הזה לא תגיע. מאז חלפו יותר מ-40 שנה, וכיום היא מכהנת כיו"ר עמותת ליל"ך (לחיות ולמות בכבוד), הפועלת למניעת סבל מחולים הנוטים למות.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- בת המהגרת מתאוששת מטראומת הגיור ורוצה לעזור לנוער בסיכון
"אדם יכול כיום לבקש לא להאריך את חייו", מסבירה דיבון, "והעמותה דואגת לכך שהבקשה שלו תתמלא. אם חולה מגיע למצב סופני כשהוא חסר הכרה או כשהוא לא מסוגל לדבר, ימשיכו להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים גם אם הוא סובל מכאבים. אמנם, המשפחה יכולה לבקש להפסיק את סבלו, אבל בדרך כלל הבקשה שלה לא נענית".
בעמותה שבראשה היא עומדת מקבלים מדי יום פניות שונות מבני משפחה, הנקרעים מול סבלו של אדם אהוב. אנשי ליל"ך מנסים לעזור, אבל לרגע לא שוכחים כי משפחה היא דבר מורכב. הם זוכרים גם את כובד משקלה של החלטה מסוג זה. "יש כל מיני משפחות וכל מיני מערכות יחסים", אומרת דיבון. "לפעמים אחד מבני המשפחה טוען שהחולה הסופני לא רוצה הארכת חיים, והשני טוען שכן. מדובר בנושא רגיש, ולכן אנחנו עומדים על כך שההחלטה על אי-הארכת החיים תהיה אך ורק בידי החולה עצמו, לא בידי בני משפחה, רופאים או עורכי דין".
כל המערכות קרסו
דיבון מספרת שתמיד הייתה רגישה לזכויות אדם, אבל רוב חייה לא מצאה זמן לפעילות בנושא. היא נולדה בתל אביב ב-1930, ומאז קום המדינה עסקה בהוראה ובחינוך. יש לה שלושה ילדים, שבעה נכדים ושני נינים, והיא גרה ברמת גן. לפני 17 שנה התאלמנה מבעלה, מרדכי. "רק כשיצאתי לפנסיה, התפנה לי זמן, וכששמעתי על עמותת ליל"ך, ישר הגעתי אליה", היא אומרת. "אחרי המוות של אחותי אילנה אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי שלי זה לא יקרה, וזו הייתה אחת המטרות של ההתנדבות בליל"ך".
אחותה אילנה, שהייתה צעירה ממנה בארבע שנים, חלתה ב-1968 בסרטן בלוטת התריס. באותה תקופה היא חיה באנגליה עם בעלה, והרופאים הציעו שתסיים את חייה לצד הוריה ואחותה בישראל, כך שהיא הגיעה לארץ. "פה גילו שהאבחנה של הרופאים באנגליה הייתה מוטעית", מספרת דיבון, "אבל ההקרנות שנתנו לה שם שרפו לה את כל מערכת הנשימה. למרות זאת, היא הספיקה לחיות עוד שמונה שנים אצל הוריי בתל אביב. בתקופה הזו קרסו לאט-לאט כל המערכות בגופה עד שהיא איבדה את ההכרה ואושפזה. הרופאים אמרו שזה עניין של מספר שבועות - שכשהחולים מקבלים זיהום, הם לא מטפלים בו".
אז נתנו לה למות?
"לא מיד, כי היא הייתה עדיין מחוברת למכונת הנשמה ועם זונדה, וככה היא התענתה. היא לא הייתה מסוגלת לדבר, כי הצינור היה תקוע לה בגרון, אז היא כתבה לנו פתקים שבהם התחננה שנוציא אותו. היא גם ניסתה להוציא אותו בעצמה. אמרנו לה שנדבר עם הרופאים, אבל ידענו שזה לא יעזור".
שלושה שבועות ישבו דיבון ואמה ליד יקירתן וראו אותה מתייסרת. "ישבנו לידה יומם ולילה. אמי שאלה את הרופאים למה הם מענים אותה, וביקשה שינתקו אותה מהמכונה, אבל לפני 40 שנה לא רצו אפילו לשמוע על זה. הם אמרו לנו שאם אנחנו רוצות, שניקח אותה הביתה, אבל היא הייתה זקוקה לטיפול, למשככי כאבים כמו מורפיום, ולנו לא היו בבית התנאים לכך. באיזשהו מקום גם לא היינו מסוגלות להיות אלה שיהרגו אותה".
כעסתן על הצוות הרפואי?
"הם אמנם התעקשו להאריך את חייה, אבל טיפלו בה בצורה יוצאת מן הכלל – דאגו שתהיה נקייה, דאגו גם לתרופות להקלת הכאבים, אז לא כעסנו עליהם, אבל הרגשנו חוסר אונים נוראי. חצי שנה קודם לכן אבי נפטר מפרקינסון, וכלפי חוץ אמי החזיקה את עצמה, אבל אני ראיתי שהיא נובלת. שנה אחרי מות אחותי היא נפטרה. אני מאמינה שהיא פשוט לא רצתה יותר לחיות".
צפו בדיבון מתראיינת בנושא חוק הנוטה למות:
החוק שחצה מפלגות
דיבון מכהנת כיו"ר העמותה כבר 21 שנים. לפני שנתיים קיבלה את אות המתנדב מנשיא המדינה, אבל גאוותה הרבה היא על חוק החולה הנוטה למות, שעמותת ליל"ך קידמה והצליחה להעביר לאחר מאבק של שנים. "החוק אומר שבמקרה שהחולה נוטה למות על פי פרמטרים מסוימים, אז לפי רצונו מפסיקים את כל העזרה הרפואית שתפקידה היחידי הוא להאריך חיים", אומרת דיבון. "התמיכה בחוק חצתה מפלגות, אבל החרדים התנגדו למרות העובדה שההלכה היהודית לא רק מרשה אי-הארכת חיים במקרה של גסיסה, אלא גם ממליצה על כך".
מה עמדתכם לגבי המתת חסד?
"בהמתת חסד הרופא נותן זריקה לחולה. העיקרון שלנו הוא שלאדם צריכה להיות אוטונומיה על גופו, לכן אנחנו מעוניינים להביא לארץ את חוק מוות בכבוד, שנולד במדינת אורגון שבארצות הברית ושדוגל ב'מוות במרשם רופא' – החולה מקבל מהרופא מרשם, והאחריות היא עליו".
צפו בכתבה על המתת החסד של השדרן עדי טלמור ז"ל:
הפעילות של העמותה כוללת גם הסברה נרחבת לציבור ובקרב רופאים וצוותים רפואיים. בין השאר, ליל"ך מקיימת ימי עיון והרצאות בבתי אבות ובמרכזים קהילתיים. "אנחנו גם נותנים שירות לחברים: שומרים עבורם את הטופס המקורי שבו הם מודיעים שאינם רוצים שיאריכו את חייהם במקרה של סבל, ואחת לחמש שנים שולחים להם תזכורת כדי שיחדשו אותו, כפי שדורש החוק. על פי החוק, מספיק שאדם שנמצא בהכרה יגיד שהוא לא מעוניין בהארכת חיים, אבל יותר מ-75 אחוז מהחולים הסופניים מגיעים למצב הזה כשהם לא יכולים להגיד את זה: הם חסרי הכרה או לא צלולים - ואז אין מה לעשות, ימשיכו להאריך את חייהם".
דיבון עצמה נראית רחוקה מכל אלה. בגיל 87 היא אישה חייכנית ומטופחת, שאוהבת לטייל בעולם, ללכת להצגות ולקונצרטים ובעיקר לבלות עם הנכדים. בימים אלה היא מתלבטת לאן לקחת את הנכד, שביקש "יום כיף עם סבתא" כמתנה ליום ההולדת. הוא חוגג 20.
איך את שומרת על מצב רוח טוב אף שאת כל הזמן נחשפת למקרים עצובים וקשים?
"אני באמת מתעסקת בנושא מאוד כבד ומורבידי, ובטוחה שזה משפיע עליי, אבל אנחנו המתנדבים משתדלים לדבר על הכל בצורה ריאלית ולפעמים מתלוצצים עם עצמנו ומקלים על האווירה. יש לנו מתנדבים נהדרים שהנושא בנפשם, ואנחנו מקבלים עשרות מכתבי תודה מבני משפחה של חולים שעזרנו להם. הרי כל אדם סופו למות, אז אנחנו עוזרים להם למות בכבוד ועם כמה שפחות סבל".
________________________________________________________
נעמי פולני: "לא, זה לא עצוב. אני רק מקווה שזה יקרה בבת אחת". הקליקו על התמונה:
