לשימוש הבלוג בלבד
    אנשים

    "עכשיו תורנו. שורותינו מידלדלות. אנחנו ה'מתושלחים'. אני בהיכון"

    נעמי פולני מפוכחת. "אם אומרים, 'את סלילת הכביש יסיימו בעוד שמונה שנים', אני יודעת שלא אהיה אז. ככה העולם מתנהל. כל פעם מישהו צריך לפנות מקום". פרק י"ט

    דליה גוטמןפורסם: 15.02.16 00:04
    נעמי בבית הקברות בנהלל. "אי אפשר שלא לעבור את ההתכנסות הזאת, ההלוויה, בלי להרגיש הנאה מסוימת. יש הרבה 'אהלנים'" (צילום: דליה גוטמן)
    נעמי בבית הקברות בנהלל. "אי אפשר שלא לעבור את ההתכנסות הזאת, ההלוויה, בלי להרגיש הנאה מסוימת. יש הרבה 'אהלנים'" (צילום: דליה גוטמן)

    הרבה פעמים, כשנפרדים מחבר בגילך, מעמד ההלוויה הופך לפגישה משמחת עם חברים שלא ראית שנים. יש הרבה "אהלנים". רבים מכירים את הטעם הזה. מה שהולך שם זה "מה נשמע, איך הולך, אהלן". לא, אין לי רגשות אשמה. לפעמים יש ניצוץ של הכאה על חטא, זה קיים, אבל אי אפשר שלא לעבור את ההתכנסות הזאת, ההלוויה, בלי להרגיש הנאה מסוימת.

     

    יש תמונה שאני זוכרת מאמא שלי: היא מתכוננת להלוויה של אחד מוותיקי תל אביב, עומדת לפני המראה, ובתנועות זריזות שמה פודרה. והיא אומרת, "אויש, המצפון שלי כבד. אני הולכת להלוויה, ואני כל כך שמחה לפגוש שם מכרים שלא ראיתי זמן רב". לא נעים לה לחגוג כשמישהו מסתלק. לכן, במשפחה של תמי, כך היא סיפרה לי, הפסיקו לקיים אזכרות. הם החליטו שהם לא רוצים להיות נוכחים במעמד רעוּת שמח.

     

    היינו בטיול בשייח' אבריק ובנהלל. גם בבית הקברות שם. עכשיו תורנו. שורותינו מידלדלות. אנחנו ה"מתושלחים". ה"מתושלחים", תורם ללכת. אני בהיכון. גם אנחנו ירשנו את מקום הבוגרים. היינו הצאן שלהם, והיינו שאננים. עכשיו הגיע תורנו לנשור. כל פעם מישהו צריך לפנות מקום. אין לי שום ביקורת על זה. ככה העולם מתנהל. כמו שאי אפשר לשאול למה זווית ישרה היא לא זווית חדה. יש בזה צדק. כמו שירשנו את אלה שקדמו לנו, ככה אנחנו מורישים לבאים אחרינו.

     

    רק לפעמים, כשאני רואה משהו שמתהווה, אני יודעת שאולי לא אראה את אחריתו. אם אומרים, "את סלילת הכביש הזה יסיימו בעוד שמונה שנים", אני יודעת שאני כבר לא אהיה אז. לא, זה לא עצוב. אני רק מקווה שזה יקרה בבת אחת. בלי סבל.

     

     >> נעמי נזכרת בסשה ארגוב

     

     >> ובתרצה אתר

     

    נעמי (בסוודר שנשכח אצל הרופא) עם יענקל'ה בן-סירא ז"ל. "אני מקווה שזה יקרה בלי סבל" (צילום: רחל מפטש)
      נעמי (בסוודר שנשכח אצל הרופא) עם יענקל'ה בן-סירא ז"ל. "אני מקווה שזה יקרה בלי סבל"(צילום: רחל מפטש)
       

       

      אגדות כנופיית הסריגים

       

      שלומי כרגיל. אני מחלימה. אנחנו עוד משתרכים: אני והרגל. זה כבר מעייף אותי. זה קוטע את היום אינסוף. זה מכביד, וזה הופך אותך לפחות גמיש, אבל זה לא אסון.

       

      היינו בראשית השבוע בתל אביב: אני, ומיף (רחל מפטש), וניסן, וגם רותי. היה לי תור לרופא. מומחה לכלי דם. אין כהזדמנות הזאת לפגישה עם ידידים מגועגעים. כל תוכניות היום התקיימו כמתוכנן, גם בנקט קטנצ'יק, ואנחנו פונים לשוב הביתה. והנה, יא! איפה הסוודר הלבן?

       

      "חשבתי שלקחת עליו חסות", פניתי למיף. אז איפה הסוודר? (סוודר שאני עצמי סרגתי. סוודר מתכפתר מלפנים. ז'קט, בעצם). איפה יכולנו לשכוח אותו?

       

      היינו השבוע בתל אביב. היה לי תור לרופא. מומחה לכלי דם. אין כהזדמנות הזאת לפגישה עם ידידים מגועגעים. כל תוכניות היום התקיימו כמתוכנן, גם בנקט קטנצ'יק, ואנחנו פונים לשוב הביתה. והנה, יא! איפה הסוודר הלבן?

      טוב. מיף מתנדבת לגשת לחדר הרופא. אנחנו מחכים לה. כבר 20 דקות. היא חוזרת. אין. חבל. והיא מוסיפה: "הרופא חיכה שאסיים את החיפוש, והוא גם שמר צחוק קטן כזה בקצה השפם". אז מה יהיה? מה יהיה! טוב. אז רותי מתנדבת לגשת. גם היא. 20 דקות. היא חוזרת. אין. רק השפם והצחוק הקטן שבפינה שוב היו שם. טוב, אז נחזור בלי הנסיך הלבן. אין מה לעשות.

       

      נפרדים עם הבטחות: "אם נמצא, נודיע לכם. אל דאגה".

       

      יצאנו. נוסעים. שקט. ואז אני נזכרת, וגם מספרת:

       

      אצלנו במשפחה יש אי-נעימות מתמשכת כנגד כנופיית סוודרים סרוגים. ממש כך, כן. נוֹכְלִימְצִ'יקִים. זה התחיל עם סוודר נחמד אחד, שאמא שלי סרגה לי בשתי מסרגות. סוודר כזה רך, גוון קרם, ושזורות בו בתפזורת טיפות צמר צבעוני - כתום, ירוק, אדום, צהוב. סוודר מתכפתר, והכפתורים ממש גזעיים, מלאכותיים כאלה. שווייצריים אמיתיים. והלכתי איתו לסינמה. שירלי טמפל בהצגה יומית. אמא שלי אמרה: "היום אין צורך בסוודר, היום לא קר, השאירי אותו בבית".

       

      ואמרתי: "אבל אני רוצה!"

       

      היה יופי של סרט. חזרתי הביתה, ואמא שאלה: "איפה הסוודר?"

       

      "אוי", הזדעזעתי.

       

      רצתי שוב לקולנוע. מראש ניחשתי מה ישיב לי שם האיש הזה שבקופה ("ילדה, לכי, לכי, אין! אין!").

       

      ויש עוד: הסוודר הוורוד! מעשה ידיי. היפהפה השכונתי. עשיתי לו עידון: רחצתי, בישמתי, הנחתי במרפסת על מצע מגבת יבשה. הסתלקתי. הוא מתייבש, ואני לענייניי. מתייבש, מתייבש, עד אשר התבייש ונמוג. עובדה! כי כאשר יצאתי לקראתו, הוא לא נמצא במקום. רק משטח המגבת רבץ לו שם, מיותם ופרוע.

       

      הסוודר הוורוד! מעשה ידיי. היפהפה השכונתי. עשיתי לו עידון: רחצתי, בישמתי, הנחתי במרפסת על מצע מגבת יבשה. הסתלקתי. הוא מתייבש, ואני לענייניי. מתייבש, עד אשר התבייש ונמוג.  כשיצאתי לקראתו, הוא לא נמצא במקום

      ואחרון להפעם: המעיל השחור. שחור עם רחף אדמדם. ממש שחרחר ייני. אני זוכרת: בקיץ החילותי את הסריגה, ובמזל טוב, עם תום השנה, בקיץ, סיימתי. הפעם בשלה בי החלטה, ומסרתי אותו לחייט נפלא אחד שעבד עם התרנגולים לחיבור כל המרכיבים ליחידת מעיל אחת. היה עדיין קיץ, והרשיתי לעצמי להתמהמה בדרישה לשלומו. והנה, חלה ידידי החייט, ובית המלאכה שלו בטרומפלדור לא שב לפרוח.

       

      עד כאן אגדות כנופיית הסריגים. ואנחנו, החבורה, בדרך הביתה בוואדי ערה, חולפים על פני אום אל-פחם, והנה הסלולרי משמיע קול. מיף תופסת יוזמה.

       

      מאזינה!

       

      "הוא נמצא! הוא נמצא!"

       

      היא נשנקת.

       

      הרופא גילה אותו בחדרו ומסר אותו לטלפניות. אנחנו שמחים.

       

      סוודר שמכסה אותך כבר שנים - אז זה לא פשוט. הוא כבר בן בית.

       

      שירלי טמפל, "היה יופי של סרט"

       

      >> לכל השיחות הקודמות של נעמי פולני ודליה גוטמן

       

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      דליה גוטמן היא בעלת הבלוג פוסט פלמ"חניקי, הכולל שיחות שהיא מקיימת עם המוזיקאית והבמאית-כוריאוגרפית נעמי פולני, מי שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בצ'יזבטרון, להקת הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של הרכב מיתולוגי אחר – התרנגולים.

      נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.

      דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.