90 מעצבים חוגגים לגלריה פריסקופ: 'הצעתי להם עוד כובע, זה של האמן'

    לפני 20 שנה נפתחה הגלריה הראשונה שהציגה בארץ עיצוב ישראלי - ממעצבים בכירים ועד אומני קראפט צעירים. ראיון וביקור בית אצל המייסדת, שרי פארן

    סיגל נמיר

    |

    29.12.17 | 11:00

    שרי פארן בביתה ברעננה. מה הגיע לכאן מ-20 שנה של תערוכות בגלריה? ''פריטים אהובים, אם כי לאו דווקא הכי משמעותיים.. את חלקם קיבלתי מהאמנים במתנה. כל מה שכאן הוא מעין יומן, לא הייתה לי כוונה לבנות אוסף'' (צילום: ענבל מרמרי)
    שרי פארן בביתה ברעננה. מה הגיע לכאן מ-20 שנה של תערוכות בגלריה? ''פריטים אהובים, אם כי לאו דווקא הכי משמעותיים.. את חלקם קיבלתי מהאמנים במתנה. כל מה שכאן הוא מעין יומן, לא הייתה לי כוונה לבנות אוסף'' (צילום: ענבל מרמרי)
    מימין: עבודה של משה רואס על הקיר. משמאל: גרם המדרגות, עם ויטראז' מכנסייה אנגלית שנהרסה, עבודה של נעמה בנזימן מהתערוכה "מי שעומדת מאחורי מלפני ומצדדי", 2016, ועבודה של מיכל פיקל-שגיא ותמי פמפנל מתערוכה שהציגו ב-2004 (צילום: ענבל מרמרי)
    מימין: עבודה של משה רואס על הקיר. משמאל: גרם המדרגות, עם ויטראז' מכנסייה אנגלית שנהרסה, עבודה של נעמה בנזימן מהתערוכה "מי שעומדת מאחורי מלפני ומצדדי", 2016, ועבודה של מיכל פיקל-שגיא ותמי פמפנל מתערוכה שהציגו ב-2004 (צילום: ענבל מרמרי)
    אמש נפתחה בגלריה שברחוב בן יהודה בתל אביב תערוכה חגיגית, שבה משתתפים 90 מעצבים שהציגו בגלריה במשך השנים. כדי שיהיה מקום לכולם, הבריף כלל בקשה אחת בלבד: שגודל העבודה לא יעלה על קובייה מדומיינת של 20 על 20 סנטימטרים (צילום: גלינה ארבלי)
    אמש נפתחה בגלריה שברחוב בן יהודה בתל אביב תערוכה חגיגית, שבה משתתפים 90 מעצבים שהציגו בגלריה במשך השנים. כדי שיהיה מקום לכולם, הבריף כלל בקשה אחת בלבד: שגודל העבודה לא יעלה על קובייה מדומיינת של 20 על 20 סנטימטרים (צילום: גלינה ארבלי)
    מימין: a love hate thing, עבודה שהכין דב גנשרוא לכבוד התערוכה החדשה. משמאל: כיסא מסדרה שהציגו עמי דרך ז''ל וגנשרוא בגלריה ב-2001 (צילום: מוטי פישביין, ליאת פז)
    מימין: a love hate thing, עבודה שהכין דב גנשרוא לכבוד התערוכה החדשה. משמאל: כיסא מסדרה שהציגו עמי דרך ז''ל וגנשרוא בגלריה ב-2001 (צילום: מוטי פישביין, ליאת פז)
    מימין: גופי תאורה מתוך תערוכת יחיד של חנן דה-לנגה, ב-2006. משמאל: פיגורינות שיצר יעקב קאופמן לכבוד התערוכה החדשה (צילום: יונתן גולד, יעקב קאופמן)
    מימין: גופי תאורה מתוך תערוכת יחיד של חנן דה-לנגה, ב-2006. משמאל: פיגורינות שיצר יעקב קאופמן לכבוד התערוכה החדשה (צילום: יונתן גולד, יעקב קאופמן)
    עבודה של רון גלעד, מתוך התערוכה השנייה שלו ב''פריסקופ'', ב-2001. היום היא חלק מהאוסף הקבוע של מוזיאון המטרופוליטן (צילום: Ron Gilad)
    עבודה של רון גלעד, מתוך התערוכה השנייה שלו ב''פריסקופ'', ב-2001. היום היא חלק מהאוסף הקבוע של מוזיאון המטרופוליטן (צילום: Ron Gilad)
    מימין: מתוך תערוכה של שלומית באומן על התכלותם של משאבים טבעיים, ב-2013. משמאל: מתוך תערוכת היחיד הראשונה של תומר ספיר ב-2007. מאז בחר להתמקד בעולם האמנות (צילום: שי בן אפרים, עודד מרום)
    מימין: מתוך תערוכה של שלומית באומן על התכלותם של משאבים טבעיים, ב-2013. משמאל: מתוך תערוכת היחיד הראשונה של תומר ספיר ב-2007. מאז בחר להתמקד בעולם האמנות (צילום: שי בן אפרים, עודד מרום)

    גלריה "פריסקופ" חוגגת 20 שנות עיצוב מקומי, ואמש נפתחה "בין לבין", תערוכת המחווה שאצרה גלינה ארבלי לכבוד יום ההולדת העגול. קרוב ל-90 מעצבים שהציגו בגלריה לאורך השנים משתתפים בה. וכדי שיהיה מקום לכולם, הבריף כלל בקשה אחת בלבד: שגודל העבודה לא יעלה על קובייה מדומיינת של 20 על 20 סנטימטרים רבועים, מידה פרקטית שהיא גם סמל למניין השנים.

     

    פריסקופ היא תופעה ייחודית במציאות הישראלית. גלריית עיצוב פרטית, לא מסחרית, בלי מימון ועזרה כלכלית ממוסדת, יוזמה אישית של אשה אחת – שרי פארן, שהקימה והתמידה ומנהלת את המקום עד היום. 20 שנה במציאות הישראלית הדחוסה זו תקופה מכובדת, וזה ממש לא קל. ולראיה, לא מעט מיוזמות דומות שניסו להתרומם במשך השנים האלה לא שרדו, גלריות נפתחו ונסגרו. אולי ככה זה כשהכוח המניע הוא התשוקה האישית, ולא המודל העסקי.

     

    בחורף 1997 נפתחה התערוכה הראשונה, "דירה להשכיר". פארן אצרה, יחד עם אלכס מייטליס (המעצב והאדריכל שתכנן את הגלריה ונחשב אז לכוכב); אריה

    ברקוביץ' (אמן, אוצר, כתב העיצוב של "הארץ" באותן שנים והיום מנהל בית האמנים) פרגן; וחנן דה לנגה (מבכירי המעצבים הישראלים), הציע את השם. תערוכת הפתיחה, כך הזכירו אבי לובין ותומר ספיר בספר הגלריה שערכו, הציגה את הצהרת הכוונות: להפגיש בין דיסציפלינות, לתת במה למעצבים מקומיים, ולאפשר חופש רעיוני ומעשי לבדיקת גבולות המדיום, ללא שיקולים מסחריים. בין המשתתפים הציגו דה לנגה ויעקב קאופמן, עמי דרך ז"ל עם דב גנשרוא, לידיה זבצקי עליה השלום, אסתי קנובל ודגנית שטרן שוקן. מלח האקדמיות.

     

    פריסקופ הפיחה רוח רעננה והפכה עד מהרה למדורת השבט. "לפניה", מספרת פארן, "סצנת העיצוב המקומית הייתה בחיתוליה. אמנם איזיקה גאון (אוצר האדריכלות והעיצוב המיתולוגי של מוזיאון ישראל – ס"נ) פרץ את הדרך, אבל הדגש שלו היה להציג כאן עיצוב מהעולם. הייתה עשייה, אבל לא הייתה יד מעודדת, רציפה ומתמשכת. בהתחלה הייתי חוד חנית חדשנית, ותוך כדי תנועה יצרתי קטגוריה".

     

    פארן בביתה, בין אבטיפוס של כיסא בעיצוב רונן קדושין (2001) לאובייקט אדום של טלי בלומנאו (צילום: ענבל מרמרי)
      פארן בביתה, בין אבטיפוס של כיסא בעיצוב רונן קדושין (2001) לאובייקט אדום של טלי בלומנאו(צילום: ענבל מרמרי)

       

      לגלריה משלה הגיעה פארן עם תואר שני בתולדות האמנות ועיסוק באוצרות, כתיבה והדרכה. בתחילת הדרך העבירה הדרכות במוזיאון תל-אביב, במוזיאון הרצליה הייתה עוזרת-האוצר, ובהמשך ניהלה את מוזיאון בת ים לאמנות עכשווית. היא לימדה אמנות במחלקה לאופנה וטקסטיל בשנקר, במכון אבני ובמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון. והיו המסעות ברחבי העולם: עשר שנים חיה בין פריז, לוס אנג'לס ולונדון. בקורסים של סותביס התוודעה לתנועות העיצוב של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, גמעה בצמא ארטס אנד קראפטס, אר נובו, מודרניזם, עם חיבה מיוחדת לאדריכלים-מעצבים כמו ויליאם מוריס, צ'ארלס מקינטוש, ויקטור הורטה והקטור גימאר.

       

      היא הכירה רון ארד בראשית הדרך, חרשה את ליברטי, רשת הביטאט וחנויות CONRANS בשיאן, את גלריה RA באמסטרדם ואת המטרופוליטן. "סיירנו בהרבה בתי אוספים עוצרי נשימה, ביליתי שעות במוזיאון ויקטוריה ואלברט, התייצבתי במכירות פומביות ובשווקים. זה פתח לי עולמות אינסופיים, ראיתי המון", היא אומרת היום.

       

      קודם עבדו מול בריף שימושי 

      בשנים ששהתה עם בעלה בשליחויות בחו"ל הדריכה סיורים בתערוכות אמנות מודרנית ועכשווית, וקיבלה פידבקים נלהבים. קולגות וחברים, היא מספרת, חזרו ואמרו שהיא צריכה לפתוח גלריה. הם התכוונו לאמנות. וכשירשה דירת קרקע אחורית ברחוב בן יהודה, ידעה שזו ההזדמנות. "אבל הרגשתי שיש מספיק גלריות לאמנות. לעומת זאת הבנתי שהעיצוב המקומי די הוזנח ולא הוצג הרבה בפני קהל, ולכן רק מעטים היו מודעים לעשייה המגרה והמעניינת, כי היא נשארה לרוב מאחורי הקלעים".

       

      מתוך תערוכת היחיד של וילי מזרחי ז''ל, 2003 (צילום: סטודיו סטאס)
        מתוך תערוכת היחיד של וילי מזרחי ז''ל, 2003(צילום: סטודיו סטאס)

         

        אגרטלים של מאור אהרון לתערוכה החדשה (צילום: מאור אהרון)
          אגרטלים של מאור אהרון לתערוכה החדשה(צילום: מאור אהרון)

           

          צמיד פאזל שיצרה יעל פרידמן לתערוכה החדשה (צילום: ניר פרידמן)
            צמיד פאזל שיצרה יעל פרידמן לתערוכה החדשה(צילום: ניר פרידמן)

             

            טבעות מתוך תערוכת היחיד של פרידמן, 2009 (צילום: ניר פרידמן)
              טבעות מתוך תערוכת היחיד של פרידמן, 2009(צילום: ניר פרידמן)

               

              האירוע שהכריע את הכף היה תערוכת היחיד של חנן דה-לנגה "עיצוב אוטוביוגרפי", שאצרה מאירה יגיד במוזיאון תל-אביב ב-94'. "חנן הציג 200 פריטי עיצוב שפוצצו לי את השכל. אמרתי שזהו. זה מה שאני רוצה לעשות". היא נפגשה עם ראשי המחלקות לעיצוב בבצלאל, ובמשך שנה ביקרה כמעט בכל סטודיו לעיצוב שהיה קיים. צללה לקרבי התחום, מיפתה, והבינה שהעבודה עם מעצבים, ובמיוחד התעשייתיים, תהיה מאוד שונה מהעבודה עם אמנים פלסטיים.

               

              "בעולם האמנות אנשים עבדו בצורה אינטנסיבית בתוך הסטודיו. בעיצוב אף אחד לא עבד לקראת תערוכה, אלא מול בריף עם מטרה שימושית. אף אחד מהם לא חשב בכיוון של להציג את עצמו כאמן. ואני הצעתי עוד כובע – פתחתי בפני המעצבים את האפשרות להציג את עצמם כאמנים".

               

              מעיצוב תעשייתי לקראפט

              שנתיים אחרי שיצאה לדרך פתחה פארן את פריסקופ. הגלריה הזמינה את המעצבים לחרוג מהמוכר, להעז, להעלות שאלות, להתנסות, לפרוץ את הגבולות. לחקור חומרים ותהליכים, להפליג במחשבה ובמעש, דברים שביומיום לא מצאו מקום. והמעצבים באו. נפגשו בפתיחות, התפתח שיח, נכתבו כתבות. נולדה סצנה ונזרע הזרע להמשך הדרך, שהיום הולכים בה גם מוזיאון העיצוב חולון, יריד עיצוב טרי וגלריה סאגה.

               

              בשנים הראשונות המעצבים התעשייתיים היו הדומיננטיים בגלריה. בארץ במיוחד, אומרת פראן, כשלרבים מהמעצבים לא נמצא מקום בתעשייה והם נדרשו לפלס דרך עצמאית לעצמם, הגלריה הייתה "אחד המקומות היחידים שבהם יכול היה המעצב לבטא את עצמו בדרך מלאת תעוזה ודמיון. ומאחר שאנחנו מייצאים את הראש הישראלי יותר מאשר מוצרים, התערוכות נתנו למעצבים הזדמנות להציג את הראש שלהם".

               

              קערה מתוך תערוכת היחיד של דויד אמר, 2007 (צילום: שחף הבר)
                קערה מתוך תערוכת היחיד של דויד אמר, 2007(צילום: שחף הבר)

                 

                ''צל לבן'', עבודה של טל גור, לתערוכה שנפתחה אמש (צילום: אליעזר)
                  ''צל לבן'', עבודה של טל גור, לתערוכה שנפתחה אמש(צילום: אליעזר)

                   

                  כאן הציג רון גלעד את תערוכותיו הראשונות, לפני שנחת במנהטן וכבש את מילאנו, גם דויד אמר, שעושה חיל בלונדון, ורונן קדושין, שפועל ומלמד בברלין. עזרי טרזי, דב גנשרוא ועמי דרך ז"ל, וטל גור. זיויה קיי, פיני לייבוביץ', רביב ליפשיץ, אילון ערמון, סטודיו REDDISH, סטודיו מג'נטה, סטודיו Cozy ואלון רזגור. וגם אסתי קנובל, ורד קמינסקי, טליה טוקטלי ומרסל קליין; האדריכל אריה קוץ, רונית צור ושלי ואילון סתת-קומבור. וזו רשימת חלקית בלבד.

                   

                  "בשנים הראשונות המגמה הייתה לפנות אל עבר העיצוב הבינלאומי", מספרת פארן. "הייתה פזילה לגלובלי, עם טאץ' אוניברסלי. אבל הצד הכלכלי השפיע תמיד, ואחד המאפיינים של המעצבים הישראלים הוא שעבדו עם מיחזור, עם חומרים מקומיים, ולא מעט אלתור. הייתה נטייה לסוג של מינימליזם, קצת אמנות 'ענייה'".

                   

                  בחלוף עשור החלה פארן לחוש "סוג של התייבשות קלה, רוויה, אולי עייפות. וגם המעצבים", היא חושבת בקול, "הרגישו את זה". ואז, היא מספרת, "שלפתי את הכובע השני שלי מהמחבואים, אהבתי לארטס אנד קראפטס חזרה לבעור בי, וקיבלה ביטוי בתערוכות שלא היה להן ביטוי במקום אחר. הצגתי צורפות, זכוכית, קרמיקה, נייר, טקסטיל ואפילו אופנה, והמעצבים ניהלו דיאלוג בין האמנויות הדקורטיביות לעיצוב. זו הייתה פאזה חדשה של הגלריה".

                   

                  תערוכה של שי שניידרמן, 2016 (צילום: אחיקם בן יוסף)
                    תערוכה של שי שניידרמן, 2016(צילום: אחיקם בן יוסף)

                     

                    שמיכת צמר של אנה גיטלסון-קאהן, 2015 (צילום: רוני כנעני)
                      שמיכת צמר של אנה גיטלסון-קאהן, 2015(צילום: רוני כנעני)

                       

                      עבודה של אידית קפלן, 2012. ארתור אסטמן רוקד (צילום: כפיר זיו)
                        עבודה של אידית קפלן, 2012. ארתור אסטמן רוקד(צילום: כפיר זיו)

                         

                        לרגע הפנייה הזו נראתה אולי לא לגמרי מובנת, אבל בחו"ל הנאו-קרפאט כבר היה בעיצומה של תחייה מחודשת. "שוב הקדמתי כאן את זמני", מחייכת פראן ומיד מוסיפה ש"די מהר אפשר היה לראות בתערוכות סוף השנה של מחלקות העיצוב את חדירת הקראפט האמנותי". כעת הציגו עירית אבא, עינת לידר, גלי ושירי כנעני, אילנה אפרתי ואילה רז; יעל עצמוני, דניה צ'למינסקי, עידית קפלן ויעל פרידמן; אסתר בק, איתמר שגיא ומשה רואס, נעמה בנזימן, שלומית באומן ובוריס שפייזמן.

                         

                        הגל השלישי, שלפי פארן חווה עכשיו העיצוב הישראלי, "מתאפיין בהתרחקות מהגלובאלי וחזרה ללוקאלי. יש התעמקות בתוך המקומיות, האותנטיות האזורית, וזה המשך ישיר לקראפט, שממילא נטוע בכיוון הזה מטבע הווייתו. זה לא קורה רק אצלנו, זה קורה בכל העולם".

                         

                        מעין יומן תערוכות ביתי

                        הגלריה בתל אביב ופארן מתגוררת ברעננה, בקוטג' נעים וחמים משנות ה-80, עם שכנים צמודים וגינה מרווחת לתשעת הנכדים. הרהיטים, מהם רהיטי עץ עתיקים, נקנו בשוקי לונדון די מזמן. אריחי ארטס אנד קרפטס מקוריים וקירות צבעוניים מציצים פה ושם. ויטראז' מכנסייה שפורקה משתלב בגרם המדרגות, וחפצי-אמנות ממלאים את הפינות.

                         

                        "מעולם לא הייתה לי כוונה לבנות אוסף", פארן מבהירה. "אלו כולם פריטים אהובים, אם כי לאו דווקא הכי משמעותיים. את חלקם קיבלתי מהאמנים במתנה מתוך הכרת תודה. והיו לא מעט תערוכות נפלאות שהציגו תהליכים, ולא אובייקט מוגמר. והיו גם פריטים יקרים, שלא יכולתי להרשות לעצמי. כל מה שכאן הוא מעין יומן".

                         

                        בסלון הביתי, בין השאר, עבודת קיר של משה רואס ואהיל של ירון אליאסי (צילום: ענבל מרמרי)
                          בסלון הביתי, בין השאר, עבודת קיר של משה רואס ואהיל של ירון אליאסי(צילום: ענבל מרמרי)

                           

                          על השידה תיק קרמיקה של קארין צור ואגרטל אבטיח של עזרי טרזי (צילום: ענבל מרמרי)
                            על השידה תיק קרמיקה של קארין צור ואגרטל אבטיח של עזרי טרזי(צילום: ענבל מרמרי)

                             

                            במסגרת אירועי ה-20 עלה לאוויר אתר חדש של הגלריה. כרגע הוא בנקודת הפתיחה, אבל בהמשך יתווספו לו מאמרים, צילומים וחומרים על התערוכות שהיו ואלה שיהיו. וב-11 בינואר, במכון הטכנולוגי חולון, יתקיים יום עיון שיעסוק בתפיסות של אוצרות וכתיבה על עיצוב בזירה המקומית. כולם מוזמנים.

                             

                            עבודה של ורד בבאי, לתערוכה החדשה (צילום: ורד בבאי)
                              עבודה של ורד בבאי, לתערוכה החדשה(צילום: ורד בבאי)

                               

                               
                              הצג:
                              כל התגובות לכתבה "90 מעצבים חוגגים לגלריה פריסקופ: 'הצעתי להם עוד כובע, זה של האמן'"
                              אזהרה:
                              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד