הקמת תערוכה חדשה תמיד ממלאת את האוויר בעשייה ובהתרגשות. כזו הייתה האווירה בשבוע שעבר, באגף היודאיקה במוזיאון ישראל. פודיומים הוצבו, המוצגים הוזזו ברגישות ובדיוק מרבי מילימטר לכאן או לשם, עד שהתמקמו סופית. על המסכים התלויים התחלפו תמונות צבעוניות של מה שנראה מרחוק כמשפחות של חיות דמיוניות, והחלל נשטף בצליליהם של מקצבים מתחלפים.
מחר (חמישי) תיפתח במוזיאון תערוכת הרעשנים שעיצב יעקב קאופמן, מהמעצבים הוותיקים והמוערכים בישראל, סוג של אייקון בפני עצמו. הפעם הוא מציג 150 פרשנויות לאייקון קלאסי אחר – הרעשן הפורימי. גדולים וקטנים, צבעוניים, בוהקים וגם כאלה הנחבאים אל הכלים, פיגורטיביים וטכניים, בעלי חומריות משתנה, וכאלה עם ניואנסים שמצליחים להפתיע ולרגש. כל הגרסאות הללו מוגשות על מצע עשיר של הומור, כי הומור, על פי קאופמן, זה דבר מאוד רציני.
אם נמשיל אובייקטים למלים, הרי שקאופמן הוא סופר. הוא מפתח הרהור אחד למאות ולעתים אלפי משפטים, במה שהופך לסיפור משובח. הרעשנים בתערוכה חולקו לקבוצות וקטגוריות, והאוצרת שרון וייזר הסבירה שהחלוקה נעשתה בתקווה שהמבקרים יבינו את הלוגיקה שמאחורי עבודתו של קאופמן ללא הסברים טקסטואליים.
איך נולדה התערוכה?
"הרעשן הפורימי בא ממסורות אחרות. אני הבנתי שגם בנצרות השתמשו בו, וגם הכבאים בלונדון במאה הקודמת, בעידן הפרה חשמלי, השתמשו ברעשן כאזהרה מפני שריפה. אני אפילו ראיתי במגרשי כדורגל רעשנים גדולים מונפים באוויר, כאלה עם תיפקוד מסורתי, שיש בו מין גלגל שיניים ולשונית.
אני התחלתי את הפרויקט בעקבות רעשן שראיתי בשוק פשפשים באמסטרדם, שהיה כולו, כגוף אחד, עשוי מבמבוק. אף פעם לא ראיתי רעשן כזה קודם. מכיוון שאני מתעניין בארכיטיפים של מוצרים, ראיתי שברעשן הזה הלשונית נובעת מגוף האובייקט, וזה היה חריג. החלטתי לשחזר אותו אצלי בסטודיו, ועשיתי רעשן כזה מפלסטיק, משהו דומה לזה, שבעצם הגוף והלשונית הם אותה תצורה, אותה התנועה. בעקבות זה עשיתי עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, וכך נוצרה משפחה של רעשנים.
בדרך כלל אני עושה משפחות של אובייקטים, ואז יש מין התעסקות במורפולוגיה, באיך דברים מתהווים ונוצרים, מה הופך אותם למתפקדים. המפגש של החומרים הוא דבר שמעניין אותי – מה עושה את העבודה, מה לא, וכמובן הרעש. במקרה הזה הצליל הוא תוצר שבמוצרים רגילים אנחנו לא מקבלים".
מה כיוון את תהליך העבודה? הצליל או החומר? השימושיות או הסמליות?
"אני לא בא מעולם המוזיקה, והמפגש בין החומרים הוא הדבר שעניין אותי יותר. הצליל הוא מין תוצר לוואי. אבל במשך הזמן גיליתי שיש תוצרי לוואי שונים, צלילים שונים, והתחלתי לכוון את זה, אבל זאת לא היתה המוטיבציה הבסיסית".
אומרים שבמקור המסורת היהודית בפורים, היו לוקחים אבן או פיסת עץ, רושמים עליהם את שמו של המן, ומכים אותם זה בזה עד למחיקת השם. בעצם הרעש היה תוצר של אותה מסורת, אבל עם הזמן הפך למנהג בפני עצמו. שקלת מנגנונים אחרים עבור הרעשנים שלך, שהם שונים מהרעשן הקלאסי?
"לא. אני בכוונה הגבלתי את עצמי לתצורה המסוימת הזאת. התמקדתי במבנה הקלאסי שבו יש את התנופה, את המקל, את גלגל השיניים ואת ה-body הזה. הייתי נאמן לעניין הזה, כי אחרת אלה לא היו 150 רעשנים, אלא 1,500. העניין הוא דווקא בתוך הקבוצה הזאת, לראות את הניואנסים השונים".
בתערוכת השרפרפים הצגת 450 שרפרפים. החזרתיות היא משהו שמאוד מאפיין אותך, כמעט "שפה קאופמנית". זה משהו שמגיע מעצמו, מניע את עצמו?
"זה סוג של עקשנות, שלפעמים היא כמו לרוץ עם הראש בקיר. כי אני עושה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד. ברמה הפסיכולוגית, אם אני קם בבוקר ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי – אני עושה עוד אחד. זה פותר בעיה אחת. אבל הבעיה השנייה היא שבאותו הלילה אני מחליט לעשות עוד אחד, כי אני חושב שיש משהו שלא השלמתי. אם ברעשן הזה או בגלגל הזה עשיתי ככה, אז איך זה היה יוצא אם היה גלגל אחר? ואז אני עושה את הגלגל האחר למחרת, אבל אני לא הורס את מה שעשיתי קודם, ובצורה כזאת מצטברת כמות.
בדיעבד, אחר כך, אני יכול למיין וליצור קבוצות. ובעצם אז נוצרת מין שפה פנימית, כמו בטקסט – משפט אחד, שניים, שלושה, ופתאום יש לך רבע סיפור ואתה מנסה להשלים סיפור שלם. אני לא מבוהל מלעשות עוד פעם כמעט את אותו הדבר. את אותו הדבר לא הייתי עושה, אבל כמעט אותו דבר זה בסדר גמור".
איך נוצר החיבור עם המוזיאון?
"אין הרבה מקומות שמציגים דברים כאלה בארץ. באותה תקופה ביקרתי במוזיאון ישראל, ונכנסתי אל אגף היודאיקה. ראיתי שלעומת מחלקת האמנות, שיש בה התחדשות מתמדת, אגף היודאיקה משמר את העבר בעיקר. יש מעט מאוד התעסקות עם החדש, עם מה שקורה עכשיו. הצעתי את זה לאגף הזה והם קיבלו את ההצעה. אני מקווה שגם האגף הזה יוכל להתחדש, כמו המחלקה לאמנות".
זה מחבר אותי לשאלה הבאה. יש הרבה עיצוב טוב בארץ, משלל דורות, מבוגרים וצעירים. ועדיין התחום לא מצליח להתרומם ולהתקרב לרמת הפופולריות של אמנות, על אף ניסיונות ויוזמות שונות. מה צריך להשתנות כדי שזה יקרה?
"אני חושב שקהילת המעצבים שונה באופיה מקהילת האמנים. מי שהולך ללמוד אמנות מטבעו יודע שיהיו כמה שנים טובות שהוא יצטרך לרעוב קצת ולחיות בצמצום, בשביל להיאבק על התחום, על המדיה שלו. מעצבים בדרך כלל עושים דברים מעניינים בהתחלה, ואז נטמעים בתתי התחומים השונים של עולם העיצוב.
יש הרבה דברים חדשים, ויחד עם זאת אין מי שיקלוט אותם. גלריות לאמנות יש עשרות, וגלריות לעיצוב יש אחת ורבע. אין איפה להציג את הדברים, ובגלל זה, על אף האנרגיות, הדברים הם קצת נמים. בעולם האמנות יש גם מסחר. בעולם העיצוב, מסחר מהסוג הזה כמעט ולא קיים".
אתה לא חושב שזה קשור גם לחינוך של הצרכנים? אנשים רגילים לשלם כסף על ציור או צילום מושקעים, אבל לא על עיצוב.
"אני לא כל כך קרוב לסוציולוגיה של אספנות, של מה אנשים רוצים בבית, או מה הם לוקחים כהשקעה. העובדה היא שרישום שעשה אילוסטרטור עולה עשירית מרישום שעשה צייר או אמן. מה גרם לזה, זו שאלה בפני עצמה".
יש לך העדפה בין עבודות ה-one off, כמו בתערוכה הזאת, למוצרים שאתה מעצב לחברות מסחריות?
"אני חי עם שתי האונות האלה כל הזמן. כשלמדתי עיצוב תעשייתי והתחלתי לעסוק בזה היתה תעשייה בארץ. ככל שהתפתחתי בתחום התעשייה נעלמה, והייתי צריך לחפש את העיסוק בחוץ לארץ, היתה תקופה שנסעתי הרבה. הכמיהה לעיצוב ה-one off הייחודי תמיד היתה חלק ממני. בתחילת דרכי למדתי גם אמנות, וזה כנראה משהו מהגנטיקה של היוצרים, של האמנים. וזה ממלא זמן – אני לא מוכן לקום בבוקר וללכת לים, או לשבת בבית קפה. זה לא חלק ממני. אז אני הולך לסטודיו ואני מטאטא את הרצפה ואחר כך אני מוצא משהו ששכחתי על הרצפה אתמול, ואני מתחיל את היומית שלי".
מה מקור ההשראה שלך? מה מניע אותך בעשייה?
"כשאני נמצא בסטודיו לבד, אני נוטה להצחיק את עצמי. אז אם משהו מצחיק אותי, אני מניח שאולי זה גם יצחיק אחרים. ההומור הוא חלק מהעניין. בוא נעשה משהו שטותי. שטות זה דבר רציני (הוא מחייך)".
הדרישות מהמעצב התעשייתי בעולם העכשווי, הדיגיטלי, השתנו. האם המעצב התעשייתי "של פעם" כבר לא קיים?
"אני תמיד משווה את זה לרפואה. פעם רופא טיפל בכל הגוף, בכל האיברים. היום רופא עיניים ורופא עור הם מקצועות שונים לחלוטין. אני חושב שגם העיצוב התפרק להרבה מקצועות, כך שאפילו המושג 'מעצב תעשייתי' הוא אנכרוניסטי. האם העיצוב הוא מה שהיה? בודאי שלא. מה הוא יהיה? הסטודנטים הצעירים צריכים לנבא את העתיד. אני כבר זקן (וקאופמן מחייך שוב, איך לא)".
לסיום, אפרופו רעשנים – אתה מתחפש בפורים?
"אני מחופש כל השנה. אף אחד לא מזהה את זה אפילו".
- צילומי וידאו לתערוכה: עדה רמון ואופק שמר
- מוסיקה: גיא שרף
לחצו והתעדכנו בחדשות מפסטיבל העיצוב בשטוקהולם:
