תמונה אחת באלבום. ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, יושב על הדשא, מוקף בהורים צעירים ובילדים, מחייך מאוזן לאוזן, משוחרר מהעכבות ומהגינונים הפוליטיים, מרגיש נוח בין חברים. אחד הילדים המצולמים הוא איתמר חצור, והתמונה צולמה על ידי אביו, יונה חצור, שכיהן כראש לשכתו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן, כקצין הכנסת הראשון וכצלם של דובר צה"ל - ובמשך עשרות שנים תיעד את ההיסטוריה המשפחתית והפוליטית, את החיבור בין הפרטי ללאומי.
>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- החניכה המפורסמת מתנועת "כנפיים של קרמבו" עושה היסטוריה
"אבי תיעד אותנו בתוך כל האירועים האלה, כחלק מההוויה", אומר איתמר חצור, כיום בן 66. "התמונות האלה מייצגות געגועים לתום במציאות של התבהמות ומשיחיות. מהתגובות שאני מקבל, אני מבין שאנשים מתגעגעים לרגיעה ולשלווה של פעם".
את התגובות הללו החל חצור לקבל אחרי שבקיץ האחרון העלה את החומר שצילם אביו לארכיון דיגיטלי. התמונה של בן גוריון על הדשא מתנוססת בראש עמוד הפייסבוק של הארכיון, והיא דוגמה אופיינית לצילומים שמופיעים בו. "בילדותי ליוותה אותנו המצלמה גם בתוך הבית וגם באירועים לאומיים, גם בטיולים וגם בשגרה", אומר חצור. "בדרך כלל אבא לא היה מבקש ממני להסתכל למצלמה: היא פשוט הייתה שם, תיעדה את מה שהיה. היא גם הייתה אחת המצלמות היחידות בארץ באותה תקופה שצילמו בצבע, כך שהשילוב הזה יוצר נדירוֹּת שאנשים מעוניינים להיחשף אליה".
הסתערות מדהימה, התרגשות גדולה
איתמר חצור, תושב הוד השרון, הוא איש השקעות ושיווק, ולא הייתה לו כל כוונה להקים ארכיון מהחומר של אביו. במשך שנים הבטיח לו האב שיעביר בעצמו לפורמט דיגיטלי את הסרטים הישנים שצילם, אבל לפני שנתיים הוא נפטר בגיל 95, לפני שקיים את ההבטחה, ובנו החליט להשלים את מה שהאב לא הספיק לעשות. "בהתחלה העליתי לפרופיל הפייסבוק הפרטי שלי סרטון של מצעד יום העצמאות 1966", הוא מספר. "ההסתערות עליו הייתה מדהימה: 120 אלף צפיות ו-2,100 שיתופים. הבנתי שיש התרגשות גדולה, והחלטתי להקים ארכיון".
בינתיים הוא הספיק לפרוש לגמלאות והפך את מפעל חייו של אביו למרכז חייו שלו. במהלך העבודה קלט את ההתמסרות המוחלטת של האב למשימת התיעוד: יונה חצור עשה הכל כדי להשיג את הפריים הנכון. "כולם מכירים את התמונה האיקונית של יוסי בן חנן בתעלת סואץ לאחר מלחמת ששת הימים", הוא נותן דוגמה, "אבל רק לאבא שלי היה סרטון שמתעד אותו נכנס למים. בזכות העבודה עם דובר צה"ל והקרבה שלו לפוליטיקאים הוא הצליח להגיע לאזורי קרבות ולתעד אותם".
אבל הוא לא תיעד רק מלחמות, אלא גם אירועים חשובים בימי שגרה. בנו איתמר ובתו עירית נכחו בחלקם. "כשהיה טקס פתיחת המכבייה של 1957 באצטדיון רמת גן, אבא שלי הגיע לשם בשיירת הכבוד של יו"ר הכנסת, ואמא שלי ואני הגענו במכונית הפרטית שלנו כשמסביבנו אופנועים שאבטחו את שיירת המכובדים", מספר איתמר. "אני זוכר שנופפנו לקהל לשלום. ממש גדלתי לתוך הדבר הזה".
גם הבית, בשכונת צהלה בתל אביב, רחש פעילות. "הגיעו אלינו משלחות פרלמנטריות מכל העולם וכמובן פוליטיקאים מהארץ. יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק התהלך אצלנו בנעלי בית. בן גוריון הצטלם איתי, וקיבלתי ממנו הקדשה. הכל היה קטן ואינטימי".
אלא שהאינטימיות הזו הורכבה מכללים רבים. "ידענו שכשיש אורחים בסלון, אסור לנו להיכנס אליו. ידענו גם שאסור לנו לדבר בשעת ארוחה, אלא אם פונים אליך". אבל למרות החוקים הנוקשים, הצליח איתמר ליצור קשר קרוב עם אביו ויצא איתו לטיולים רבים בארץ ובחו"ל, כולל שיט קיאקים באירופה. הקרבה ביניהם הגיעה גם למחוזות בלתי צפויים. "באמצע הקרבות של מלחמת יום הכיפורים פתאום מצאתי את אבא שלי, שצילם את מה שקרה שם. גם אני תיעדתי את המלחמה, אבל בכתיבה: כתבתי יומן מלחמה במחברת שמצאתי בטנק שלי. רציתי שהדורות הבאים יידעו מה קרה במלחמה הזאת, כי חשבתי שלא אצא ממנה חי".
צפו בכתבה על הסרטים שצילם יונה חצור ב-1973:
להאמין במדינה
במקרה של משפחת חצור, התפוח נפל קרוב לעץ, שכן גם איתמר לא מפסיק לצלם. "אני מתעד כל דבר, זה חלק מהחיים שלי", הוא אומר. "כשהילדים שלי היו קטנים, הייתי מצלם אותם כשהיו עם חברים בחדר; עצבן אותם שפתאום ההורה נדחף, אבל כשאני רואה את זה היום, אחרי 20 שנה, אני מתמוגג. יש ערך בתיעוד אנשים בסרטונים. לפעמים זה מרגש במיוחד: למשל, כשמשפחה שכולה רואה את הבן שלה. מעבר לזה, הזיכרון מתעמעם עם השנים, לא תמיד זוכרים את כל הפרטים, אז הסרטונים הם מכונת זמן שמאפשרת לראות את העבר ולשים לב להרבה ניואנסים".
כשהוא חוזר לעבר קרוב יותר, לשנותיו האחרונות של אביו יונה, הוא מתמלא עצב: בשנים אלה נעשה האב סיעודי, והוא טיפל בו באופן יומיומי. אבל למרות הקשיים הפיזיים שמר יונה חצור על צלילות. "בבר המצווה של בני האמצעי הוא כבר היה משותק, אבל הגיע למסיבה ונשא ברכה, שבה שיבח את אשתי צופית, שהגיעה מרקע שונה מכל מה שהכיר. אבא שלי, שנסע במכונית מפוארת עם דגל המדינה עליה, שהיה קרוב למנהיגים, ידע לשאת על כפיים את אשתי, שהגיעה ממשפחה של 12 ילדים מעפולה, שאביה סולל כבישים והאמא מנקה בתים".
לדבריו, אביו הרבה לדבר בימיו האחרונים על עתיד המדינה והביע דאגה בנושא, והוא ניסה להרגיעו. "אמרתי לו שהביטוי 'הולך ופוחת הדור' הוא לא נכון: הדור פשוט משתנה. אני מאמין שאם יש לך משהו שאתה מאמין בו וחי למענו, אתה תוכל לשאת כמעט כל דבר. אני ממשיך להאמין במדינה; אני מרגיש חלק מהציר הגדול של ההיסטוריה היהודית והישראלית".
_______________________________________________________
התמונה הזו לקוחה מארכיונו של צלם ישראלי חשוב אחר. הקליקו:
