מבעד לעדשת המצלמה של אבי שמחוני חלפו להם פרקים שלמים בהיסטוריה הישראלית. כמעט 50 שנות עבודה כצלם עיתונות הפגישו את שמחוני עם כל האישים החשובים והאירועים הבולטים שהתחוללו כאן לאורך השנים. עוד כנער הוא הספיק לצלם את בן גוריון, ליווה את כוחות צה"ל בפשיטות בלבנון ובירדן, אכל מהסירים של שושנה דמארי הצעירה ("היא בישלה נהדר, אבל חריף כל כך") ופיתח מערכת יחסים אישית עם יצחק רבין.
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- טל שני היא אם לתאומים, שאחד מהם חירש ובעל שיתוק מוחין
את השבועות האחרונים העביר שמחוני בנפתולי הביורוקרטיה הצה"לית, עם סיום 48 שנות עבודה כצלם וכראש מחלקת הצילום של העיתון "במחנה", שנסגר השנה. הוא איש נמוך קומה, צנוע, נחבא אל הכלים, עם לחיצת יד אימתנית, כזו של אנשים מהדור של פעם, שיושב בלובי בניין המגורים החדש והחדיש ברמת גן שבו הוא גר ושולה מתוך קופסת קרטון קטנה שלל תמונות בשחור-לבן - תמונות המספרות סיפורים של רגעים קטנים וגדולים, אישיים וציבוריים, שכולנו מכירים.
להבין איך זה עובד
שמחוני בן ה-67 נולד בירושלים בשכונת גאולה. בילדותו עקרה המשפחה לגבעתיים בעקבות עבודתו של אביו, שהיה איש משרד הביטחון ושהה תקופות ממושכות בשליחויות בחו"ל.
הרומן שלו עם המצלמה החל כשהיה בן 13. "אני ואחיי טסנו לחופשת הקיץ אל ההורים שלי, שהיו אז באחת המדינות הקומוניסטיות בשליחות. כמתנת בר מצווה אבא שלי הביא לי מצלמת זורקי 4, שהייתה הגרסה הסובייטית ללייקה 4 המיתולוגית. התלהבתי ממנה, התחלתי לצלם והרגשתי לאט-לאט שאני שולט בה. כל כך התלהבתי מהמצלמה, עד שיום אחד, באיזה פארק גדול בווינה, הייתי כל כך עסוק בצילום שלא שמתי לב שאחי הקטן, שהיה אז בן חמש והייתי אמור לשמור עליו, נעלם לי. אבל הוא זכר את הדרך לשגרירות ישראל והלך ברגל. אני כמובן קיבלתי על הראש".
שמחוני הצעיר שב לישראל עמוס בפילמים לפיתוח, ובעיקר עם ידיעה שהוא רוצה לצלול עמוק יותר אל עולם הצילום. "היה לי ברור שאני חייב להבין איך זה עובד מההתחלה עד הסוף. הלכתי למישהו בסטודיו גברא, שהיום זה בית ספר לצילום. הוא אמר לי: 'יש לך פוטנציאל, בוא נעשה את זה מסודר. תהיה האסיסטנט שלי ואני אלמד אותך את המקצוע'. אז עוד לא היו בתי ספר לצילום. למדתי אצלו והרגשתי שאני חייב להתקבל לעיתון הצבאי 'במחנה'. התחלתי להפציץ את מפקדי העיתון במכתבים, בדיוק כמו ששנים אחר כך עשו מאות צלמים צעירים לי".
לכבוש את העולם
ל"במחנה" התקבל על ידי יצחק לבני, העורך והמפקד המיתולוגי של העיתון, שפיקד במקביל גם על גלי צה"ל. "הגעתי אליו והגשתי לו בדחילו ורחימו תיק עבודות. הוא עיין קצת ושלח אותי להכין כתבה מצולמת על פועלי בניין. במשך שבוע הסתובבתי בין המלונות החדשים שנבנו אז בטיילת בתל אביב. טיפסתי לקומות העליונות וישבתי עם הפועלים על הפיגומים. הבאתי את הצילומים ללבני, שהתבונן בהם ורק אמר: 'עבודה יפה'".
כך החל הרומן הארוך שלו עם העיתונות הצבאית, ושירות בן 46 שנה בשבועון יצאו לדרך. "הכתבה הראשונה שעשיתי הייתה על משקיפי האו"ם בתעלת סואץ. כל הזמן שמענו שבתעלה מפציצים ובלגן, והנה אני מגיע, ביחד עם יואב טוקר הכתב - אחר כך שליח רשות השידור בצרפת - ופתאום הכל שקט ושלווה. שבוע אחר כך הגעתי לשם שוב, והפעם כבר היה סדום ועמורה. הפצצות בלי סוף".
במלחמת ההתשה הוא היה המון בתעלה. "אתה מגיע לשם ומצלם שכן שלך, חבר מבית ספר שעכשיו הוא מ"פ והכל יופי, ושבוע אחרי זה הוא נהרג בהפגזה ישירה. היו ימים שאי אפשר היה להיכנס למוצב מרוב הפגזות. רק שכבנו על החול בלי לנשום, אבל לא פחדתי. משום מה, הייתה לנו הרגשה שהצבא שלנו יכול לכבוש את העולם, מין ביטחון עצמי מטומטם של ילד. האמנתי כל הזמן שבעוד רגע יגיעו הפנטומים מלמעלה, והכל יהיה בסדר".
באותן שנים הייתה ישראל מעורבת בעימותים מתמשכים בחזיתות הצפון, ושמחוני והמצלמה שלו היו צמודים אל הכוחות גם שם. "הפשיטה הראשונה שאליה הצטרפתי הייתה במסגרת המלחמה על המים, ביחד עם הכוחות שיצאו לפוצץ משאבות מים ירדניות ליד הירמוך. באיזשהו שלב היינו צריכים לחצות תעלת מים רחבה. נכנסתי למים עם העוזי והמצלמה והייתי צריך להיצמד לכבל שנמתח בין הגדות כדי לא להיסחף במים. כולם שם היו בריונים גדולים, ואני בקושי מטר-שישים. המים הגיעו לי עד הצוואר, ובסוף נאלצתי לבחור מי יישאר מתחת למים - אני, העוזי או המצלמה. בחרתי במצלמה.
"מאז הצטרפתי לעוד עשרות פשיטות. באותה תקופה טיילנו בכל יום חמישי ושישי בכפרים בלבנון. פעם אחת הצטרפתי לכוח גולני בדרך לאסוף איזשהו סייען מכפר בלבנון. הלכנו שעות ברגל עד הכפר בשעת לילה חשוכה מאוד. מאוד רציתי לצלם, אבל המ"פ לא הרשה. בסוף הוא נשבר ואמר: 'טוב, נו, צלם כבר'. ישר התחלתי לצלם, אחוז אמוק, ובתוך דקות התחילו טפטופים של ירי עלינו. אחר כך המח"ט עלה בקשר ושאל מה קורה. כשאמרו לו שזיהו אותנו בגלל הפלאשים של המצלמה, הוא אמר: 'אז תירו בצלם!' למזלי, הסתפקו בכך שהפסקתי לצלם. אחר כך הסיפור הזה הפך לבדיחת מורשת קרב קבועה".
"גוואלד" בקשר
ימי האופוריה של אותן שנים הסתיימו במחי יום כיפור אחד, שבו חצו המצרים את תעלת סואץ ועל הדרך שינו לתמיד את הדרך שבה הציבור הישראלי תפס את כוחו של צה"ל ומנהיגיו. כששמחוני חוזר אל אותם ימים שבהם הוא שוטט בסיני בעקבות הקרבות, הוא מזכיר כמה חוויות שהיה מעדיף לשכוח.
"זה היה כאוס. הסתובבתי עם המדים; הצטרפתי לכל כוח שרציתי. בירידה הראשונה לשם יצאנו עם הג'יפ עמוסי ציוד אחרי תדרוך, וכשהגענו, פתאום הבנתי. פתאום אתה רואה את המטוסים שיורדים עליך. פתאום אתה קופץ מהג'יפ ומבין מה מחכה לך. אתה רואה שזה סדום ועמורה, לא מה שאתה רגיל אליו. במהלך הנסיעה עוד חשבנו שתוך יומיים-שלושה אנחנו כותשים אותם. זה היה סיוט אחד גדול".
ואתה שם מרגיש את האימה כמו החיילים, או שהעדשה מגנה עליך מהתחושות?
"תשמע, אנשים נהרגו. ואני מהצד, מסתכל, מנסה להבין. היו שלבים של פחד. אתה נכנס בלילה לישון ואומר לעצמך: איך זה ייגמר? כל הזמן זה העסיק אותי. היה איזשהו שלב במלחמה, שישבתי והקשבתי לרשת הקשר ושמעתי 'גוואלד'. זה היה כאב לב".
לאחר מלחמת יום כיפור המשיך ללוות את האירועים הבולטים, וכאלה היו הרבה. הוא היה מחוץ לבית הספר במעלות בזמן הטבח ב-1974 ("פה נשבר עוד חלק מהחלום, כשסיירת מטכ"ל נכנסה פנימה, טעתה בקומה, והכל נגמר רע. האמנו שהם יצליחו להוציא את הילדים - והוציאו גופות"), וגם באופוריה ששטפה את המדינה ברגעי קבלת הפנים לחטופי אנטבה ב-1976. "זה היה רגע של אקסטזה. אחרי הסטירה של יום כיפור פתאום הרגשנו שוב אופוריה. הרגשה של 'וואו, חזרנו לעצמנו'".
צפו בשמחוני מקבל את המצלמה שליוותה אותו במלחמת יום כיפור:
ככה לא סוגרים יחידה
עולם התקשורת של המאה ה-21, שממשיך להצטמצם ולשנות את פניו, כבר הספיק להשכיח מאיתנו ימים של פעם, ימים שבהם צלם היה מגיע עם הכתב לראיון עם אישיות בכירה, מלווה אותה במשך שעות או אף ימים ומפתח מערכת יחסים אישית. "בזכות ההיכרות הזאת קיבלתי, למשל, אישור מגולדה לצלם אותה עם אבא אבן ועם השליח האמריקאי רוג'רס שניסה לעשות פה שלום. בימים ההם היו מתפתחים יחסים עם המרואיינים. זה לא כמו היום, שבאים, עושים כמה תמונות והולכים. אז נתנו לך להיות איתם, על ידם".
מה למדת על המנהיגים שלנו מכל אותן שעות יחד?
"שהם אנשים רגילים. יש כאלה שהאישיות שלהם כובשת אותך, כמו רבין, למשל שהיה גם הטיפוס המאצ'ואיסט וגם מאוד אנושי. הייתה לו אישיות כובשת. או גולדה, שחשבתי שהיא אישה חזקה בצורה מדהימה והופתעתי כשסיפרו שהיא נשברה במלחמת יום כיפור, שהיא הייתה חלשה. אבל כולנו חלשים. ככה זה. אתה לא יודע מתי פתאום תהיה חלש".
וגם העיתונות נחלשת, מה שהוביל לסגירת "במחנה".
"הדעיכה של 'במחנה' התחילה רק בעשר השנים האחרונות. פעם זה היה עיתון שהתחרה בכל אחד מהשבועונים האחרים. כשהתגייסתי, זה היה כבוד להיות שם, והייתי מאושר שהצלחתי להתקבל. 'במחנה' והמחלקה לצילום שניהלתי היו בית ספר שגידל דורות של צלמים. אלכס ליבק היה עושה אצלי מילואים, ומהמחלקה שלי יצא עודד בלילטי שקיבל אחר כך את פרס פוליצר. אני הוצאתי אותו מהאפסנאות והבאתי אותו אליי. היום הוא כוכב עליון".
איך נראו הימים האחרונים של "במחנה" מבחינתך?
"ההרגשה הייתה איומה. למעשה, כבר בשנה האחרונה הסתובבנו עם הרגשה מזופתת שהעסק נגמר. כל פעם הזיזו את תאריך הסגירה עד שבסוף החליטו וסגרו. ביום האחרון זרקו הכל לארגזים, וזהו. זה עצוב. ככה לא סוגרים יחידה".
_______________________________________________________
שלושת הגברים הללו תועדו בתמונה היסטורית של צלם אחר. הקליקו על התמונה:
