לעומת בן גוריון, ההנהגה הנוכחית הפכה לבידור, והבדיחה היא עלינו
"תראה את המבט שלו, כמה הוא עצום", אמרה לי רבקה. "זה מבט של מנהיג!" אבל מה בעצם אנחנו יודעים על האיש שמאחורי הרחוב, האוניברסיטה, שדה התעופה?
בן גוריון.
צמד המילים הזה מלווה אותנו כמעט לכל מקום: נמל תעופה בן גוריון, אוניברסיטת בן גוריון, כל עיר ואם בישראל מתהדרת בבית ספר בן גוריון (לפחות אחד) וברחוב בן גוריון. אבל מה אנחנו יודעים על האיש שמאחורי הרחוב? אני יכול להעיד על עצמי שלא יותר מדי. אני יודע שדוד בן גוריון היה ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון שלנו, שהוא נהג לעמוד על הראש, שהייתה לו תסרוקת מוזרה וקול מצחיק ("אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית") ו... זהו.
לפני שבועיים, בזמן שקניתי מיץ סחוט בשדרות בן גוריון בתל אביב, פתאום קלטתי אותו מסתכל עליי במבט נוקב מבעד לשלט פרסומת בתחנת אוטובוס. יום למחרת, כשנסעתי במכונית עם רבקה זהר בדרך להופעה בים המלח, עברנו ליד שלט נוסף, והמבט של בן גוריון תפס גם אותה. "תסתכל על המבט שלו, כמה הוא עצום", היא אמרה. "זה מבט של מנהיג!"
בירידות לים המלח הגעתי לשתי מסקנות חשובות:
1. מי שעיצב את הכרזה לסרט התיעודי החדש "בן גוריון: אפילוג" עשה עבודה מעולה.
2. אני חייב לראות את הסרט.
הנה קטע מתוכו:
בתחילת הסרט מספר הבמאי יריב מוזר על שרשרת האירועים הלא שגרתית שהובילה ליצירתו. "בן גוריון: אפילוג" הוא בעצם ראיון עם בן גוריון שנערך באולפן ליד ביתו בשדה בוקר ב-1968, חמש שנים אחרי שפרש סופית מהחיים הציבוריים, וארבעה חודשים אחרי שאשתו פולה הלכה לעולמה. סרטי הצילום של הראיון התגלו במקרה בחיפוש בארכיון של דוד פרלוב באיחור של כמעט 50 שנה, ונדרשה עבודת תחקיר מאומצת כדי לאתר את סלילי הסאונד שלו.
הסיפור שמאחורי הקלעים:
הדמות שפגשתי בסרט שונה לגמרי ממה שדמיינתי: בן גוריון מדבר בטון רגוע, ומאחורי המבט הרציני והעיניים המכווצות מתחבא חיוך קטן בסוף כל משפט. גם ניכר עליו שהוא נהנה מהראיון, עד כדי כך שכשהמראיין מודה לו ומסיים את ההקלטה, בן גוריון משיב: "לא סיימנו, יש לנו עוד עשר דקות". בסרט גם משולבים קטעים המציגים את בן גוריון עובד במשק של שדה בוקר ומדבר על הצורך של המנהיג לשמש דוגמה אישית. ההשוואה מתבקשת, ואני משתעשע במחשבה על ביבי ושרה עוזבים את הווילה בקיסריה, את הסיגרים ואת השמפניה הוורודה ויוצאים להפריח את השממה. נשמע כמו מדע בדיוני.
אבל מה שתפס אותי במיוחד בראיון עם בן גוריון הוא הדרך שבה הוא מתייחס לעם שלנו - ליתר דיוק, למקום שאליו אנחנו צריכים לשאוף כחברה. כשהוא מדבר על עם ישראל, הוא מדבר על "חברה חדשה שבנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות. חברה שאין בה ניצול, אפליה, שיעבוד, שלטון איש באיש". ובשתי מילים: "עם סגולה". התרגשתי לשמוע את הביטוי הזה. עצוב להודות שכבר מזמן לא שמעתי את צמד המילים הזה בהקשר שלנו. בשנים האחרונות הפכנו ל"עם חזק", ל-"Start-up Nation", אבל הסגולה שעליה בן גוריון מדבר, נעלמה מאיתנו. הפכנו לחברה עם פתיל קצר ואפס ביחסי אנוש. כבר מזמן הפסקנו לתת צ׳אנס לכל מי שקצת שונה מאיתנו. כל יום אנחנו שומעים על עוד מקרים של אלימות: אלימות בכבישים, אלימות בבתי הספר, אלימות נגד קשישים. הפכנו אדישים בזמן שה"מנהיגים" שלנו, מימין ומשמאל, מתחרים ביניהם מי ייצא בהצהרה אווילית יותר ויצליח להשתחל למהדורת החדשות. לעומת בן גוריון, ההנהגה שלנו הפכה למופע בידור, והבדיחה על חשבוננו.
מוזר שדווקא כשהייתי במקום הכי רחוק מהארץ, זכיתי להרגיש את הכוח המיוחד של העם שלנו. זה קרה לפני כמה שנים, כשחגגתי את ראש השנה יחד עם עוד 80 תרמילאים ישראלים בטגנגה, כפר נידח אי שם בקולומביה. במרכז הכפר הקמנו שולחנות עמוסים בכל טוב, ולחגיגה שלנו הצטרפו עשרות מקומיים שאכלו, שרו ונהנו איתנו ביחד. לרגע הרגשתי שאנחנו באמת עם סגולה.
חזרה לבן גוריון (הפעם לא האדם, אלא נמל התעופה). בשבוע שעבר חזרתי מחופשה בחו"ל, וכשנחתתי בנתב"ג באמצע הלילה, חיכתה לי קבלת פנים שקשה לשכוח. השדה מפוצץ באנשים, תור ארוך ועצבני משתרך בביקורת הדרכונים, והבלגן חוגג. השיא היה כשיצאתי החוצה וחיכיתי להסעה לחניון. יחד איתי חיכו עוד כמה עשרות אנשים לחוצים. כשהגיע האוטובוס, כולם צעקו ודחפו אחד את השני. הנהג סגר את הדלת על זוג עם תינוקת בעגלה. כשסוף-סוף הצלחתי לעלות, נדחקתי עם המזוודה ליד אישה מבוגרת ושמעתי אותה לוחשת לעצמה: "אין מה לעשות, למרות הכל אנחנו אוהבים את המדינה שלנו, ואין לנו ארץ אחרת".
בהתחלה הסתכלתי עליה וגיחכתי. רציתי להגיד לה: איפה את חיה? הסתכלת רגע מה קורה סביבך? אנשים הולכים מכות, מזוודות נזרקות לכל עבר, ואת לוחשת "אין לי ארץ אחרת"? מאוחר יותר, כשחזרתי הביתה, נזכרתי באישה המוזרה והבנתי כמה היא צודקת.
בהמשך לדבריה של החברה שלי מנתב"ג, אני רוצה לסיים בנימה אופטימית ולצטט את בן גוריון בקטע שמופיע בסרט מתוך נאומו בכנסת לכבוד יום הולדתו ה-85: "אין אנחנו יכולים להתפאר שהעם בישראל הוא כבר עכשיו עם סגולה. מעמדנו בעולם ייקבע לא על ידי עושרנו החומרי כביכול, גם לא על ידי גבורתנו הצבאית, אלא על ידי המאור המוסרי של מפעלנו. ואם כי לא מעטים הצללים, ובהם גם כמה צללים כבדים בחיינו עכשיו - יש לנו יסוד מספיק להאמין כי יש ביכולתנו להיות עם סגולה".
אז נכון שהמילים האלה נאמרו לפני כמעט 50 שנה, וכבר מזמן חל עליהן חוק ההתיישנות, ובכל זאת, אני שואב מהן הרבה כוח. שלום חנוך שר: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אז אולי אחרי החושך הנוכחי נזכה לראות את האור. בסופו של דבר, זה תלוי רק בנו.
_______________________________________________________
מה הקשר שלו לסרט ולבן גוריון? הקליקו על התמונה:
