העיוורת יושבת מול יצירות אמנות ומוצאת דברים שאחרים לא רואים

גבר ואישה יושבים על ספסל במוזיאון ישראל בירושלים ומתרשמים מאחת היצירות שמתנוססות מולם. הגבר מפליג בתיאורים על הים שמצויר בתמונה. האישה, שרון אשתר, שאיבדה את ראייתה לפני 12 שנה, אמנם לא מסוגלת להבחין בגוונים השונים ובפרטים שהגבר מדבר עליהם, אבל ראיית העולם שלה רחבה לא פחות משלו. "אני מקשיבה לאנשים שמספרים לי על היצירות, ובאמצעות האופן שבו כל אחד מדבר על היצירה, אני מבינה מי זה הבן אדם", היא מסבירה.

עוד בערוץ אנשים:

• ד"ר דוליטל הישראלי מטפל ב-200 חיות ומונע מהן מחלות וסכנות
• החרדית מבני ברק יצאה בשאלה וחזרה לעיר בדרך מיוחדת
• המדבבים הישראלים יוצאים לקרב על פרנסתם וכבודם
  

הסצנה שמתוארת כאן לקוחה מ"המוזיאון", סרט תיעודי חדש בבימוי רן טל, המציג את מוזיאון ישראל מנקודת מבטם של אלה שבדרך כלל לא עומדים באור הזרקורים – מנהלים, עובדים, מבקרים - ושאשתר היא אחת המשתתפות הבולטות בו. "הסרט גרם לי להבין לעומק שיש לי את היכולת הזאת, לפענח אנשים, שנוצרה אצלי דווקא אחרי שאיבדתי את הראייה", היא אומרת.

אשתר מרבה להשתמש במילים "לראות" ו"לצפות", מה שמדגיש עד כמה הראייה היא חלק מהותי מהחיים שלנו - רק שאצלה יש למילים האלה משמעות מיוחדת. "בכל טייק שצילמנו לסרט, האיש שתיאר לי את הציורים הוסיף עוד פרטים – למשל, על גודל התמונה", היא מספרת. "אחד האנשים היה מהנדס חשמל, ומהדרך שבה הוא תיאר לי את התמונה, יכולתי לדעת שיש לו ראש מתמטי. גם גוון הקול נותן לי מידע על הבן אדם: זה עוזר לי להבין, לדוגמה, אם הוא משקר לי או לא. אני אף פעם לא שופטת אנשים לפי המראה שלהם. האנשים הרואים שופטים בעיקר לפי המראה החיצוני, וברור שיופי פותח דלתות. אצלי השיפוט הוא אחר לגמרי".

רן טל, הבמאי. "הסרט גרם לי להבין שיש לי יכולת לפענח אנשים", אומרת אשתר(צילום: תולי חן)

הדברים הכי מעצבנים והכי מביישים

מפגש עם אשתר ממחיש את השינוי שהתרחש בחייה לאחר שאיבדה את ראייתה. היא מלווה בנהגת צמודה, שמורידה אותה בנקודה ספציפית בכניסה לקניון עזריאלי בתל אביב, שם קבענו להיפגש. לאחר שאנחנו נפגשים, היא אוחזת בידי ומבקשת שאודיע לה בכל פעם שאנחנו מתקרבים למדרגות נעות. מלצרית בבית הקפה ממליצה לה על קפה עם קצפת, אבל אשתר מסרבת. "קצפת או רוטב יכולים להישפך עליי ולטפטף, ולכן אני מזמינה לי אוכל ושתייה שיהיו נגישים, ושיהיה לי קל להתמודד איתם", היא מסבירה.

לדבריה, הקושי הכי גדול בחייה אינו טמון בהסתגלות לשינויים, אלא בהתמודדות עם סטיגמות חברתיות. "זה בא לידי ביטוי כשאנשים מעבירים אותי את הכביש בכוח, או כשילד שרואה אותי שואל את אמא שלו למה אני הולכת עם מקל. אלה הדברים הכי מעצבנים והכי מביישים".

תגובות כאלה אמנם מכעיסות, אבל אפשר להבין אותן לנוכח הסטריאוטיפ הנפוץ לגבי עיוורים. מובנות פחות הן התגובות הבוטות שאשתר זוכה להן מאנשים שאמורים להיות סמל לקבלת האחר. "אני עובדת בעמותת נגישות ישראל כמדריכה שאמורה להנגיש חברות, בתי חולים ורשויות מקומיות לבעלי מוגבלויות", היא מספרת. "באחת ההרצאות שנתתי, רופא בכיר שאל אותי אם עיוורון זה אושר. לפני שהספקתי להשלים את המשפט, הוא קטע אותי שוב עם אותה שאלה; ממש מחץ אותי לפינה. האחראי לאירוע עצר את ההרצאה ואמר שאנחנו לא במקום ציני. החזקתי את עצמי מלפרוץ בבכי". 

אשתר על האופניים. "לא ניצלתי מהמחלה התורשתית"(צילום: מתוך אלבום פרטי)

היא בת 42, תושבת חדרה, והעיוורון תפס אותה כשהייתה נשואה טרייה, אם לשני ילדים קטנים, אשת שיווק. "התופעה נקראת 'ניוון רשתית'. פתאום שמתי לב שלוקח לי יותר מדי זמן לשים לב איפה הדפים שהניחו לי על השולחן. פתאום לא מצאתי חפצים שעמדו לי מול העיניים. הבנתי שלא ניצלתי מהמחלה התורשתית: מה שקרה לאמא שלי ולעוד בני משפחה, קורה גם לי".

כאם לילדים צעירים לא הייתה לה פריבילגיה לשקוע במרה שחורה. "זכיתי בבן זוג שהכל אני זוקפת לזכותו", היא אומרת. "הוא היה גלגל ההצלה הראשון שלי, הרים אותי מהתחתית של התחתית. בלעדיו אני לא יכולה לתאר באיזה מצב הייתי היום. הוא לא התבייש בי. הוא גם הכריח אותי ללמוד להתנייד בלי לראות, שזו הדרך להודיע לעולם שהפכתי לעיוורת".

לאחרונה צפה איתה בעלה בסרט "המוזיאון" והסביר לה מה מתרחש בו. אשתר הופתעה לגלות שהיא מככבת בסצנת הפתיחה (ראו סרטון למעלה). "הדבר שהכי אהבתי בפתיח הוא שהמסך היה שחור, ושברקע שמעו אותי צועדת. זה העולם שלי, ואני חושבת שכל מי שצפה בסרט, הבין את המסר". 

על המגרש. "אנשים חושבים שעיוור הוא אדם שמזיל ריר או השד יודע מה"(צילום: מתוך אלבום פרטי)

הכי חושפני שיש

עולמה של אשתר עשיר מאוד - אפילו יותר מאשר בתקופה שבה היו עיניה פקוחות לרווחה: היא רוכבת על אופניים, רצה, רוקדת ומתמחה בכדורת דשא, משחק שדומה לבאולינג ושבו זכתה במדליית זהב באליפות העולם בניו זילנד. אשתר גם מעבירה סדנאות שבמהלכן היא מבקשת מהמשתתפים לשים כיסוי עיניים כדי להבין מהו עיוורון. "לא כולם מסכימים", היא אומרת, "כי הראייה היא החוש הדומיננטי, וכמעט כל פעולה מסתמכת על העיניים. אלה שמסכימים, נכנסים לחדר שבו הם כבר היו, רק שהפעם הם בהיסטריה. אחרי ההיסטריה הראשונית אני מבקשת מהם למצוא מקום לשבת, ומנהלת איתם שיחה בלי שהם יודעים שאני עיוורת. רק כשהם מורידים את הכיסוי, הם מבינים את זה - ונתקפים הלם. מישהי שאלה אותי איך זה יכול להיות שאני עיוורת אם דיברתי איתה והסתכלתי עליה", צוחקת אשתר. "זו עוד פעם הסטיגמה: אנשים חושבים שעיוור הוא אדם שמזיל ריר או השד יודע מה".

הסטיגמה גם הייתה אחת הסיבות להזמנתה להשתתף בסרט "המוזיאון": היוצרים רצו להעביר מסר שגם אנשים עיוורים יכולים למצוא עניין באמנות פלסטית. "בהתחלה חשבתי שהסרט הזה יהיה אינטרנטי", מספרת אשתר. "לא אמרו לי שהוא יוקרן בבתי קולנוע". כשנחשפה לתוצאה, התרגשה מאוד. "מכיוון שאני לא רואה, לא הייתה לי מודעות לכך שיש מולי מצלמה, שמצלמים אותי. התוצר הוא הכי חושפני שיש".

הופעתה בסרט עוררה תגובות חמות; צופים רבים אמרו לה שהם רואים בה דמות שמעוררת השראה, אבל אשתר דוחה את המחמאות. "כשמתעוורים, יש רק שתי אופציות: דיכאון - או להרים את עצמך. אומרים תמיד שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה? אני מעדיפה לשפוך את חצי הכוס המלאה לכוס קטנה יותר. אני לא בוחרת בין מלא לבין ריק, אלא ממציאה בעצמי את הכוס המלאה שלי".

הכוס הזו כוללת את ההישגים הרבים שקצרה ב-12 שנות עיוורונה. "לא הייתי מוותרת עליהם בשום אופן", היא אומרת, "אבל אם הייתי יכולה לוותר על העיוורון, הייתי עושה את זה. אדם שנולד עיוור לא יודע מה זה לראות; הוא לא יודע איך זה לעבור מכדור הארץ למאדים. אני כבר הייתי במאדים וראיתי שזה אחלה חיים, ולכן אשמח לחזור לשם".

_______________________________________________________

שביט חזן בוודאי יכולה להבין את שרון אשתר. הקליקו על התמונה:

"בדייטים זה היה הכי כיף". הקליקו על התמונה (צילום: רונית כהן)