למירי מילשטיין הייתה ילדות מאושרת, על אף שהיא גדלה במשפחה מרובת ילדים בחסידות גור – אחת החצרות הנוקשות והסגורות ביותר בחברה החרדית. בתוך עולם מחמיר של חוקים ואיסורים הצליחו הוריה להעניק לה חיים מלאי חום, קירבה ותמיכה. רק אחרי שהתחתנה ועברה לגור עם בעלה, נחשפה למציאות אחרת, של קיצוניות חסרת פשרות ואיבוד כל מחשבה עצמאית. "בעלי בא ממשפחה יותר סגורה, וראיתי דברים הזויים", היא אומרת. "פגשתי את בעלי רק פעם אחת לפני החתונה, וכשהוא בא לכסות אותי לפני החופה, בכלל לא זיהיתי אותו. בכל תקופת הנישואים בקושי דיברנו".
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
אנשי חסידות גור, מספרת מילשטיין, גאים בכך שהם המחמירים ביותר בתחום היחסים שבינו לבינה - ולה זה היה קשה. היא אמנם צייתה לכל החוקים, אבל התקשתה להתמודד עם חיים נטולי אהבה ועם ריחוק וניכור מצד בעלה. מדבריה ניתן להבין שהנישואים היו עבורו רק עוד סעיף ברשימת איסורים וחובות שיש לציית להם בקפדנות. "בגור אין אסור או מותר – הכל אסור", היא אומרת. "קיום המצווה הוא רק פעמיים בחודש, אחרי חצות, ובשאר הימים האישה אסורה לבעלה. בחדר השינה אסור לדבר, המיטות במרחק של 1.20 מטר, אסור לישון בהן בצהריים, ולגבר אסור להתקלח בבית אלא רק במקווה".
אחרי שנולדה בתה, לפני 14 שנה, הבינה שהיא לא יכולה להמשיך לחיות כך, והתגרשה. מילשטיין עשתה זאת למרות האפשרות שתגרום נזק לשידוכים של אחיה הצעירים. כשעברה לגור לבד, לראשונה בחייה, החלה להתרחק מהדת. היא השלימה את לימודיה בעזרת עמותת ה.ל.ל, המסייעת ליוצאים בשאלה, וכיום היא גרה עם בתה ברמת גן ומלמדת בתיכון ברנר החילוני בפתח תקווה. הקשר עם עיר ילדותה, בני ברק, נשמר דרך סיורים ייחודיים שהיא מדריכה שם. "אני באה כילידת המקום, מראה את החיים האמיתיים בעיר ומספרת דברים שאי אפשר ללמוד בקורס מורי דרך. התקשורת מראה תמיד רק את מקרי הקיצון, ואני רוצה שאנשים יבינו שהחיים בעיר הזאת הם לא שחור ולבן, ותמיד מעניין שם".
הפייבוריטים של אלוהים
מילשטיין (36) נולדה לאב משגיח כשרות ולאם שהייתה מורה עד שנולדו הילדים. משפחתה צנועה, אבל בבית מעולם לא חסר דבר, לדבריה. "תמיד היו חיבה, דאגה ואחווה משפחתית. הייתי מחכה לאחים שלי שיחזרו מהישיבה, והיינו משחקים עד אמצע הלילה. כל חג אמא שלי הייתה קונה לכולנו בגדים חדשים בצרכנייה של גור. גם הלכתי לחוגים ולמדתי נגינה, ציור ותפירה. כחסידי גור הלכנו לבית ספר יסודי של גור ולסמינר של גור והייתה לנו גאוות יחידה. התחושה הייתה שאין עלינו - שאנחנו הפייבוריטים של אלוהים".
מה הכי אהבת בבני ברק?
"ליל שבת הוא השיא של השבוע. כולם אחרי מקלחות, נקיים, לבושים לשבת, והעיר מוארת: הכבישים ריקים ממכוניות והומים ילדים, ילדות ואנשים שהולכים לתפילה".
בגיל 20 התארסה. "חיכיתי כמה שנים כדי שאחיי הגדולים יתארסו קודם, וכבר בתקופת האירוסים קלטתי לאיזו משפחה הצטרפתי. עד אז הייתי בטוחה שכל המשפחות בגור הן כמו שלי. מכיוון שבעלי בא ממשפחה יותר סגורה, התחלתי לראות פערים. אמא שלו אפילו לא הסכימה שנצטלם יחד בטקס האירוסים. כששמתי באלבום תמונה שלי ליד תמונה שלו, היא הוציאה אותה".
אבל נישאת בכל זאת.
"כל החברות שלי כבר היו בהיריון, והייתי מאוד מובלת, כמו בובה בתהליך. החתונה הייתה שמחה ויפה, אבל בסופה רק רציתי לחזור הביתה, להירדם ולשכוח שכל זה קרה. חודש אחריה כבר היינו בטיפול זוגי, אבל המטפלים היו סתם אנשים מהקהילה שיש להם זמן ושמנסים לשכנע אותך להישאר יחד בכל מחיר".
היא ניסתה להישאר, אבל הנתק הרגשי והמנטלי בינה לבין בעלה הכריע. "היינו מדברים רק על הילדה, כמה היא אכלה וישנה. פעם חזרנו מאוחר מאירוע; בגור אסור לבני זוג ללכת על אותה מדרכה, אבל היה חושך ומאוד פחדתי, אז חציתי את הכביש והלכתי מאחורי בעלי. הוא עבר את הכביש למדרכה השנייה, וכשהגענו הביתה, כעס שעקבתי אחריו. אמנם, אלה החוקים, אבל אני חושבת שחסידי גור אחרים היו מתנהגים אחרת בשתיים בלילה".
הגירושים, בושה גדולה בחסידות, נפלו על הוריה בהפתעה, אבל זאת לא הייתה המכה האחרונה שנחתה עליהם, שכן עם הזמן החלה בתם בתהליך של יציאה בשאלה. "למרות שהייתי גרושה בת 24 עם תינוקת, לא חזרתי לגור עם ההורים אלא שכרתי דירת חדר בבני ברק ולימדתי בתיכון חרדי בבאר יעקב. במקביל, התחלתי לקרוא מה שנקרא 'ספרי מינות', ספרים אפיקורסיים, וגיליתי שמישהו מכר לי את אלוהים בצורה מאוד מצומצמת שהייתה נוחה לו. הבנתי שאלוהים הוא הרבה יותר גדול ומאפשר, ומשם החלה לכאורה ההידרדרות שלי".
עדיין עם פאה, עברה מילשטיין ללמד בחטיבת ביניים חילונית. היא הוציאה רישיון נהיגה, דבר שבגור אסור לנשים, והחלה לשנות את לבושה. היא גם התעניינה בקהילות חרדיות מודרניות יותר, אבל לא מצאה את עצמה בהן. באותה תקופה התקרבה לאסתי וינשטיין, חסידת גור שיצאה בשאלה ולפני כשנה וחצי שמה קץ לחייה אחרי שהתקשתה להתמודד עם הנתק מבנותיה שנשארו בחסידות. "אסתי יצאה בשאלה שנה אחריי, והפכנו לחברות מאוד טובות", אומרת מילשטיין. "היינו נפגשות המון לקפה, מתייעצות, והיא מאוד חסרה לי. המוות שלה היה מיותר. היא לא הייתה צריכה לשלם מחיר כל כך כבד".
מילשטיין עצמה לא התמודדה עם הקשיים שחוותה חברתה, שכן בתה עברה איתה את תהליך היציאה בשאלה, שנמשך שלוש שנים והתנהל בהדרגה. "עד גיל שלוש היא הייתה בגן חרדי, אחר כך למדה בגן חרדי מודרני, משם עברה לגן ממלכתי-דתי, ואת כיתה א' התחילה בבית ספר חילוני ברמת גן, שאותו היא מסיימת השנה. רציתי שהבית יהיה מסונכרן עם בית הספר, שהיא תלמד עם בנים, שתהיה לה מערכת ערכים ישרה ולא מסולפת ושתדע שאישה לא צריכה להיות מוסתרת. לצערי, אבא שלה התנתק מאיתנו עוד לפני שיצאתי בשאלה. הוא התחתן שוב חודש אחרי הגירושים, והיא לא ראתה אותו כבר יותר מעשר שנים".
צפו בסיפורה של אסתי וינשטיין ז"ל כפי שהוצג על ידי אילה חסון בערוץ 10:
גאים בי, תומכים בי
כיום מילשטיין נראית חילונית לגמרי, לא נוטה להחצין את עברה אבל גם לא מתביישת בו. יותר מכל מפריעים לה הקרע וחוסר ההבנה בין העולם החרדי לחילוני. "אני מחנכת כיתה י"ב, התלמידים שלי לפני גיוס, ומאוד חורה להם שקבוצה כל כך גדולה לא מתגייסת. אני מסבירה להם שגיוס החרדים יטריח את הצבא ויגרום להדרת נשים בו. אני גם מראה תמונות של המשפחה שלי, מציגה את התרבות ואת החינוך שם ומזכירה לתלמידים שהם מקבלים כמובן מאליו הרבה דברים, כמו הזכות להיבחן לבגרות, אבל יש כאלה שעבורם זאת אפשרות שלא קיימת".
מכאן גם הגיע הרעיון להוביל סיורים מודרכים בבני ברק. "חשוב לי להראות את החיים הרגילים בבני ברק ולא רק את סיפורי הקיצון. בסיורים שלי אני מספרת על החיים שלי שם, מדובבת באדיבות עוברים ושבים ומראה את ההווי המיוחד. העיר הזאת תוססת עד אחת בלילה. יש סיורים בימי חמישי בערב בעקבות האוכל היהודי, ויש סיורי חגים, כשבכל חג רואים היבט שונה של העיר. הסיור בחנוכה הוא אחד היפים, כי כל העיר מוארת".
איך מקבלים התושבים את הסיורים?
"יכול להיות שלפני עשר שנים הייתי מקבלת יריקות, אבל כיום יש יותר הכלה, והתושבים משתפים פעולה. אני מנסה לשמור על כבודם, לא מסתובבת עם רמקול, ולעולם לא אסתכל בחלונות של בתים בלי רשות. יש לי כבוד למקום שגדלתי בו. זה לא שבט בהודו. פעם אחותי עברה ליד סיור שהדרכתי; היא התלבטה אם לגשת אליי, ובסוף ניגשה. חיבקתי אותה, למרות שזה אסור, ואנשים אמרו שזה היה החלק הכי מרגש בסיור".
גם בראיון הזה חשוב לה לשמור על כבודם של אנשי חסידות גור ובעיקר של בני משפחתה. במשך שנים סירבה להתראיין מחשש שתפגע בשידוכי האחים שלה. כיום, כשכולם נשואים, היא מרגישה יותר משוחררת אבל עדיין נזהרת בלשונה כדי לא לגרום נזק נוסף למשפחתה. ה"כתם" של בת יוצאת בשאלה יישאר לעד עם הוריה ואחיה, אם כי הם מעולם לא ויתרו עליה. "אין לי עניין ללכלך על גור, למרות שיש לי משם חוויות כואבות", היא אומרת. "כל בני המשפחה שלי שם, וטוב להם. האחים שלי עושים חיל, הם בקשר איתי ואוהבים אותי, וזה שווה לי יותר מהכל. כמה שעשיתי להם בושות, הם גאים בי ותומכים בי גם מול הגרוש שלי. בשנה שעברה אמא שלי באה עם אחותי לראות את הבת שלי בטקס יום השואה בבית הספר. היא בת לניצולי שואה ומאוד התרגשה מהטקס, למרות העובדה שהופיעו בו בנים ובנות יחד".
מה לגבי זוגיות?
"היציאה בשאלה לקחה המון זמן, ועד שהתאפסתי, כבר הייתי בת 30. היו לי קשרים שהיו יפים לתקופתם, ונכון להרגע אני פנויה. כשאני יוצאת לדייטים, אני לא מספרת בפגישה הראשונה מנין באתי, כי זה משהו שצריך לבוא אחרי שמכירים אותי".
את עוד מתפללת?
"פעם הייתי בוכה לאלוהים בתפילות, אבל היום אני משתדלת לנדנד לו פחות. אני יותר מאמינה בלהיות אדם טוב, אדיב ונחמד".
_______________________________________________________
גם יוסי קלאר יצא בשאלה. איך הוא נראה כחרדי? הקליקו על התמונה:
