המוצר פשוט ונמצא איתנו כבר יותר ממאה שנה. הוא מתבסס על טכנולוגיה פשוטה יחסית: קרני השמש מחממות משטח מתכת וזכוכית, הנחצה על ידי צינורות שבהם זורמים מים. המים, שמתחממים הודות לקרני השמש, זורמים למכל פלדה או נירוסטה, המדופן בחלקו הפנימי בחומר מבודד השומר על טמפרטורת המים הגבוהה. התוצאה: בלי לשלם על חשמל – אפשר ליהנות ממים חמים במקלחת.
רק בישראל | הטוב, הרע והמכוער במרחב הציבורי
במבוק במרפסת: לא הגזמנו? | עציצים חצויים: הקרוקס של הגינון
נוכחותם של דודי השמש על גגות הבתים בישראל מוכיחה, כי אדריכלות ירוקה הייתה כאן מאז שהמדינה הייתה בחיתוליה. ואמנם, דו"ח האו"ם קובע כי ישראל מדורגת במקום העשירי בעולם בניצול אנרגיית השמש (הסינים מובילים). אם במדינות אחרות מתבטא ניצול אנרגיית השמש בפרויקטים עצומים של חברות פרטיות, שמקימות שדות ענק של קולטי שמש, הרי שאצלנו יש קולטי שמש בכל בניין – מקרית שמונה ועד אילת.
ואולם, ברוב מדינות העולם לא עלה על דעתם של הדיירים להתקין לצד הקולטנים גם את המכל המכער את הבניין והנוף. בישראל דילגו על האפשרות הזו, ואת התוצאה אי-אפשר לפספס כשרואים את ישראל מלמעלה, או כשמביטים בסצנות של סרטים שצולמו בארץ: מיד ברור היכן אנחנו נמצאים.
הנוף העירוני בישראל מאולתר ומטולא ממילא. הוא מרוצף בתוספות בנייה, ממתקני ייבוש כביסה, בגגונים ובמזגנים, בסורגים וברשתות, במרפסות מאולתרות, באנטנות ובפרוז'קטורים - וגם בדודי שמש. הם פזורים על הגג לפי נוחותו של המתקין, ללא התחשבות באסתטיקה של הבניין, של השכונה ושל הנוף כולו. לא חייבים לעלות לקומה גבוהה כדי להשקיף על הגלילים הלבנבנים מכל עבר: אפשר לראותם היטב גם מקו הרחוב, בנוכחות בלתי מתפשרת.
ותודה לשכונות החדשות
האסתטיקה הייחודית של דודי השמש, שיש שיגידו שהיא מזכירה מחנה פליטים, היא תופעה לאומית הנובעת מגישה ים-תיכונית ומזרח-תיכונית חופשית. השמש החזקה והחום הכבד ששולטים פה במרבית ימות השנה, יחד עם תפישות תרבותיות שונות ללא אכיפה מלמעלה, גורמים לכך שסביבת המגורים אינה זוכה להערכה גבוהה מדי. כן, בתוך הדירה הפרטית שומרים בקפידה על הסדר והניקיון; ברגע שסוגרים את הדלת מבחוץ ויורדים במעלית או במדרגות, הסיפור אחר. אפילו על גגות רעפים משופעים, שאינם מותאמים להנחת דודי שמש, הצליחו המתקינים לרשום סיפורי הצלחה, כשתוך מאמץ רב – ולא פעם תוך סכנת חיים – שילבו את הדודים להנאת הדיירים החסכנים.
אבל התופעה הכעורה זוכה למפנה חיובי: היא נעלמת בשכונות המגורים החדשות. עם כל הביקורת על התכנון הגרוע שלהן, הרי שבתחום דודי השמש מדובר במהפכה. כמו ששורת בלוני הגז נעלמה ורוכזה במתקן אחד משותף, גם אין יותר גלילים לבנים על הגג, אלא רק לוחות מתכת מסנוורים לקליטת קרני שמש. הדודים הוחלפו במכלים נסתרים, המשולבים בבניין ואפשר לראותם בצדדיו.
למרות התאוצה במימוש פרויקטים של "התחדשות עירונית" (פינוי-בינוי, תמ"א 38), השכונות הוותיקות יישארו איתנו עוד זמן רב, ואיתן דודי השמש, שכיעורם משתלב היטב בבינוי המוזנח והמתקלף.
בשונה ממגדלי המגורים החדשים, שחלק מהם מדכדכים מספיק כדי להיראות כמו משכנות עוני בצרפת ובבריטניה, הרי שלשכונות הוותיקות בישראל יש הרבה מה להציע: קשר הדוק בין הבית לרחוב ולחצר, גינות אותנטיות במקום פארקים סטריליים, עצים ותיקים וצמחיית פרא, מכולת וחנות שכונתית שהמוכרים שלהן באמת מכירים כל אחד, ורחובות קטנים ונעימים עם גיוון אנושי – כל מה שהשכונות החדשות לא יודעות להציע. אז אם כל המכלול הנחמד הזה מגיע יחד עם כיעור דודי השמש, אולי אפשר לסבול את ניצול אנרגיית השמש גם בדרך המיושנת הזאת.
----------------------
מי שיכפל את השכונה שלי? כל החדשות נראות אותו דבר. לחצו על התצלום
