האם אדריכל אחד תכנן את כל השכונות בישראל בעשור האחרון? האם אדריכל הנוף שעובד איתו מכיר רק שני סוגי צמחים? ומי לימד את מכונת השכפול הזו להדפיס את אותם קניונים שכונתיים, מגרשי חניה עצומים, כבישים רחבים מדי ומדרכות שוממות מנפש חיה?
כמו תוכניות בישול ותחרויות שירה בטלוויזיה, כמו מכוניות ליסינג בפקקים של הבוקר – הישראלים שרוצים להגשים חלום חיים ולרכוש לעצמם בית, יגיעו בעל כורחם לאותם מוצרי מדף בניחוח מלאכותי במיוחד. אין ברירה. הדירה תענה על הצרכים הבסיסיים של קורת גג, אך לא תציע מגע אישי ונשמה שהופכים את המגורים ליותר מזה: לסביבה מיוחדת, אנושית, שנותנת הזדמנות ללמוד משהו על הזולת ועל החיים.
כן, השכונות החדשות של ישראל נעימות לעין ובדרך כלל מתוחזקות היטב, אבל אין באמת מה לעשות בהן חוץ מלכבות את האור וללכת לישון. הילדים הם האסירים שנאלצים להעביר בהן גם את שעות היום, כשההורים בעבודה או על הכביש. לרחובות החדשים שלנו אין זהות מקומית, הם מחלישים את תחושת ההזדהות עם הסביבה, מפוררים את הקהילה המקומית וגם פוגעים בסופו של דבר בתא המשפחתי: הגינות מתאימות בעיקר לתינוקות, ואין מקומות אותנטיים לבילוי, גם לא לשעת פנאי זוגית או בחיק המשפחה. את זה האדריכלים הישראליים, ובעיקר המתכננים של המדינה, שכחו מזמן.
מדוע זה קורה? מדוע לשכונות של פעם היה אופי, ולשכונות היום אין? כאשר מפרקים את התכנון השכונתי ברחבי הארץ למרכיביו, מתברר שהאחראים לכישלון אינם רק אדריכלים, אלא גם מהנדסי כבישים, קבלנים וראשי הערים.
שכונה
זה מתחיל בכניסות לשכונה. הקשר עם הסביבה הוותיקה, או השכונה השכנה, כמעט ואינו קיים - לא באמצעות כבישים שמקשרים בין הישן לחדש, ולא באמצעות שבילי הולכי רגל ואופניים. אם היה קיים כאן פרדס שנעקר או מפעל שחוסל, קבלני העפר כבר דאגו ליישר את הקרקע ולא להותיר זכר לתרבות הקודמת: נחלים קטנים ייקברו בתעלות בטון תת-קרקעיות, קפלי קרקע יושטחו, והצמחייה המקומית - פרחי בר, שיחים, עצים ואיתם מערכות אקולוגיות שלמות שהיה ניתן להמשיך ולפתח כמקומות ייחודיים - נעלמת.
במקומם מתייצבים פארקים משוכפלים, שמוקפים בטבעת-כבישים עם כמה מעגלי תנועה (שראשי ערים אוהבים לכנות "כיכרות". אין שום קשר בין כיכר אמיתית לבין עיגול עם כמה פרחים עונתיים, עץ זית או דקל, ופסל מצועצע שקופץ לעין בזמן הנהיגה בלבד).
ככלל, האדריכלים ומקבלי ההחלטות מתרחקים מעירוב שימושים שיכול לתרום למערכת השכונתית. במקום לשלב את מרכיבי הפעילות האנושית יחד, כדי שיהיו חיים בשכונה - מגורים, מסחר, תעסוקה, חינוך ופנאי – הם מפרקים אותם לאזורים נבדלים. כל הקונפליקטים האפשריים מנוטרלים מראש, כל מרכיב מסתגר בפינה שלו ומקיף עצמו במרצפות אקרשטיין.
בניין
אין בלוק עירוני. כל בניין לבן-בז'-נגיעות-של-אפור עומד בזכות עצמו, ללא זיקה לבניינים השכנים, תוך שמירת מרחק מהם ומהרחוב עצמו. כך מתמוסס הרחוב לתוך הגינות המיותרות סביב הבניינים, וכך גם נקבע עומק המגרש והגישה אליו. הקבלנים יעשו הכל כדי לחסוך בהוצאות הבנייה: לצורך החניון התת-קרקעי הם יחפרו רק חצי קומה, ולצורך החצי השני יגביהו את הבניין ממפלס הרחוב וידגישו את הנתק בין הבניין לבין הרחוב.
מרפסות
אף בניין ישראלי עכשווי לא יתחמק מאילוץ המרפסות, שנראות כאילו הדביקו אותן לחזית באופן לא מוצלח. האדריכלים הישראלים פשוט מתקשים להתמודד עם עיצוב המרפסות, ואם זה לא מספיק, הרי שהן משמשות במקרים רבים לאחסון. זה נראה כמו שזה נשמע.
גינה
כמו המרפסות, שמעטים משתמשים בהן, גם הגינות הענקיות אינן שימושיות ברוב המקרים. היחיד שמרוויח מהן הוא הגנן, שדואג להחליף את הפרחים העונתיים מדי פעם.
מעלית
המעלית היא המקום העיקרי שבו מוכרחים לפגוש מקרוב בני אדם אחרים, שאין שום סיכוי לראות אותם בשעות אחרות של היממה (למעט ישיבות ועד). אי-אפשר לברוח: עומדים בלובי המינימלי וחסר ההשראה, לוחצים על הכפתור ומחכים לנצח. בקצה הנצח, כשהמעלית מגיעה, אפשר לנשום לרווחה ולהעפיל הביתה. אלא אם כן מתברר שאתם לא לבד, ואז ממלמלים "שלום" ומתבוננים בנקודה מרוחקת במעלית, עד שאפשר להימלט החוצה.
האשמה היא לא בדיירים. התחושות המוכרות האלה הן תוצאה ישירה של ניתוק בין השכנים, בגלל עיצוב שאינו מעודד יצירת קשר, היכרות והידברות. כל כך קשה לעצב מבואה נעימה לעין? בניינים ישנים מוכיחים שאפשר גם אחרת.
פארק
לגינות בשכונה יש בעיקר מטרה אחת: חיזוק התדמית העירונית. הדשא הירוק מיותר ברובו, העצים הרב-עונתיים נראים תמיד אותו דבר ולא משנה באיזו עונה מבקרים כאן, הפלסטיק הצבעוני של מתקני המשחק לא יפתיע אף ילד – כולם נועדו לקרוץ להורים שיוצאים וחוזרים מהעבודה, וכל ארבע שנים מתבקשים לתמוך שוב בראש העירייה הוותיק.
במתקנים האלה יכולים לשחק רק ילדים בני שנה עד חמש; אחר כך הם משעממים אותם. על הדשא בקושי אפשר לשחק כדורגל כי הוא לא ישר, או שיש עצים או מתקנים, או שהוא פשוט לא גדול מספיק. מגרשי ספורט אין, מלבד אלה שממוקמים בבתי הספר או בקצות השכונה, כי המתכננים דאגו שחס וחלילה הילדים לא ירעישו לשכנים. אסור שיהיו כאן חיים.
הכל מוקף גדרות - חיות או מתות - וכל המתקנים והריהוט זהים לחלוטין בכל שכונה ושכונה: מבאר שבע עד נהריה, מרחובות עד נצרת עלית. במקרה הזה, הסיבה לכך היא תקני הבטיחות הקשוחים שנהוגים בישראל. כדי לא להסתבך עם התקנים, רוב האדריכלים מעדיפים מתקנים משעממים שלא מאתגרים את הדמיון, מונעים פתרונות יצירתיים וייחודיים, והופכים בסופו של דבר את הסביבה למקום מכוער ואחיד.
אז למה זה ממשיך?
כי הדפוס החוזר לא מפריע לאף אחד. ביקושי הנדל"ן עדיין בשיא, לא שומעים תלונות מצד תושבים, והשכונות המשוכפלות ממשיכות להתרבות כמו מכוניות מאזדה 3 בחניון של חברת הייטק. עובדה: הדירות החדשות נחטפות מהקבלנים, לא נותרת אף דירה ריקה, והאדריכלים ממשיכים לתכנן שכונות כאלה.
