"כשתהיי אמא - תביני", הטיחה בי אמו של התלמיד שלי, אז כשעוד לא הייתי פלוס אחד. היא כעסה על דבר מה. אני, המחנכת שלו, ספגתי את כל תסכוליה. אחרי שדיברנו ואני הלכתי והיא הלכה, נשאר המשפט שלה. בתוך הבטן, בואכה שמאלה ללב. גם היום כשאני אמא, אני עדיין לא מבינה על כעסה ובחיי שגם אני חושבת שעוגת יום הולדת צריכה להיות מחולקת היטב. בעיקר כשאני קונה עוגות טובות.
דבר אחד אני מבינה: כשאת לא אמא - את לא מבינה. את לא במועדון.
הטורים הקודמים של נועה:
- זו צוואתה של אם חד הורית: מה יקרה לבני אם אמות פתאום?
- עונת החתונות: זהו, הסתיים הפטור שלי מניסיונות השידוך
- אל תגידו לי "זמן איכות". אני לא שורדת את החופש הגדול
- אחד זה לגמרי מוצלח: לבן שלי לא יהיה אח
יש כרטיס חבר מועדון?
מועדון האימהות, בין אם הן משקיעות, שוקעות, בשוק או באפטר שוק, הוא מועדון שקל להתקבל אליו. הדרישות פשוטות: ילד. מהרגע שבו הבאת את הילד את נכנסת למועדון שבו השורש י.ל.ד. הוא קוד שפותח את המנעול לארץ הכולל כולל הכל.
בכל תחום דעתך תיחשב, תישקל ותעלה לדיון כי את מבינה. יש לך זכות להשתתף בדיון. רציתם פוליטיקה? הביעי את דעתך הפוליטית ומישהו יוסיף שהלוואי שהילדים שלהם יילחמו בשלום או לחלופין שהם מגדלים פטריוטים וכבר עכשיו הם עושים שכיבות סמיכה בכל בוקר לפני הגן. רוצה לדבר על מצב הקשישים בארץ? היי בטוחה שהילדים ישכינו אותם בדיור מוגן דה לוקס עם תופינים על המיטה. "ומה עם שלך?", היא תשאל, "האם את מגדלת אותו להיות עצמאי ולהתאמן בסיבון הגוף?". תרצי לדבר על בתי מלון? תשמעי סיפורים איך היה לפני שנה בארץ לעומת החוויה בטורקיה. ובטח ששונאים אותנו, אז הילדים לקחו את השמפואים הביתה.
קלחת החום המשפחתי
אין כמו חוויות הכולל כשאת באזור מסוים עם עוד המון אנשים משפחתיים בחום אוגוסט בבריכה אחת גדולה וחמימה. כלומר, חופשה באילת. המבחן התחיל כבר בטיסה. הילד שלי לא ישב לידי, אלא אישה זרה שניסתה להרגיע את ילדיה הקטנים. הצעתי את מקומי, הצעתי עוד רעיונות, אבל היא סירבה. ואז ילדי שלי אמר את הקוד: "אמא!" (מתי מחלקים את האוכל?) - ופתאום הפכתי מטרחנית ערירית ומוזרה לאם השנה. ואיזה יופי שאני עוזרת לה וכמה שחמוד הילד. וכפיים ונחתנו בשלום.
במלון עצמו, בעוד חברתי הטובה שיחקה עם ילדי, אני התכווצתי לכדי מטר ועשרים בתוך שמשייה ועצמתי את עיניי לחופש. כמו חיישנים בלתי נראים, בכל פעם שהילד שלי רק התקרב אליי, מצאתי עצמי מוקפת בשיחות אותן לא ביקשתי. כן, ברור שהדיל שהשגתי גרוע כי לו יש חמישה ילדים בחדר, ולה יש חלון לים בקומה האחרונה עם אופציה לעלות לגג בעת הצורך. וברור שהמלון גרוע לילדים (כלומר, מעולה) ולפחות קיבלנו כרטיסים למופע של יובל המבולבל, ולילדים נמאס ממנו, ברור שהם מתרגשים.
בתוך קלחת החום המשפחתי חשבתי על האמא שלא הבנתי אותה כי אין לי ילדים. הרי נשים חושבות מהרחם - אין להן ראש, לב וטחול. ואיך יכולתי להבין את לבו של ילד, למרות התעודות, הניסיון בעבודה והאהבה לתלמידיי, אם חשוכה אני. לא בדעותיי. חשוכת ילדים. ומכאן זה מתחיל, התארים שמדביקים למי שלא מוכנה עדיין, לא יכולה או לא מעוניינת להיות הורה. חשוך לה בחייה, ערירית ובודדה היא. ובהיותה שכך עדיף לשתוק. כלומר, יכולה היא להביע דעות - רק שתדע שרוב הסיכויים שהיא תיפול למלכודת, הנושא הנידון יקבל תפנית ילדית. זו מדינת היהודים. מדינת הילדים.
יש מועדון אחר?
אורנה דונת, דוקטור לסוציולוגיה, מרצה ופעילה חברתית, הוציאה ספר חשוב ומעורר דיון בשם "בכייה לדורות - חרטה על אימהות". בספר אפשר למצוא מונולוגים לא פשוטים של נשים בגילאים שונים שמתחרטות שהביאו ילדים. נשים שונות ומגוונות, כל אחת וסיפורה שלה. המשותף: הן נדחפו בכוח למועדון. אף אחד לא שאל אותן ואולי גם הן פחדו לחשוב שאפשר ללכת למקום אחר, לקבל קוד אחר, מפתח לחיים אחרים. ואם היו עושות זאת, איך יראו פניהן בציבור? איך יתקבלו בחברה שמקדשת את הילודה? והרי, חד הורית וחד ילדית כמוני נכנסת עם כרטיס בסיסי. כרטיס הפלטינום שמור לבעלי משפחות גדולות.
היתה לי חופשה נפלאה. דילגנו מהבריכה לים וחזרה, שיחקנו מחבואים בלובי, היינו צריכים את הביחד. ואני, שנלחמתי להפוך לאמא, מודה על שהגיע לחיי. נחמד לי במועדון, רק שאני רוצה לקבוע את התנאים: אני יודעת לנהל שיחות שלא קשורות לילד, אני רוצה שבמועדון יהיו חדרים נפרדים, לכל אחת ואחד שבוחרים אחרת. כי אני בטוחה שיש כמה אימהות שעמדו בתור לבופה של ארוחת הבוקר ובין הצרחות של הילד שהוא לא רוצה חלב בקורנפלקס, לבין הילדה שלא מוכנה לאכול סלט, הן רק רצו להיכנס לפוך בתוך החדר הממוזג ולא לצאת משם.
