1992 הייתה שנה מוצלחת לענף המגורים הישראלי. באותה שנה שווקו 70 אלף יחידות דיור חדשות, זינוק של 350% ביחס לשנתיים שקדמו לה, ושיא שלא נשבר עד היום (אלה היו שנות הפריחה של הנדל"ן הישראלי, אחרי משבר ממושך). מלבד המספר המסנוור, עוד נתון יוצא דופן התחבא באופי הדירות: כמעט מחציתן היו קטנות יחסית, בנות שלושה חדרים; כיום, להבדיל, דירות קטנות תופסות עד 2% בלבד משוק הדירות החדשות, והציבור מבקש ומקבל דירות גדולות מאוד.
מה עשו בעלי הדירות הקטנות? סגרו את המרפסת וסיפחו אותה פנימה, כדי להגדיל את השטח בפועל. במקום לאכוף את החוק ולכפות על הציבור לפתוח את המרפסות כדי לסלק את הטלאים הכעורים, בחרה הכנסת להכשיר את המצב. היא עשתה זאת באמצעות תיקון 33 לחוק התכנון והבנייה, שנכנס לתוקף בפברואר 1992 וזכה לכינוי "חוק המרפסות הקופצות".
משמעותו: כדי למנוע את סגירת המרפסות, הוחלט שבניינים משותפים ייבנו עם מרפסות "מדלגות" לסירוגין – ולא זו מעל זו - כדי למנוע את אפשרות סגירתן. גם התגמול לקבלנים היה הולם: מרפסות קופצות לא נספרו במניין השטחים העיקריים בבניין המשותף, אלא רק לחישוב שטחים נלווים ואגרות בנייה.
קורות: לא באמת מסתירות
הקבלנים והמתכננים אימצו את החוק במהרה, והחלו לעוות במחשבה תחילה את חזיתות הבניינים, כדי שיתאימו למהלך. היו אדריכלים שבחרו להסוות את הצרימה מאחורי קורות עבות, שחילקו את החזיתות שורות-שורות. באופן כזה, הסתתרו המרפסות המדלגות מאחורי הקורה האחידה, שמשווה לחזית מראה רציף ולא תזזיתי.
אלא שמי שמתבונן בחזית של בניין משותף הוא אדם שהולך בגובה הרחוב, ולאו דווקא ציפור במעופה. הוא מביט על הבניין מלמטה, ולא בהיטל חזיתי ושטוח, כך שהוא נחשף מיד לכיעור שהקורה מבקשת להסתיר: חורים ומרפסות לסירוגין, ומעליהן, בהסטה, מרפסות וחורים לסירוגין. הטיוח כשל.
דוגמה בולטת לפתרון הלא-מוצלח אפשר לראות במגדל "רוטשילד 1" בתל אביב, מהיקרים בישראל, שהושלם ב-2011. "ישר אדריכלים" תכננו מלבן זכוכית, שעליו הולבשו קורות לבנות. הן מקבעות, כמו רסן על פניו של סוס, את המרפסות הקופצות. החומריות השונה בין מעטפת המגדל לקורות רק מבליטה את האפקט העיצובי, שזולג מטה - בצורה מאופקת יותר - אל שלוש קומות המסד בבסיס המגדל. הקורות מחלקות את מגדל המגורים לפרוסות אופקיות, ויש לכך גם משמעות בתוך הבניין, שגובהו 32 קומות ויש בו 37 דירות – כמעט דירה בכל קומה, או דירה בכל קורה.
הדיירים העשירים (בהם עידן עופר, צבי זיו שניהל את בנק הפועלים ויבואני הרכב שמואל חרל"פ ויעקב שחר), שרכשו מקבוצת חבס את הדירות הענקיות במחיר ממוצע של כ-9 מיליון שקל ובשטח ממוצע של 400 מ"ר לדירה, בוודאי גאים לעמוד במרפסת ולראות את העיר נפרשת לרגליהם. הולכי הרגל, להבדיל, רואים מלמטה מרמה שמסתתרת מאחורי הקורה: בסופו של דבר, גם הבניין היקר להחריד הזה עשוי ממרפסות קופצות.
המגדל בפינת הרחובות דיזנגוף ופרישמן, שתוכנן במשרד האדריכלים יסקי-מור-סיון, מסתיר את המרפסות הקופצות באמצעי דומה ובעיצוב שונה: חבקים לבנים ומעוגלים תופסים את המרפסות, באמתלה של מחווה ל"עיר הלבנה", זו שנשקפת במיטבה ממש מתחת למרפסות, במעגל הבניינים הלבנים של ג'ניה אוורבוך סביב כיכר דיזנגוף. למרבה האירוניה, המגדל נשתל בלב האזור ההיסטורי של "העיר הלבנה", זה שבו אסור בכלל להקים מגדלים מאז ההכרזה של אונסק"ו על אזור המורשת העולמית (המגדל תוכנן לפני האיסור).
מגדל על קביים
אדריכלים אחרים מצאו פתרון עיצובי שונה, שיאחד את החזית הקקפונית: עמודי-קביים, שמאגדים את המרפסות הקופצות לטורים אנכיים. אלא שגם הקביים האנכיים דוקרים את עיניו של הולך הרגל שפוסע ברחוב: גם כי נדמה שהמרפסות אינן יכולות להחזיק את עצמן, וזקוקות לתמיכה בפינות כדי שלא יקרסו על העוברים והשבים; וגם כי הקביים מתרחקים מחזית המבנה עד קו קצה המרפסות, מה שמעבה את קווי המתאר של המגדל, והרי מגדל טוב מחזיק בשאיפה הפוכה – להופיע כאובייקט דק ותמיר, ולא כאובייקט קצר ושמנמן שרגליו כושלות.
יותר מזה, תופעת הקביים הרחיבה מדי את הבניינים וצמצמה את קווי הבניין, מה שמגביל את העמדת הבניינים על המגרש, ומשאיר לאדריכלים מרחב קטן למשחק. ועוד בעיה לסיום - הקביים בזבזניות: הבטון שנחסך הודות ליציקת רצפות דקות יותר במרפסות, בזכות התמיכה הצדדית, נשפך לתוך העמודים הדקיקים לאורך הבניין כולו.
מגדל שהוא כלוב
כמו בכל סגנון עיצובי מצליח, הוא מגיע לשיאו ואז קורה אחד מן השניים: או הפגנת יכולת יוצאת דופן (כמו "הרנסנס בשיאו" בתחילת המאה ה-16) או צעד אחד רחוק מדי שמוביל לזניחת הסגנון ולמהפכה (כמו שקרה ל"מודרניזם בשיאו" ואיתו הברוטליזם, שננטש ובעיקר בישראל). כעת, אפוא, אנו נמצאים בעיצומו של סגנון "הקביים והקורות" בשיאו. מוטיב אנכי או אופקי כבר אינם מספיקים לאדריכלים הישראלים: מגדלים רבים מחוזקים גם בזה וגם בזה. רשת שתי וערב של קורות ועמודים תומכים בשולי המרפסות יוצרים כלוב, שכולא את הדיירים המאושרים.
"מגדל השופטים" בפינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך בתל אביב, בתכנונם המשותף של משרדי האדריכלים בר אוריין ורני זיס, הוא יצירה עמוסת עמודים וקורות, שכולאים כל יחידת דיור במסגרות לבנות. מרוב עומס, נדמה שהבניין לובש את הקונסטרוקציה שלו מעל הבגדים. הפזרנות מגיעה לשיאה בקצוות – בקומות המסד המסחריות ובקומות העליונות. שם, למעלה, נמצאות הדירות היקרות במיוחד, כשהן כלואות בשתי מסגרות לבנות הממסגרות שטח עצום של שלוש קומות. צמד המסגרות, שנראה למרחוק כאילו היה סמלו המסחרי של המגדל, תוחם את קירות המסך הכהים של הפנטהאוזים והופך אותם בלילה למשהו שמזכיר מסכי מגע כהים – מראה שסותר את ההגדרה המקובלת של המושג "בית", וחושף אותו לראווה לעיני העולם כולו.
הרחק למטה נמצאת הקומה המסחרית, שהייתה אמורה להיות חלק בלתי נפרד מהקולונדה הארוכה של רחוב אבן גבירול, אך באופן מוזר דווקא היא אינה מצליחה מבחינה מסחרית, וסופגת סגירה חוזרת של העסקים שנפתחים בה, בשעה ששאר הרחוב תוסס ומצליח. מפגן הקורות והעמודים שתלטני גם כאן, ובמקום מסוים אפילו נפסק הבניין, והאלמנטים של הקורות והעמודים עומדים כך לבדם, מלווים את הולכי הרגל בתחושה לא נעימה של היעדר חומר.
כלוב, אבל תרבותי
הקביים לא אזלו. בעתיד הקרוב יצטרף אליהם "מגדל בית ליסין" ברחוב ויצמן. אין לו שום קשר לתיאטרון בשם זה, שעבר לפני יותר מ-15 שנה לרחוב פרישמן, אבל השם התרבותי אמור לסייע בשיווק, ואולי גם להסתיר את העובדה שפעם היה כאן בניין של שני אדריכלים מהוללים (בנימין אידלסון ואריה שרון) שזכו עליו בפרס רוקח – והוא לא יהיה יותר.
הקריין של סרטון השיווק הפומפוזי מדקלם טקסט נפוח, שנועד ליצור את הרושם שמדובר בבניין "תרבותי", ולא בפיסת נדל''ן יקרה בין כיכר המדינה לבית החולים איכילוב, רחוקה מכל מוסד תרבותי למעשה. ראוי לצטט לפחות שורה אחת מאת פול פשקובסקי, כותב הטקסט השיווקי: "כל דירה מונולוג, כל קומה דיאלוג. ובכל קיר, מחיצה ומטבח אפשר להרגיש את הדופק". ואכן, בכל קומה מחיצה, כי כל דירה כלואה במסגרת של עמודים וקורות; כל קומה – כנ"ל; כל שתי פאות צמודות – כנ"ל; וכך הלאה, חלוקות-חלוקות, מיסגרו עשרות אלמנטים את המגדל, ומה שפועם חזק בלב הוא כלוב.
סרטון שיווקי נוסף שיצא לאחרונה, בכיכובו של הטבח אייל שני, הוכיח שהאיש לא הצליח לדחוף לגרון את מה שאי-אפשר לבלוע. כשהוא מדבר על מגדל Geffen Tower ברמת גן, הוא מערסל הדמיה של בניין, שמרפסותיו מזכירות דימויים של תעתועים אופטיים, ופחות מכך אדריכלות נאורה. ספירלה שחורה עולה ומסתלסלת במעלה החיפוי הבהיר, ולתוך הסחרחורת מצטרפות גם המרפסות: זו שחורה, ושכנתה לבנה.
אדריכלים יופתעו במיוחד מהפרסומת, בזכות רגע אחד, שבו אייל שני שולף יחידה (או "וילה מרחפת" במלות השיווק שלו) מתוך המגדל המדומה. ביומרה שאין לה גיבוי, מהדהד שני את התמונה האייקונית של האדריכל לה-קורבוזיה, שבה הוא שולף יחידת דיור בודדת ממסגרת המגה-סטרוקטורה שתכנן, זו שתהפוך לימים ל"אוניטה ד'ביטאסיון" במרסיי, מסמלי האדריכלות המודרניסטית בעולם.
מרפסות שמוחבאות בפנים
שכונת עיר ימים בנתניה היא אחת מסדרה של שכונות משוכפלות בכל רחבי הארץ, שמהוות מפגן ראווה לסגנון המרפסות התזזיתי. בניסיון לטשטש את המפגע האסתטי, רק החריפו אותו באמצעות שלל חיפויים שהודבקו למגדלונים. לא רק הקבלנים, אלא גם מוסדות התכנון, הפכו את הבעיה לשיטה: בתוכנית העיצוב של "פארק צמרת", שכונת המגדלים בין נתיבי איילון לדרך נמיר בתל אביב, נקבע כי המרפסות לא יחרגו מקו מעטפת הבניין. התוצאה הייתה שימוש מוגזם במיוחד בכל אותן תומכות, כדי לעדן את קפיצת המרפסות ואת נגיסתן בנפח הבניין.
גימיק נוסף הוא מרפסות-הגג, כמו במגדלי שרונה בתל אביב, והסיבה לכך אינה רק אסתטית (או בלתי אסתטית): גם הן (במגבלות מסוימות) אינן נספרות במניין השטחים, משום שאינן מקורות. וכך הופיעו להן שלל כותרות על ראשם של מגדלים ברחבי הארץ, כשהן מפרקות את המראה האחיד של המגדל.
החוק בוטל, הנזק לא
25 שנה מלאו לחוק המרפסות הקופצות. 16 שנה הוא החזיק מעמד וטבע חותם באדריכלות הישראלית, עד שנמחק במארס 2008, כאשר המועצה הארצית לתכנון ובנייה אישרה תקנה המאשרת מרפסות חופפות ומבטלת את הקפיצות. התקנה באה לענות על הביקוש למרפסות ענק, משום שהרוכשים אוהבים מרפסות כאלה. ואמנם מרפסת של עד 14 מ"ר (ובממוצע של 12 מ"ר לכלל המרפסות בבניין), שלא תיספר במניין השטחים העיקריים המותרים לבנייה. את התקנה קידמו האדריכל אורי זרובבל ויו"ר ועדת התכנון והבנייה של התאחדות הקבלנים אז, מאיר ברקן.
התקנה עודדה לכאורה את המתכננים לשוב אל מחוזות השקט העיצובי, אך האדריכלות כבר לא הצליחה להתגלגל לאחור. כשדלת נפתחת - מרפסת נסגרת. ממבט על המרחב המקומי, הנזק כבר נעשה, והתקנה הישנה הפכה לסגנון בנייה שלא הולך לשום מקום. מתכננים בכל רחבי הארץ המשיכו עם תוכניות המגירה שהיו ברשותם, בעידוד יזמים שביקשו שהמרפסת ימשיכו לדלג, כדי שלא ייספרו במניין השטחים גם אחרי התקנה העדכנית.
האחריות הקהילתית של המתכננים לא טמונה רק בבוז לאסתטיקה, אלא גם בפגיעה בתחושת הפרטיות של הדיירים. בהצבה המדורגת של המרפסות, כל מרפסת חשופה לאלה שנבנו מעליה, וכאשר לא תוחמים את המרחב הפרטי, נוצרת במת התרחשות קטנה שחושפת את הדייר. גם במגדלים יקרים כמו בפארק צמרת בתל אביב, יש אפס פרטיות בגלל קפיצת המרפסות: המרפסת יכולה להיות ענקית, אבל הדיירים מלמעלה תמיד יתצפתו – גם אם אינם מעוניינים בכך – במשתזפים למטה, בסוג הבשר שהם מטגנים במנגל, ובצבע התחתונים שהם מייבשים על החבל.
מרחב המגורים החליף את התריסולים בקביים, במסגרות ובכלובים. בעוד שהפעולה הישנה הייתה פיראטית, הפעולה הנוכחית המתמשכת היא תוצר חוקי וקבוע שימשיך להיות חלק מפני הארץ עוד שנים ארוכות. שלא לדבר על הסיבה הבסיסית שבגללה יש מרפסת: אוויר ורוח נעימה במזג האוויר הלוהט. בהיעדר קירוי, השמש קופחת במלואה על המרפסת, והופכת את השהייה בה לבלתי אפשרית בחלק ניכר מימות השנה.
ומלה אחרונה על מרפסת קופצת טובה
מי שתכנן את בית המרפסות הקופצות הראשון בישראל, כבר ב-1957 באשקלון, זיכה את העיר ביצירת מופת שלא הייתה מעשה פלקטי אלא תוצר של חשיבה עמוקה. 60 שנה מלאו לחנוכתו של הבניין ברחוב החיד"א, שאיכלס כ-60 דירות. נחום זולוטוב השכיל להבין את יצר הישראלי, שרוצה לנכס שטח שאינו שלו, וניסה לספק מראש פתרון עיצובי הולם.
שלושה אגפים תכנן לבניין, כשעל חזיתותיהם תלויות מרפסות קופצות. טרום החוק, טרום הדרישה. כי לא המרפסות דילגו אנה ואנה, אלא יחידות הדיור: כשדירה אחת הפנתה מרפסת לחצר הפנימית, זו שמעליה ומתחתיה פנו לרחוב, וכך נוצר דילוג פעיל בצורת המגורים כולה. פורמט המגורים היצירתי הזה לא זכה להגנה; הבניין הוזנח והלך במרוצת השנים, ודבר לא נשאר מחזותו המצודדת.
אגב, יש מגזר אחד שבו לא מנסים לאלף את המרפסות הקופצות הסוררות: במגזר החרדי יש דרישה ברורה ואחידה למרפסות-סוכה. סכך כשר חייב לפנות לשמיים באין מפריע, בשבוע סוכות, ולכן, ביישובים חרדיים כמו מודיעין עלית או אלעד מופיע "קטלוג המרפסות הקופצות" במלוא הודו. מסורת זו מסורת.
--------------------------------------
אז למה כל השכונות נראות בדיוק כמו עיר ימים בנתניה? לחצו להסבר
