באתר הבנייה הענק, שמצמיח מתוכו את העיר החדשה "חריש" בקצה עמק חפר, בואכה ואדי ערה, כבר גרים כ-1,500 תושבים. חלוצי המתאכלסים נכנסו לבתיהם בחודש יוני. יש כמה רחובות שבהם ניכרים אותות חיים, אבל רוב העיר ממוסכת באבק ועפר; תושבים רבים אמנם מתלוננים על העשן העולה מתעשיית הפחם בעברו השני של הקו הירוק (תוך מאמץ לחנוק את התעשייה העתיקה הזו בפעילות צה"לית ובהפסקת המעבר של גזם ישראלי), אך בעיית הנשימה חמורה לא פחות - אם לא יותר - קרוב הביתה. צריך רק לעצור רגע ולהתבונן בבנייה האינטנסיבית, בענני האבק ובחלקיקי העפר המתעופפים בשמיים. הם לא יתפוגגו בעתיד הקרוב.
קשה להתמצא בחריש. גם לתושבים לא היה פשוט למצוא את הדרך הביתה. כל הבתים דומים, קשה למצוא ייחוד בין קבלן כזה או אחר, ונדמה שאדריכל אחד תכנן את הכל, והוא לא התאמץ במיוחד לדאוג לעיצוב שיעניק לכל בניין – ולפחות לכל רחוב – איזשהו אפיון מיוחד. אפילו את הבניינים שנמצאים במפגשי הרחובות שיכפלו, מבלי לטרוח מדי על התייחסות למפגש עירוני.
ניתוח שכונות ויישובים בערוץ האדריכלות של Xnet
> צפופה מדי: אם המושבות החדשה, פ''ת
> זו שכונה או יישוב? צור יצחק> פסגות אונו, קרית אונו
> העתיד של חדרה
> כפר סבא ירוקה באמת?
> חולון רוצה להיות ת''א. מה המחיר?
ברוכים הבאים לרוטשילד
בחריש אין מגדלים וגם אין בתים צמודי קרקע, אלא רקמה אחידה של בנייני חמש-שש קומות. חזיתותיהם מחופות באבן מסנוורת, אין גינה משותפת לבניין (אלא חניון או גינות פרטיות של דירות הקרקע), מבני ציבור קטנים (כמו בתי ספר ובתי כנסת) שוברים את הרצף המונוטוני, ומדי פעם נתקלים בגינת-כיס ציבורית בנוסח המקובל בערים החדשות של ישראל.
ניסו כאן ליצור שדרה רחבה, שהיא הכלאה של שני רחובות ראשיים בתל אביב – אבן גבירול ורוטשילד: קומה מסחרית עם מעבר מקורה ורציף בנוסח אבן גבירול, ורצועה רחבה עם שביל הליכה במרכז השדרה. ניסו – ולא ממש הצליחו: במקום לתכנן את הכניסה לבניינים מהרחוב, כפי שנהוג בתל אביב ובכל רחוב מסחרי אחר, כאן עשו אותה מאחור. קבלנים מסבירים, כי הדיירים היו חוששים מכניסת אורחים לא רצויים, ולכן הדבר היה מוריד את הביקושים.
בנוגע לשדרות רוטשילד, קשה להאמין שיהיה לה כאן מתחרה רציני. הבניינים נראים כמו עוד מאותו דבר בכל פרוור סתמי, השדרה מתוכננת למכוניות ולא להולכי רגל, היא לא נחצית ברחובות שיהפכו אותה לנעימה יותר ומעניינת יותר בנקודות המפגש (חשבו על המפגשים של רוטשילד עם שינקין, אלנבי או כיכר התזמורת), והשטחים הירוקים שמסומנים בתוכנית המתאר לא מאיימים על מעמדו של גן יעקב האהוב, אלא נראים כמו עוד מיליון שצ"פים (שטחים ציבוריים פתוחים) בנאליים וחסרי השראה.
כשהקבלנים מרגישים חופשיים לשכפל את המבנים הכי סתמיים, מבלי שאף רגולטור או אדריכל יתלונן, זו התוצאה. והיא ממשיכה בבעיה התחבורתית. יצחק קשת, ראש המועצה המקומית חריש, מתהדר כי מדובר בעיר ידידותית להולכי רגל, אלא שאין בה רשת שבילי הליכה אלא בעיקר מדרכות סטנדרטיות. במקום שבילים רציפים שיהיו נעימים לפסוע בהם, תמצאו כבישים רחבים שעליהם כבר שועטים מכוניות ואוטובוסים.
ההצהרות של ראש המועצה ומשווקי הדירות אינן עומדות במבחן המציאות העכשווית: חריש מתוכננת לכלי רכב, לא להולכי רגל ולא לרוכבי אופניים. עובדה זו באה לידי ביטוי לא רק בכבישים הרחבים, אלא גם בהשטחת הטופוגרפיה הטבעית והמעניינת שהייתה כאן, במהלך דורסני שדרש עבודות עפר משמעותיות, וכל זאת כדי ליצור מערך תנועה של כבישים שיאפשר נגישות מהירה וקלה יותר - אך ורק לרכב ממונע.
חריש עמוק: אין זכר לטבע
ואכן, הנזק הגדול ביותר שיצרה העיר הוא לסביבה. לא נותר כל זכר לצמחייה, למסלעות ולטופוגרפיה שאפיינו את האזור במשך אלפי שנים. ראש המועצה טוען, כי הפארק העירוני (103 דונם בתכנון אדריכל הנוף אלון ארמוני) המתוכנן לקום בלב חריש ישמור על ערכי הטבע המקוריים; יש לקוות שכך יקרה, כי לא נותר כל זכר לערכים האלה בשום מקום אחר. מתכנני הנוף והאדריכלים חיסלו אותם בשיטתיות. במקום להשכיל ולשלב את הבנייה החדשה בנוף, כדי להעניק לתושבי חריש עיר יפה ומחוברת לטבע, הם העדיפו לפתוח בעקירה טוטלית, ואז שתלו צמחייה שמסוגלת לשרוד בסביבה סטרילית. וכך, לא רק שהבתים נראים אותו דבר, אלא שגם הנוף מהם זהה לחלוטין – ואין לצפות שאף מדריך טיולים יציע לראות אותו.
השיממון הנופי הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה של חריש, ויש לזכור שהבנייה המאסיבית עדיין בעיצומה. מי שציפה שמתכננים ישראלים של עיר מודרנית ילמדו לקח מערי הגנים, מעיירות הפיתוח, מהפרוורים ומהערים שהוקמו בסוף המאה שעברה – על יתרונותיהם וחסרונותיהם - יתאכזב לגלות תכנון שתקוע אי-שם בפרוורים של שנות ה-80. התוצאה מונעת מהתושבים יתרונות בסיסיים שאדם זקוק להם בעיר מגוריו: מערכת שבילי הליכה, מגוון מעניין של מרחבי שהייה, פיזור הגיוני ורשתי של מוקדי עניין, חיבור אל הנוף הסובב ואפשרות להחדירו לעומק העיר, מגוון סביבות מגורים ומגוון של דירות בתכנון שונה.
באומת הסטארט-אפ, ניתן היה לצפות שעיר חדשה במאה ה-21 כבר תתוכנן עם מערכות מתקדמות של ניהול ובקרת תנועה, פינוי אשפה, אנרגיה, ניקוז ותחבורה. אבל כאן העדיפו לדבוק בשיטות המיושנות. את תוכנית המתאר ערך משרד האדריכלים מנספלד-קהת, בשלב התכנון של חריש כעיר חרדית. גם התוכניות המפורטות לכל שכונה (בתכנון משרדי האדריכלים מנספלד-קהת, יער, ויחיאל קורין) נועדו לענות על צרכיה של אוכלוסייה חרדית. הודות לכך הבנייה נמוכה יחסית, משובצת בגינות-כיס רבות (55 לדברי מהנדס המועצה), ותקני החניה מינימליים: בהתחשב בכך שחרדים נסמכים לרוב על הסעות ותחבורה ציבורית, לא ניתנו פתרונות למשפחה שבה אנשים עובדים כך שלכל אחד מבני הזוג יש רכב נפרד. לכן, ההקצאה היא חניה אחת בלבד לכל דירה בשטח של עד 120 מ"ר.
"יש חשש מפני בעיות חניה, אבל זה מה יש", מסביר מהנדס המועצה, אדריכל ישראל בן ישראל. הוא מציין שהלקח כבר נלמד לקראת השכונות הבאות, שם הוסיפו 20% לתקנים הקיימים, וזאת בנוסף לחניות נוספות שמוכשרות ברחובות הקיימים על חשבון מפרצי חניה של הסעות של מוסדות החינוך.
אוסף של שכונות בפיזור אקראי
מבנים מונומנטליים או מוקדים עירוניים מעניינים – אין פה. חריש קוראת לעצמה עיר, ולא מציעה אף מבנה ציבור עירוני באמת. אי אפשר לדמיין את תל אביב בלי היכל התרבות או בית אסיה, אי אפשר לדמיין את באר שבע בלי הקונסרבטוריון או בניין העירייה, את נצרת עילית בלי בית הכנסת המרכזי, את אשקלון בלי מלון "הולידיי אין", או את בת ים בלי העירייה והמוזיאון. אבל בחריש אין אף מוקד הזדהות שיעניק לתושבים תחושת שייכות וזהות, בלי להיות עוד מודל מועתק, שטוח ונדוש.
היעדרם של מונומנטים והבנייה החפוזה של הבניינים מדגישים את חוסר ההיררכיה העירונית. יישוב עירוני מתאפיין בהיררכיה, בניגוד לפרוור מונוטוני עם רחובות אחידים, כך שחריש אינה באמת עיר אלא אוסף שכונות פרווריות שהוצמדו יחד. אפילו הפיזור של הגינות נראה אקראי לחלוטין. מקבץ השכונות הזה לא מעשיר את התושבים במרחב עירוני תוסס ומגוון, שמניח מצע רב-שכבתי לפעילויות ואירועים, זעירים וגדולים.
תקווה מסוימת ניתן למצוא ב"שכונת הפרחים", שקרקעותיה ישווקו בעתיד הקרוב. בחינת תוכנית השכונה מגלה, כי קיימת בה פרישת שטחים ציבוריים עם רציפות שמעניקה היררכיה וכוללת תשתית לשבילי הולכי הרגל. אבי מור, מנכ"ל "קבוצת חנן מור" הבונה בחריש שטחי מסחר נרחבים ומאות יחידות דיור, טוען כי למכרזי השיווק לשכונת הפרחים ייגשו חברות הבנייה הגדולות, איכות הבנייה בה תהיה גבוהה יותר, הדירות גדולות יותר והמחירים בהתאם. עדיין, אין כאן ערובה לתכנון מבני מגורים איכותיים יותר.
"באמת יש דמיון רב בין הבניינים", מודה האדריכל לארי שטרנשיין, שמשרדו תכנן בחריש 460 יחידות דיור, והוא מפרט את הסיבות לדמיון: "היצירתיות בעיצוב נקטעה בגלל נתוני הפתיחה הדומים, וגם בגלל שדרישת היזמים מהאדריכלים הייתה לא להשתולל, מהסיבה שאין מרווח רווחים מאוד גדול. לדוגמה, תכננתי בהתחלה בפנטהאוז הרבה מסכי זכוכית, וביקשו ממני להוריד אותם. בנוסף, כל הקבלנים - ללא יוצא מן הכלל - לא רצו חניונים מבונים, לכן לטובת היזמים כל האדריכלים התאמצו ומצאו פתרונות של חניות פתוחות".
שטרנשיין ממשיך להסביר את הסיבות לשכפול הגנטי: "התב"ע מאוד מפורטת וקובעת נפחים, גובה של חמש או שש קומות. החומרים מוכתבים, היות שנקבע ש-70% מהמעטפת תהיה באבן טבעית, והדירות מאוד סטנדרטיות ותוכננו לסוג אחד של מעמד ביניים. בנוסף, אלה טרנדים אופנתיים - כל האדריכלים בוחרים היום אבן אפורה עם אבן לבנה. לאן שלא תלך, לאשקלון, אשדוד, פתח תקווה – כל הבניינים הם אפור ולבן".
נתנחם בבתי הכנסת
בחריש יש הרבה בתי כנסת, כולם קטני-מידות. חמישה מהם תוכננו במשרד אלר/ארכ (של האדריכלים רות להב-ריג ודן איתן), ועיצובם מתבלט במשהו מעל הבנאליות הסביבתית. גם מעון היום, שתכנן משרד האדריכלים יסקי-מור-סיון וכבר שוקק ילדים, בולט מעט באיכות העיצוב שלו. "אני מרגיש לא נוח עם איכות החומרים והגימור", קובל האדריכל הוותיק דן איתן, שתכנן את מוזיאון תל אביב ומתחמי מגורים בארץ ומחוצה לה, ומאחורי 62 שנות עשייה. "יש בקרה מצומצמת מאוד על איכות הבנייה, ואני רואה הרבה דברים שבמדינה מתוקנת לא היה צריך לאשר אותם. בנייה ציבורית ב-2016 לא צריכה להיות ככה".
הוא מותח ביקורת גם על הדריסה של הטופוגרפיה המקורית: "בית הכנסת שתכננתי יושב על מילוי בגובה של 6 מטרים! העיר הזו מתעלמת מהטופוגרפיה, ותוכננה בה סיסטמה שמשמעותה עבודות עפר בקנה מידה גדול, העברות ומילואות".
דווקא סביבות המגורים של חריש הוותיקה, הישוב שהוקם כאן לפני כמה עשרות שנים, מתגלות כעת כאטרקטיביות. התושבים שלהן נהנים מחורשה גדולה ויפה (חורשה היא אלמנט שנמחק לחלוטין מנוף השכונות החדשות בישראל), ולבתי הדירות הטרומיים יש חצרות פנימיות המקושרות היטב לחצרות נוספות או לרחוב. הן אמנם מוזנחות באופן בוטה מצד התושבים (מדובר בשטח פרטי שאינו נמצא באחריות המועצה) וכנראה שהן גם לא מתוכננות באופן מוצלח מדי, אך הן כן מצליחות ליצור מקום שמאפשר מקומות שהייה ייחודיים ובכוחו לחזק ולכנס את הקהילה המקומית.
האם התכנון העירוני הלקוי של חריש ניתן לפתרון בעתיד? הבעיה היא שטעויות בתכנון עירוני הן מסורבלות ומורכבות לפתרון. לא מדובר בגינה שצריך לעצב מחדש או במבנה שפוגע ברצף העירוני, אלא במערכת שלמה שתוכננה על בסיס של שיקולים לא נכונים (בחריש ספק אם הוגדרה כזו מערכת) וסובלת מאיכות ירודה של תכנון וביצוע. בתחום התכנון העירוני, המתאפיין במורכבותו של המרחב ובריבוי גופים הלוקחים חלק בעיר, תהליך התיקון עלול להימשך עשרות שנים. מי שיסבלו הם התושבים. "חריש זו עיר של יומרות של עיר העתיד, אבל עם בעיות שבשנות ה-80 כבר ידעו איך לפתור", מסכם שטרנשיין.
------------------------
האם תל גיבורים בחולון תרוויח מההתחדשות העירונית - או תפסיד? לחצו על התמונה
