בין שני בתים: הפרק החדש בסיפורה של משפחת מטלון מפלורנטין
מסע אל עברם של שני בניינים שבנה היזם משה מטלון לפני כמעט 100 שנה מספר את סיפור הקמתה של השכונה שנקראה אז ''מרכז מסחרי''. והעתיד? שיפוץ מהודר ותוספת
עד שנתלו ברחוב המודעות הצהובות, אלה המבשרות על סופם הקרב של בניינים, לא נתתי את דעתי, לפחות לא באופן מיוחד, על שני הבניינים התאומים האלה משני צדי רחוב מטלון בפינות רחוב הרצל:
כתובותיהם המדויקות הן הרצל 49 פינת מטלון 23-25:
ומעבר לרחוב, בכיוון דרום, הרצל 51 פינת מטלון 24:
בהרצל 51 עמדה במשך שנים החנות "בית חשמל אלקטרל" עם זגוגית שבורה ומרתיעה:
פעם העזתי להיכנס פנימה. המוכר היה מוזר, אבל היו לו אהילי מורנו יפים ויקרים. ב-2012 המוזר סגר, ובאותו חלל נפתחה חנות מזרונים, ואחריה חנות מיטות ומזרונים:
מזרון יש לי, אז לא נכנסתי. אבל לחנות הצעצועים הוותיקה, מעברו השני של הרחוב, בהרצל 49, נכנסתי:
פעם אחת רכשתי אצלם כפכפי גומי בעשרה שקלים ובהזדמנויות אחרות כל מיני שטויות, בסכומים דומים. שני הבניינים נראו לי, בעוונותי, "עוד מאותו הדבר ברחובות שלנו", למרות שהם מתגאים בכך ששופצו בשנים 1989-90 על ידי עזרה וביצרון:
כשהבנתי (מהמודעות הצהובות) שהבניינים האלה עתידים להיגרף בקרוב בצונאמי של ההתחדשות העירונית, התחלתי לחפור ונפלתי לבור זהב. מה שעומד לקרות להם בעתיד הלא מאוד רחוק הפתיע אותי. אבל אל העתיד עוד נגיע. הסיפור של הבניינים האלה מתחיל בעבר, ובמרכזו משפחה אחת: משפחת מטלון.
מגאולת קרקעות ליזמות נדל"ן
בני משפחת מטלון הראשונים הגיעו מעירק לארץ ב-1817, לפני כמעט 200 שנה, והיו מחלוצי ההתיישבות היהודית ביפו. על תל אביב אף אחד אז לא חלם אפילו. "אב המשפחה", נכתב במדריך הרחובות של עיריית תל אביב, בלי להזכיר את שמו (אהרון) "חידש את היישוב היהודי ביפו, והמשפחה היתה ממנהיגי הקהילה היהודית בעיר". אבל חלפו עוד שלושה דורות במשפחה היפואית, עד שב-1872 נולד, ליצחק ורבקה מטלון, הנצר שבו אנחנו עוסקים כעת - משה יצחק מטלון.
משה מטלון, שכונה גם מוסא, היה בחור מוכשר מאוד. על פי ויקיפדיה, הוא היה מראשוני הספרדים שסיימו את לימודיהם בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ומאוחר יותר היה לעורך הדין היהודי הראשון ביפו,
חבר בוועד הקהילה ופעיל לקירוב בין ערבים ויהודים בעיר. ב-1907 הוא נשא לאשה את מלכה, וב-1913 עברה המשפחה, שכבר היו לה שני בנים, להתגורר בתל אביב. משה עסק במה שההיסטוריה מכנה "גאולת קרקעות", ובימינו קוראים לו "יזמות נדל"ן".
ויקיפדיה מספרת שהיה, בין שאר עיסוקיו והישגיו, מקורב למאיר דיזנגוף וסייע לו ברכישת קרקעות, וגם שהיה חבר באסיפת הנבחרים ("הכנסת" של היישוב הישן) הראשונה והשנייה (בין השנים 1920 ל-1931). בקיצור, איש חשוב ביישוב.
חייבים מרכז מסחרי
מפה לשם, בינתיים קמה תל אביב, והיתה לעיר קטנה עם שני רחובות, הרצל ורוטשילד, וחנות מכולת אחת. רוב היהודים עדיין חיו ועבדו ביפו. אבל בעקבות הרעת היחסים עם ערביי העיר, ששיאה בפרעות של 1921, התעורר צורך בהקמת מרכז עסקים ומסחר ליהודים מחוץ ליפו.
כמובן שתמיד היו כאלה שידעו לקרוא את המפה, ובמקרה זה היתה זו קבוצה של אנשי עסקים פרטיים, שהקימו אגודה שיתופית, "אגודת מרכז מסחרי" שמה, והחלו לרכוש מערבים שטחי פרדסים בדרום רחוב הרצל של אז. על הקרקעות שרכשו הקימו חברי האגודה שכונה חדשה, שיועדה בעיקר למסחר, וקראו גם לה "מרכז מסחרי".
על כמה מכותרות הבתים, שנבנו אי-אז בשכונה החדשה, עדיין מתנוססות בגאווה שנות הקמתם:
את השכונה תכנן האדריכל יוסף טישלר, והיא עלתה ופרחה, התרחבה והתפרשה בשטח שמוגדר היום "צפון פלורנטין" - בין הרחובות דרך יפו-תל אביב בצפון ופרנקל בדרום, ובין רחוב העלייה במזרח ורחוב קומפרט (מרכז וולובלסקי) במערב. כל מי שאוהב לקנות חמוצים ופיצוחים בשוק לוינסקי, או רהיטים ברחוב הרצל, חייב תודה לאגודת "מרכז מסחרי".
האגודה נוהלה על ידי ועד, ובראשה עמד מנחם גילוץ, שהיה גם מחברי אגודת "אחוזת בית", ואחד הזוכים בהגרלה המפורסמת של חלקות בשכונה הראשונה של תל אביב. את ביתו הוא הקים ברחוב אחד העם 24 (הבית נהרס ב-2005, וכיום נבנה עליו מגדל). לא ברור לי האם הבחור המוכשר משה מטלון היה אחד מחברי האגודה של גילוץ, אך בכל מקום הוא מוגדר כאחד ממייסדי שכונת "מרכז מסחרי", כולל בחלק משלטי הרחוב הקרוי על שמו:
בספר שכתב גילוץ על אגודת "מרכז מסחרי", אחרי פירוקה ב-1957, הוא מספר, בין השאר, על החוזה שנחתם בין האגודה לתל אביב, ב-1923, עם סיפוחה של השכונה לעיר. החוזה כלל הגדרה של תנאי הבנייה בשכונה החדשה, בשונה מאשר בתל אביב, ואחד ההבדלים שמונה ביניהן גילוץ מעלה, איך לומר בעדינות, ריח רע: "...בשנת 1930", הוא כותב, "אחרי שהבניינים עמדו שנים אחדות, כבר נתמלאו בורות השופכין, והשאלה הזאת הייתה שאלה רצינית. מכיוון שניקו את הבורות כמעט בכל יום שני וחמישי וזאת הייתה הוצאה מרובה, התחיל הועד לחשוב על ביוב כללי במרכז מסחרי. בת"א עדיין לא חשבו על ביוב מפני שת"א עומדת על אדמת חול והיא סופגת".
את הציטוט מספרו של גילוץ כללה אדריכלית מיכל כהן-מינץ בתיק תיעוד מרשים שערכה לבניין אחר בשכונה שעתיד "להתחדש", ברחוב כפר גלעדי 20. שכונת "מרכז מסחרי", היא מאפיינת, נבנתה בניגוד לבנייה שהיתה נהוגה בראשיתה של תל אביב (בתים עם גינות): "היא הוקמה כמבננים עם חזית רציפה וחצרות פנימיות. קומת הקרקע מסחרית, ומעליה קומת מגורים אחת או שתיים בפינות. וכמעט ללא צמחייה" (בעיה שמטרידה את תושבי השכונה עד היום).
מכל מקום, את הקרקע לבניית הבית שלו ברחוב הרצל 51 רכש מטלון ב-1913, מוועד תל אביב, במחיר 5,400 פרנק, כפי שאפשר לראות בחשבון מיום 8 ביוני (הכולל דמי הצטרפות לאגודה), שעליו חתום מאיר דיזנגוף:
את שני הבתים שהקים מטלון, בפינות הרחוב (שאז נקרא רחוב מרכז מסחרי), תכנן האדריכל דב טשודנובסקי (שתכנן גם את הבניין שבו שוכן כיום מלון עלמה):
הבית בהרצל 51 נבנה החל מ-1925, ומשפחת מטלון קבעה את מגוריה בקומה העליונה שלו.
"שימי לב לחדר המדרגות"
"הבניינים שנבנו בשנות ה-20", כותבת כהן-מינץ, "נבנו בסגנון אקלקטי, והמבנים משנות ה-30 בסגנון בינלאומי. בכל הבניינים קומת המגורים העליונה בולטת מקו החנויות על ידי מרפסות או חדרים מובלטים". בחזיתות הבניין של מטלון ניכרת היטב האקלקטיקה. בקומת הקרקע של הבניין - אוריינטליזם:
ובקומה העליונה - טירה:
למטה יפו:
למעלה אירופה:
"שימי לב לחדרי המדרגות", אומרת לי בטלפון אדריכלית הדס ריקס, המופקדת על תיק התיעוד של שני הבניינים של מטלון. "זה שבבית ברחוב מטלון 24 הוא אקלקטי, ואילו זה שבמטלון 25 בנוי בסגנון בינלאומי". אל חדר המדרגות במטלון 24 הצלחתי להיכנס. נותרה בו רק חתיכה קטנה מהמרצפות המקוריות:
מדרכי המדרגות מחופים באריחים סתמיים, אך המעקה נראה מקורי:
בקומה האחרונה אפשר לראות גם את שרידי תקרת העץ שבבניין:
תחזוקת הבניין לא מצטיינת. כבר במסמך מ-1987, המצוי בארכיון העירייה, מציין המהנדס אורי שוורץ כי "המבנה אינו מתוחזק. בחדר מדרגות גילופי טיח עד לעומק הבניה, רלסים גלויים ורטובים. הצו לשיפוץ מרפסות, מעקות גג לא בוצע".
דלת הכניסה לבניין השני, ברחוב מטלון 23-25 (פינת הרצל 49), נעולה עם קודן ולא הצלחתי להציץ לחדר המדרגות שלו. הבניין הזה נבנה מאוחר יותר, והחזית הדרומית שלו, עם חלון הטרמומטר, היא סימן לסגנון הבינלאומי:
ריקס רק בתחילת המחקר שלה על הבניינים, אך לדעתה, הבניין הצפוני (הרצל 49) נבנה תחילה כבניין חד קומתי, בסגנון אקלקטי, על ידי אותו אדריכל, ומאוחר יותר נוספו לו קומות בסגנון בינלאומי; ואילו הבניין הדרומי (הרצל 51) נבנה ביחד, כבית המשפחה. "זה מבנה ייחודי", היא אומרת עליו, "חדר המדרגות שלו מוביל למרפסת אחורית. ומעל החנויות רואים דירה שנבנתה בשלב אחר. הדירה, שבין הבית הזה לבית במספר 26, לא מתאימה לבית ב-24 אבל שייכת אליו".
בשטח קשה לזהות למה בדיוק הכוונה. בקומה הראשונה בבניין יש בקצה המרפסת דירה:
ובקומה העליונה יש מרפסת מקורה:
בחצר הפנימית, המשותפת לבית מספר 26, יש:
"הפועל הופיע יחף כדי למנוע רעש"
בתיק הבניין בארכיון מופיע מכתב שיכול ללמד מה אולי קרה כאן. את המכתב שגרו ב-16 באוגוסט 1960, מרקו אסא ויהושע אלימלך, מרחוב המרכז המסחרי 26, לוועדה לבניין ערים בעיריית תל אביב. וזו לשונו:
"ביום 14.8.1960 בשעה 4:30 (לפנות בוקר) הופיע פועל בנין והחל לבנות קיר לבנים כדי לסתום פתח דלת המובילה למרפסת גג שנמצאת בשימושנו מזה 17 שנה. ללא כל הודעה מוקדמת ניסו בעלי הבית לבצע פעולת בנין בדרך לא חוקית ובדרך של מחתרת:
1. הפועל הופיע יחף כדי למנוע רעש.
2. החל עבודתו בשעה אסורה לפי חוק העבודה.
3. בזמן שנתבקש הפועל להפסיק את הבנייה הבלתי חוקית הודיע שהוא מוכרח לסיימה כי הובטח לו סכום של 130 לירות. (מחיר מופרז, עבודה זו אפשר להוציא לפועל במחיר של 20-15 לירות בדרך הרגילה).
מאחר ולנו זכות שימוש במרפסת הגג ואנו משתמשים בה שימוש יום יומי, הרי אין לבעלי הבית הזכות לסתום את המעבר ללא הסכמתנו.... אנו פונים לחברי הועדה למנוע כל בניה לא חוקית ע"י האחים מטלון".
ולא רק שני אלה התלוננו. "בהמשך לשיחתנו הטלפונית", כותב י. רבינוביץ, סגן ראש העירייה, למר... (כתב היד קשה לפענוח), ב-13 בדצמבר 1960, "אני מפנה אליך את הגב' ספיבק אשר התלוננה על בנייה על גג הבית הנ"ל. אם הדבר נעשה בלי רשיון, אודה לך אם תפעל בעניין זה".
ב-26 בדצמבר 1960, כותב מהנדס העיר לשני הפונים הראשונים: "הנני להודיעך, כי רשמנו לפנינו את התנגדותכם לשינוי תכנית לבניה. בעל הבית הבטיח שלא יבנה ללא נטילת רשיון".
אינטרסים פרטיים וטובת הכלל
בעל הבית הבטיח. זה טוב. משה מטלון נפטר ב-1959, כך שלא הוא המבטיח, וכיום אין טעם לנסות ולגלות מי כן, כיוון שממרחק השנים, עבירות מנהלתיות ממילא נעשות לאנקדוטות. הנה אחת נוספת, עתיקה עוד יותר: "בזה הנני מודיע לכם", כתב האדריכל טשודנובסקי, ב-11 בפברואר 1926, במכתב לעירייה, "שבבניין של משה מטלון במרכז מסחרי ברחוב הרצל בנו על קומה ג' חדר כביסה בלי תוכניות ואני רציתי להפסיק אבל לא שומעים אותי ואני לא אחראי בעד הבניין הנוסף".
בשולי נייר המכתבים נכתב "להודיע למשטרה". והודיעו. תזכיר פנימי שהעביר המפקח העירוני למחלקה הטכנית, ב-25 בפברואר 1926, מגלה ששוטר ביקר במקום ב-19 בפברואר, וכתב רפורט. "השוטר האזורי מודיע", מוסיף התזכיר, "שאת החדר התחילו להקים עוד לפני חודש (כפי שנודע לו)... היות והשוטר אינו עד ראיה, נא לסדר תביעה ולמסור את העבריין משה מטלון למשפט ולדרוש את הריסת החדר שנבנה בלי רשיון".
בירוקרטיה, גם לפני 90 שנה, היתה בירוקרטיה, מתברר; ויזמי נדל"ן, כמו יזמי נדל"ן, נאבקו כדי להפיק בשטח את המקסימום. במכתב, הנוגע לבית ברחוב הרצל 49 פינת מטלון 23-25, ששיגר מטלון ליו"ר העירייה, ב-1933, הוא כותב:
"אחרי הפצרות, נודע לי על ידי כב' המהנדס הראשי של עירייתכם מר פישמן, שישנם בתוכנית הבניין הנ"ל איזה מטרים אחדים מיותרים נוסף על האחוזים הנהוגים...". אחר כך הוא מנמק, בשפה מפתיעה, מדוע נדרשים לו המטרים האחדים האלה: "...על פי דעת כמה אדריכלים אי אפשר לקמץ יותר ממה שקומץ בבנין במגרש הנ"ל...". עד כאן התדיינות מקובלת עם הרשויות.
אך חלקו השני של המכתב הוא שיעור בתורת השיכנוע. איך אנשים חכמים מצליחים בעסקים? רמז: עוטפים אינטרסים פרטיים (תוספת אחוזי בנייה) בטובת הכלל (יופיה של העיר). "כבוד היו"ר בפרט והעיריה בכלל", כותב מטלון בהמשך המכתב, "דואגים לפיתוח העיר ויפויה, ואני גם כן מאלה שמשתתפים בזה, ולכן עליכם לעזור לנו על ידי נתינת האפשרות להקמת הבניינים על המגרשים הריקים הנמצאים בתוך העיר. לכן, הנני מבקש לאשר את התכנית הנ"ל ויפה שעה אחת קודם... ברגשי כבוד והוקרה, משה מטלון".
אולי הטיעון בזכות יפויה של העיר נדחה ולא הועיל, אין לי מושג. אבל הבניין של מטלון בהחלט מגיע עד פינת רחוב המשביר:
קצת רכילות
כאן הופך סיפור הנדל"ן הזה, רק לרגע, למדור רכילות. את גאולת האדמות בסביבות תל אביב, עשה מטלון, לפי אתר "תל אביב 100", "בדרך כלל יחד עם שותפו משה (מואיז) קרסו", שעליו מספרת ויקיפדיה כי "ערך שותפות עם משה (מוסא) מטלון ועם יהודה ונח מוזס לרכישה ושיווק של קרקעות. בין היתר רכש ושיווק, במסגרת השותפויות ובנפרד, את מגרשי שכונת פלורנטין...".
קרסו, שנולד בסלוניקי ונדד עם משפחתו לפיראוס, עשה חיל בעסקים והפך שם לאחד מעשירי העיר. ב-1924 עלה לארץ עם רעייתו וארבעת ילדיו, שאחת מהן היא אמו של איש העסקים יוסי חכמי. בארץ נולדו לו עוד שני ילדים, ובית משפחת קרסו, "בן עשרה חדרים מרווחים וסלון רחב ידיים", כפי שנכתב בוויקיפדיה, "הוקם ברחוב נחלת בנימין".
כמו מטלון, גם קרסו היה מעורב בפעילות ציבורית. הוא העלה לארץ חלק מיהודי סלוניקי (שהיו פועלי הספנות הראשונים בנמל תל אביב), כיהן כשופט בבית המשפט העברי לשלום וכנשיא התאחדות עולי יוון. הוא גם היה מיוזמי הקמתו של בנק דיסקונט, יחד עם ליאון רקנטי, שהיה חברו עוד מסלוניקי.
סיפורה של האליטה הזו - על הקשרים בין חבריה, עסקיהם הרבים והתפקידים הציבוריים שמילאו - היה בוודאי מפאר היום כל עיתון כלכלי.
התפוחים לא נפלו רחוק מהעץ
כך או כך, מטלון התגורר בבית בהרצל 51 עד מותו. את העניינים שם המשיכה לנהל, על פי מסמכים שונים, חברת משה י. מטלון ובניו בע"מ. "ובניו" הם בניו: אליעזר, עמנואל, נתנאל ועוזיאל, שהתגוררו (מאז 1949) בבניין אחד משותף, שאביהם משה יזם ובנה למשפחתו בשדרות רוטשילד 125.
במשפחת מטלון התפוחים לא נפלו רחוק מהעץ. על אליעזר הבכור (1908-2005) מספרים האתרים שהמשיך את המסורת המשפחתית והיה פעיל ציבור. בין השאר כיהן כחבר מועצת עיריית תל אביב, וב-1980 נבחר ליקיר העיר. עמנואל (1909-1959) למד משפטים בלונדון, וכששב לארץ היה סגן פקיד הסדר הקרקעות בממשלת המנדט, שימש כמפקח במחלקת הקרקעות וב-1947 התמנה לשופט בבית משפט השלום בתל אביב.
על פועלו של נתנאל (1913-2005), שהיה גם הוא קליבר רציני (בין השאר שגריר ישראל באורוגוואי) ובעל סגנון מהודר, אפשר ללמוד מהסרטון "חופים הם לפעמים געגועים לאבא", שהכין בנו, מוריאל מטלון לציון יום ההולדת ה-100 של אביו.
הדי.אן.איי המצליחני של המטלונים נוצק גם במוריאל. הוא שותף בכיר והשותף המנהל של משרד עורכי הדין גורניצקי ושות', מתמחה בתחום התשתיות והאנרגיה, ושימש כנציג ממשלת ישראל בפרויקטים שונים כמו כביש חוצה ישראל, הרכבת הקלה בתל אביב, הפרטת השקם ומכירת חברת הדלק פז.
"בטח שהייתי בבית של סבא ברחוב הרצל", מספר לי הנכד מוריאל בשיחת טלפון. "כל הילדות היינו באים לשם - בשבתות לארוחת צהריים, בחגים, בפורים, בסוכות באנו לסוכה. לסבא היתה גם דירה בבית המשפחה שלנו ברחוב רוטשילד 125, שבו נולדתי ובו אני גר עד היום, אבל הוא לא רצה לעבור. הוא רצה להישאר קרוב לבית הכנסת ולחברים, ונשאר לגור בבית בהרצל עד מותו".
אחרי מות משה, ב-1959, דירת המשפחה הושכרה. במסמך מ-1987 רשומים שמות חמישה דיירים, המתגוררים בבניין בשכירות מוגנת (דמי מפתח). וכיום? אחרי כמעט 30 שנה, ספק אם מי מהדיירים המוגנים עדיין שם. על דלת אחת בקומה השנייה בבניין יש סורג נדיר בעיני ביופיו של עסק מתחום האופנה:
ועל דלת הכניסה לבניין נותר תלוי שלט, המעיד על גילו של לפחות אחד מהדיירים:
בקומת הקרקע המסחרית של הבניין, על רחוב הרצל, ישנן מלבד חנות המזרונים, שתי מרפדיות ושרידי חנות רהיטים שהתפנתה באחרונה. על רחוב מטלון יש חנות רהיטים נוספת. משלטי החנויות לא קשה לנחש מי הוותיקה ומי היא זו שהתפנתה (רמז: חן ארונות עם כל פתרונות):
בקומת הקרקע בבית מס' 49 ישנה, כאמור, חנות הצעצועים הזולים. הפרגולה שנותרה תלויה בחזית הדרומית של הבניין, מעידה שבעבר היתה כאן מסעדה (כשרה). את השאר קשה אפילו לנחש:
אבל אסור לתת למראה העכשווי המוזנח, הכמעט נטוש, להטעות. היו כאן חיים. "ברחובות יש סיפורים", כותב אדריכל אמנון בר אור בפתח הדבר בספרו "זמן שימור" (הוצאת בבל), "בכניסות לבניינים יש סיפורים, בעומק הדירות יש סיפורים. אבל את הסיפורים האלה צריך לדעת לגלות, לקרוא, לפענח. אחרת עיר היא סתם עיר, בית הוא סתם בית, והקירות נשארים אילמים".
הקירות בבתי מטלון ספוגים בסיפורים. הם עומדים במקומם יותר משמונים שנה, ועברו בהם עשרות דיירים ועסקים ובתי מלאכה, כפי שמלמדת נבירה בתיקיהם בארכיון העירייה. אז תודה לבירוקרטיה. גם היא יכולה לספר סיפורים.
הנה מבחר ממה שעבר בשני בתי מטלון מאז 1930:
1930. שלכטר ופרידמן לייצור רהיטי ברזל ("הנעשים מהחומרים הכי טובים") מבקשים "סידור סככה בחצר מאחורי בית המחסן שלנו ברחוב הרצל 49, בשביל אחזקת מזרונים מוגנים מפני הגשם והרינו מתחייבים בזה להסירם תיכף אחרי גמר תקופת הגשמים".
1932. יעקב פרץ גלדנשטיין מבקש רשיון לבית דפוס.
1935. מיכאל פינטו מבקש רשיון למספרה.
1935. שפיץ מנחם מבקש רשיון לסנדלריה מכנית.
1936. משה מטלון מבקש סידור כיור עבור חנות.
1937. קפלן מרדכי מבקש לפתוח חנות למכירת גזוז וגלידה.
1938. פלונער אברהם מבקש לפתוח חנות מכולת. מחלקת הרישוי קובעת "בלי פירות וירקות", ודורשת "לסדר דלת רשת שתיפתח מבפנים החוצה על ידי קפיץ ורשתות על החלונות, לסדר מרצפות חרסינה על ידי הכיור בגובה 150 ס"מ וברוחב מטר".
1939. לובלינר פסח וישראל מבקשים רשיון לעסק לצביעת מיטות ברזל.
1944. נויפלד מבקש רשיון למתפרה לתפירת לבני טריקו.
1945. נחמן שטיינהרדט מבקש רשיון לחנות רהיטים.
1948. מרדכי מזרחי מבקש לפתוח חנות למכירת רהיטים.
1949. אלימלך ביאליק מבקש סידור חנות למכירת רהיטים קלועים.
1951. חיים/יצחק שפירא מבקש היתר לחנות רהיטים.
1953. הדייר יעקב אסטרוג מתלונן, בעברית לא ממש רהוטה, למשרדי הטכניון שליד עיריית תל אביב: "בימי החורף נוזל מהטרסה שבביתי ברחוב מרכז מסחרי מספר 24, בית מטלון. הרטיבות הנגרמת בצדי הקירות מסכנים את בריאותנו... וזה מתהווה מהלכלוך המצטבר בטרסה בין הקרשים, זבל וארגזי צמחים. בזה פנייתי מופנית לכם לבוא בכל ההקדם ולבקר במקום על מנת למצוא מוצא לתיקון הדבר, בכל הכבוד ובתודה למפרע הנני בא על החתום".
1959. אגודת החרשים אילמים פונה למהנדס העיר ומבקשת אישור להריסת מחיצות:
1961. אנטיאן פסיה ומשיח מבקשים רישיון למטבח תה וקפה. "העסק קיים כשנה בחדר המדרגות, במעבר לחצר, במבנה ששטחו כ-3,5 מ"ר", נכתב במסמך, המאשר את בקשתם.
1962. חברת משה י. מטלון ובניו בע"מ מבקשת, ב-15 באפריל, היתר לביצוע תיקונים, "מאחר ונשקפת סכנה למפולת של הגזוסטרה בפינת רחוב הרצל-מרכז מסחרי, ת"א". כעבור 11 יום מודיע להם מהנדס העיר כי "מצדנו אין התנגדות לתיקון הגזוסטרה".
1962. הדיירת גיטל כהנא פונה, ב-6 באוגוסט, למחלקה הטכנית בעירייה: "אני הח"מ גיטל כהנא, אלמנת הרב זינדל כהנא ז"ל, הגרה ברחוב הרצל 51 פינת רחוב מרכז מסחרי 24 בבית של מר מטלון, פונה אליכם בבקשה לא לתת רשיון כדי לבצע כל שינוי בבית הנ"ל. אני כבר גרה בבית הזה כ-30 שנה, ויש לי מרפסת משותפת עם שכנים, אשר לפני כחצי שנה נכנסו לדירתם וברצונם לבצע שינוי במרפסת המשותפת, וזה יגרום לי לסתימת האויר לדירתי ולהסתרת האור. לכן אני פונה אליכם שוב בבקשה לא לתת רשיון לביצוע כל שינוי שהוא במרפסת האמורה. בתודה מראש ובכבוד רב, גיטל כהנא".
1962. הדייר ספיבק משגר, ב-23 בספטמבר, מכתב למחלקה הטכנית של העירייה: "הריני להודיעכם כי בבית בו שכרנו דירות ברחוב הרצל 51 בתל אביב, השייך לה"ה מטלון, המרפסות האחוריות רעועות ויש סכנת מפולת. מהמרפסת האחורית בקומה ג', בדירה השייכת ל י. ספיבק נפלו חלקים ובדרך נס לא נגרם שום אסון. ברגע זה חסרה חלק מהמרפסת ויש סכנה לנפילת חלקים נוספים למרפסת התחתונה דבר שעלול לגרום לאסונות בנפש. לאור האמור לעיל נבקשכם לבוא לביקורת בבית ולדאוג לכך שהדבר יוסדר באופן דחוף".
1962. מהנדס העיר משגר, ב-10 באוקטובר, מכתב אל חב' משה מטלון ובניו בע"מ: "בהתאם לסעיף 39 לחוק הגנת הדייר תשי"ד 1954 הריני מאשר בזאת כי תיקון המרפסת האחורית בחצר בדירת מר ספיבק בבית הנ"ל הרצל 51 הוא תיקון חיוני במובן הסעיף הנ"ל ודרוש למניעת מטרד לדייר מר לכטנשטיין וספיבק".
1962. משה אצבעוני מבקש רישיון לסככה בחצר. הוועדה מחליטה: לאשר רשיון זמני.
1963. מנהל מח' הבניין בעיריה כותב במזכר אל מהנדס העיר, בעניין בנייה לא חוקית בהרצל 51: "אחרי שכב' טלפן בנדון הנ"ל, יצאתי למקום ומצאתי חומרי בנין ופועלים במקום. ביקשתי לזהות את הבונה ולראות את מקום הבניה אולם דבר זה לא ניתן לי. לכן פניתי למשטרה לנפה הדרומית וביקשתי מהם שיפסיקו את העבודה עד יום א', עד אשר נקבל צו הפסקת העבודה. המשטרה התחייבה לשלוח ניידת וינסו לנקוט (כתיב לא ברור) למניעת העבודה, למרות שאין בית משפט".
1964. משה אצבעוני מבקש לבנות בחצר גג בהמשך לחנות. "במשך כל השנים השתמשתי במקום לצורכי עבודתי וברצוני להמשיך להשתמש במקום בצורה נקייה וגם בעל הבית מסכים. במקום היה במשך כל הזמן הזה סככה". הבקשה מסתבכת אחרי שקיר הבלוקים שבנה אצבעוני מפריע לשכנה, ברטה כץ. ההתכתבויות, בהן מעורב עורך דין, מלמדות שאצבעוני היה מוכן להרחיק את הקיר ולסגור את החלון שקבע בו.
1966. ספט לייב מבקש לפתוח מרפדיה בקומה ב'.
1966. גלנטי אליהו מבקש לפתוח מטבח להכנת תה, קפה ומשקאות קלים.
1969. קפיטולניק מרדכי, בעל חנות לאריגים, מבקש אישור להחלפת חלון ראווה ותיקון גלריה ישנה "כדי לשפר את החנות ולתת לה צורה". הצעת החלטה: לאשר את הבקשה.
1982. נחמן פלורה מבקשת רשיון לעסק לחלוקת קפה, תה ומשקאות קלים. החלטת הוועדה: לאשר (כיוון שעסק כזה היה קיים במקום מאז 1961).
1991. דיירת פונה במכתב ליחידה לפניות הציבור של העירייה ומתלוננת בזו הלשון (כולל שגיאות הכתיב): "לפני כחודשיים פתחו בקומה 3 + קומה 2 עסקים בבניין מגורים. באחרונה באו מהעיריה ובדקו אם יש עסקים. בזמן שהיו מהעיריה לא היו עסקים. בתקופה האחרונה נפתחו 2 עסקים וזאת בניגוד לחוק ולחומרה בבניין מגורים מובהק, ואחרי ששיפצו את הבניין לצורך דיירים ולא עסקים. אנא לתפולכם במהרה לפני שהעסקים התבססו. ונוסף, עובדים בשעות לא נוחות ומזהמים את המדרגות ומפריעים בכניסה. אבקש לפעול בהתאם". כעבור חודש מגיעה תשובה מפורטת: "... נציגי אגף הפיקוח ערכו ביקורת בכתובת הנדונה ונקטו באמצעים הבאים להסרת המטרדים: נגד העסק השייך לחברת 'אמריקן מג'יק בע"מ' הוגשה תביעה משפטית בגין ניהול עסק ללא רשיון. באשר למתפרה השייכת לבית הלן קלר -- הנושא הועבר לטיפול מח' פיקוח על הבנייה...".
הפנים לעתיד
אבל כל זה שייך להסטוריה. לפני שנים אחדות מכרו צאצאיו של משה מטלון את שני הבניינים שלהם, וכבר כמעט שנתיים עובד משרדו של האדריכל יניב פרדו על התוכניות לשיפוץ, שימור ובנייה שלהם מחדש, במסגרת תמ"א 38, בארבעה מגרשים שנרכשו על ידי גואל קרקעות בן זמננו, "רולו טומאסי השקעות".
בשלושה מהמגרשים נדרש, לפי פרדו, שימור מרקמי על פי התב"ע של צפון פלורנטין (שפירושו בנייה של שבע קומות); נדרש גם שימור של החזיתות ומותרת תוספת בנייה. "כדי להגיע לנוסחה עיצובית של בניין שאינו זר לסביבה", מספר פרדו, "בנינו הרבה מודלים. חיפשנו איך להתחבר לאקלקטיות של הבניינים, שיש בהם איפיונים אוריינטליים מיפו, ולתת לכך פרשנות עכשווית".
+
+
רעיון דירוג הבניינים כלפי הרחוב, הוא מסביר, נועד כדי לפתוח פרספקטיבה וליצור מסה נורמלית עבור הולכי הרגל. "יצרנו חתך מדורג בצפיפות", הוא אומר. בשני הבניינים ייבנו, מעל הקומה הראשונה המסחרית, 60 דירות, מרביתן בשטח של 35 עד 53 מטרים רבועים, בהתאם למדיניות הבנייה של העירייה באזור, וגם כמה דירות גג יותר גדולות, בקומות הנסיגה הגבוהות.
איש אינו יכול לומר מתי ייכנסו הדיירים הראשונים לדירות החדשות בבניינים המדורגים, אבל ברור שבשום חנות שם לא ימכרו כפכפי גומי בעשרה שקלים, ורק אלוהים יודע מי ישמור על הבתים האלה לבנים כמו בהדמיות היפות.
ומשה מטלון? לעת עתה, ככה זוכרים אצלנו:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
