לאן שלא מרימים את הראש - מנוף: מפת הנדל''ן החדש בפלורנטין
חלקות קרקע נטרפות על ידי כרישי הנדל''ן, ויותר מעשרים בניינים נבנים ומשנים את קו הרקיע של השכונה, עם צמרות בטון ושלטים מפתים. ופלורנטין של מטה? כשהייתה
עד לפני זמן לא רב, מבט לשמים ברחובות שלנו היה מגלה:
או:
או לך תדע מה זה:
אבל היום, לאן שלא מרימים את הראש רואים:
+
+
+
+
צמרות בטון חדשות צצות בזו אחר זו:
מזדקרות ומתבלטות:
עולות ופורחות:
כך כנראה נראית "צמיחה", אבל באזור השורשים המראה שונה לגמרי:
+
הספסל הוא מיטה ללילה, העגלה העמוסה -- ארון ומחסן. המחסן של בוריס. ואיך שהוא יודע לסדר אותו:
כשהחמאתי לו ערב אחד על ארגון העגלה הווירטואוזי, הוא אמר ש"הכל פיזיקה". אבא שלו לימד אותו את זה עוד ברוסיה. לארץ הוא עלה כילד. היה תלמיד בבית הספר ביאליק בשכונה. לעגו לו (גם אחת המורות, שהוא זוכר טוב טוב את שמה), אבל הוא התגבר. בעברית רהוטה הוא מספר שהיה רופא שיניים עד שירד מנכסיו בשל תביעותיה והתנכלויותיה של גרושתו.
הפער החריף הזה בין פלורנטין של מעלה לפלורנטין של מטה לא נלקח בשום חשבון, והמפה מתמלאת בעוד ועוד נקודות ציון, חלקות קרקע שנטרפות על ידי כרישים:
התאווה אינה יודעת שובע. בימים אלה הולכים ונבנים רק בלב השכונה עשרה בנייני מגורים חדשים, נוספים על אלה שעליהם סיפרתי לפני שנתיים וחצי, ועל אלה המתוכננים בפרויקט פינוי-בינוי של מתחם "החרש והאומן" שעליהם סיפרתי בשבועות האחרונים.
***
הנה התחנות החדשות ששום סיור מסיורי התיירות הרבים של מחפשי "אותנטיות" ברחובות שלנו לא עוצר בהן:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
ויש גם מבנה ציבורי אחד, מעון יום לילדים:
חוץ מה-11 החדשים האלה, ישנם בלב השכונה גם ארבעה בניינים שנהנים מטיפולה המסור של תמ"א 38. הם עושים אותו רעש ואותו אבק, אבל על יסודות עם הסטוריה. שניים מהם עדיין בשלבי עבודות בסיסיות:
+
ולשניים אחרים תכף ייכנסו הדיירים. זה אחד:
נראה טוב, אה? טוב מאוד אפילו:
יפה כמעט כמו השני, שכן ברחוב סמוך, שהוא גם בניין לשימור:
אז מה בעצם הבעיה עם זה? הבעיה היא שוב הפער. כל הבניינים החדשים האלה, כולל המשומרים והמטופחים, נטועים בתשתיות מרופטות ומדרכות שבורות:
הרחובות שלנו נראים יותר ויותר כמו טיפוס מפוקפק כזה שיצא מהבית מגונדר, אבל שכח לצחצח נעליים:
צחצח לא צחצח, התהליך הקרוי "התחדשות עירונית" לא עוצר בלב השכונה. הוא הולך ומתפשט, ובמעגל המתרחב שלו קמים בימים אלה עוד עשרה וחצי בניינים (מה זה "חצי בניין" יוסבר עוד מעט). בגבול הצפון מזרחי של השכונה, על דרך בגין, סמוך לפינת רחוב העלייה, מתרומם אחד כזה:
ובהמשך הרחוב, שהופך בכיוון מערב לדרך יפו-תל אביב, גדל אחד אחר לגמרי: "בית גבריאלוביץ"; בית עם ייחוס. הוא נבנה ב-1911, ואחרי שהוכרז בניין לשימור, טופל במשך כמה שנים בקפדנות מרשימה:
+
כעת העבודות קרובות לסיומן והבניין המטופח לא מתבייש לזרוח למרחקים:
קצת הלאה מערבה, עדיין על דרך יפו, מתקדמת בקצב בנייתו של מגדל ליבר, ולצדו מה שנראה כגן ילדים, מחופה עץ, לבניהם ובנותיהם של בעלי האפשרויות:
+
עד כאן בגזרה הצפונית. בכיוון מזרח, פני ההתחדשות יוקרתיים (בינתיים) קצת פחות, אבל גם שם השמים הם הגבול:
+
+
זה בניין חמוד. עד שהגיעה אליו התמ"א, הוא היה בן שתי קומות. אחרי שהעליונה נהרסה חלקית, קמו מעליה הקומות החדשות:
ולמה הוא חמוד? כיוון שבקומת הקרקע של הבניין "החדש והיפה" נשאר בחיים בית המלאכה המגובב של אליאס יחזקאל, לייצור "כלובים לחיות מחמד, לאהילים ושלדים", כמאמר השלט:
הצניעות המבורכת הזאת ועירוב השימושים המלבב לא יישמרו, ברור כבר עכשיו, בפרויקט החדש והעצום שיקום ממש שני צעדים מהשלדים של אליאס:
השטח הגדול של הפרויקט מגודר וניתן רק להציץ אליו:
אבל באתר האינטרנט של היזמים יש פרטים: "על גבול שכונת פלורנטין התוססת והצבעונית מוקם מתחם מגורים חדש, הכולל שני בניינים בני שש ושבע קומות, בהם 91 דירות בנות 2-4 חדרים, דירות פנטהאוז ודירות גן. כל דירה נהנית ממרפסת שמש הצופה על נוף אורבני ודירות הגן הנהנות מחצר פרטית...".
מודעה שתלויה ברחוב, ליידוע השכנים בבקשות חריגות, מלמדת לאיזה קהל יעד מכוונים היזמים (ראו, כמו שאומרים עורכי הדין, סעיף קטן 2):
אבל לא הכל בחיים ובנדל"ן הולך כמו שרוצים. הנה דוגמה:
לפני שנתיים התנוסס על הבניין הזה שלט עם הדמייה יפה, שהבטיח "דירת שלושה חדרים כולל מרפסת וחנייה תת קרקעית". הפרויקט אף שווק במשרדי תיווך (במחיר עוד יותר נמוך):
אז שווק. היום אין לכל אלה זכר. השלט כוסה (בתמונה מימין) והכניסה לבניין הנטוש (בתמונה משמאל) נראית כביתו הזמני של חסר בית:
וזה לא המקרה היחידי. באותו רחוב, קצת הלאה, ניצב כבר שנים שלד אומלל (ולכן הוא נספר רק כחצי בניין), שלד שעומד ומחכה:
תקוע, תקוע, ובכל זאת נדיב. מציע כיוון אופטימי:
שירת הפיגומים והגדרות זו השירה שלנו. ובכיוון דרום יש למנגינה הזו שאי אפשר להפסיק כתובת אחת ושני בניינים בה:
מסע מעייף? הצחקתם אותנו. זוהי רק תחילת הדרך. האבק לא ישקע כאן לעולם. הנה חלק מהמודעות שנתלו ברחובות שלנו ומבשרות על מה שעוד יקרה כאן בקרוב:
וגם זה לא הסוף. לתמונה הקדחתנית הזאת יש להוסיף, אם רוצים להבין את המצב לאשורו, את פרץ שיפוצי הרחובות המתבצעים בסביבה בו-בזמן:
+
+
בשל השיפוצים, חלקי רחובות נסגרים לתנועה לתקופות ממושכות (וכבר משעמם לבכות על המחסור במקומות חנייה), ואלה רק שלוש דוגמאות. יש עוד רחובות (וולפסון, מטלון, מרכולת) הסגורים כעת חלקית.
***
איך התושבים מרגישים עם כל זה?
מרגישים ככה:
ומפנטזים ככה:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
