אני לא בטוח אם זה דווקא מאז שהתחלתי לכתוב את הטור הזה, או שאולי זה קרה עוד לפני ופשוט לא שמתי לב, או שדווקא לאחרונה, בלי שום סיבה, אבל נהייתי מודע יותר.
מודע למה שאומרים לי, מודע למה שעושים סביבי, מודע להכל, במיוחד לכל הקשור במרדף האינסופי הזה של אהבה-חברה-זוגיות. מרדף שמצד אחד כולנו - ובכולנו אני מתכוון לאנשים שאין להם חברה - רוצים להשיג, אך לעומת זאת פשוט נהיה עם הזמן כבר מעיק.
רוצים עוד מד'?
חזרתי הבייתה לסופ"ש וקיבלתי קצת מנוחה מכל המציאות המעיקה שרודפת אותי לאחרונה. עם הזמן בצבא נראה שהמערכת הצבאית הזאת התחילה כבר להתבלגן בינה לבין עצמה וכל יום מתווספות "המצאות" שונות וחוקים נוספים שרק מעיקים ומכבידים ולא נותנים אוויר לנשימה. עוד מסדר, עוד תורנויות מטבח, עוד עבודה שוטפת.
יד על הלב? נמאס לי כבר מהכל ויש לי רק חשק לחזור קצת לאותו מקום מוכר ובטוח, מקום בו אף אחד לא אומר לך מה ואיך לעשות, בו אתה לא מספר אישי אלא אתה יותר מזה. אתה בן אדם. יש לך שם. ואולי זו רק העייפות מדברת מגרוני, אני כבר לא יודע.
למרות הכל, ולמרות שחשבתי שהנה, לפחות בסופ"ש אני הולך קצת לנוח, גם פה נראה שנדרש ממני "לעבוד" לא מעט. התעוררתי ביום חמישי ב4:00 לפנות בוקר, עייף מכל מה שעברתי אבל נרגש להגיע הביתה באוטובוס הראשון ולהספיק לראות את ההורים לפני שהם אפילו יוצאים לעבודה. מהשנייה שדרכתי בבית, לא היה אדם אחד שטרח להתעלם ממצבי הרווקי משהו. כולם טרחו לברר, לבדוק מה המצב ובעיקר לשאול את השאלה שכבר נשאלה פעמים רבות בעבר, אך נראה שכרגע היא חוזרת בקאמבק אימתני: "מה עם חברה?".
בזמנו סיפרתי שיש לי חשבון טוויטר, שיוצא לי "לצייץ" על נושאים שונים, לספר בדיחות מפעם לפעם ולשתף חוויות. לא פעם ולא פעמיים נפגשתי עם אנשים משם ואני עדיין נפגש. הם כבר חברים טובים, מכירים אותי ואת האופי שלי ברמה שלא תבייש אף חבר קרוב.
הסופ"ש אחת מהן חגגה יומולדת, ובאתי לשמוח בשמחתה. באתי לשאול לשלומה כשנפגשנו, לבדוק איך בילתה את יום ההולדת ואיך חגגה. כמובן שפנייתי נקטעה כשהיא באה בעצמה לשאול לשלומי וטרחה להתעניין: "אז מה, אתה מסתדר בצבא? לא קשה לך מדי? רגע רגע, עזוב צבא. מה עם החברה? כן, זאת שלא קיימת כרגע. מתי אני אהיה עדה לאחת?!"
השתתקתי, הסמקתי קלות והעדפתי להשיב באלגנטיות: "כמו שאני מצליח לחכות בסבלנות, נסי גם את".
קח מספר
זה לא נגמר כאן. חבר קרוב מהתיכון חגג גם הוא יום הולדת לא מזמן, אז הלכנו, כמה חברים, לחגוג איתו ולפתוח שולחן בפאב הקבוע שלנו. עוד בירה, עוד שוט, עוד צ'ייסר נזרק באוויר. אבל גם שם, הפלא ופלא, כל אחד בתורו שאל: "מה קורה? אז רגע, אתה התגייסת לחיל הזה והזה נכון? אה, אז אתה בטח סוגר הרבה, לא? בטח החברה בוכה. מה עם חברה, באמת? יש משהו בכלל? ספר ספר!".
באמת שאני לא מבין איך זה קורה. מה, אתם כולכם מתאמים אחד עם השני?!
בסוף התייאשתי וניתבתי את השיחה בשולחן לנושא. חבר שאל למה אין לי חברה. השבתי שאני לא נמצא יותר מדי זמן בבית ועד שזה קורה, נו, לך תגיד לה שתחכה. הוא סיפר איך בעצם הכל זה עניין של ביטחון, ושגם בפאב בו ישבנו ובכל מקום אחר אפשר להשיג משהו. הכל תלוי בעצם בגישה., הוא טען.
צחקקתי ועניתי שזה חסר תועלת, אין סיכוי. קשה לי להאמין לדבר שכזה. הוא טרח להתפאר איך לפני חודשיים-שלושה הוא הגיע לפה בעצמו ובעזרת חבר הוא דיבר עם ארבע בנות שונות, מהן יצאו לו שני מספרי טלפון. "זה בהחלט היה לא קל", שיתף החבר והמור"ק. "אבל זה היה שווה את המאמץ".
אמרתי ששמעתי פעם את המשפט "צריך לראות כדי להאמין" ושהוא דווקא נראה די מתאים עכשיו. מעדיף לראות אותו בפעולה מאשר שידבר באוויר ויתן דוגמאות. הוא קיבל את האתגר, ובסוף יצא שהיינו צריכים לחכות לו חצי שעה כדי שיסיים להתחבר לצד הנשי שלו, או לפחות שהוא מקווה שהיא תהיה שלו. "אז מה השלל?", שאלנו, והוא התגאה במספר טלפון וגם בפייסבוק.
צחקתי בלב. באמת שצחקתי. שמחתי בשביל חבר שלי שביום ההולדת שלו השיג מספר טלפון, שמחתי שבילינו כמו שצריך ושאחרי שבועיים עמוסים הצלחתי לשתות ולהשתחרר קצת. עם זאת, זה היה צחוק שמהול בעצב.
אין מצב שאצליח לדבר ככה. אני אתפתל, אגמגם ואברח בבהלה. אמרתי לחבר שלי: "תקשיב, זה הזוי מה שעשית שם. בפעם הבאה ששנינו בבית, תעזור גם לי לגמגם את דרכי באלגנטיות לליבה של בחורה?". הוא הסכים. אולי עוד יש לי תקווה, אחרי הכל.
בחיי שאני לא יודע כמה אעמוד בזה. זה כבר הולך אחריי לכל מקום שאני הולך, עוקב אחריי באגרסיביות. עם כל טור שמתפרסם, ככל שעובר הזמן – התופעה גדלה ואני מוסיף להתבייש ולהתפדח ולהרגיש שאין סיכוי. מציע לכם לפנות למערכת ולהציע לי טיפול רפואי, זימון לקב"ן, הורדת כף-שטות היתולית אחת לכמה דקות או פשוט לחשוב על דרך טיפול הולמת. אבל באמת, אנחנו כמעט שמונה מיליון תושבים בארץ. למה דווקא אני צריך להיות רחוק מכל העולם, לחזור לסופ"ש בודד ולרדוף אחרי ארבעה מליון בחורות?!
- ד', כפי שודאי יכולתם להסיק, הוא אינו שמו המלא של החייל הקרבי שלנו, ושמו שמור במערכת מטעמי בטחון שדה
