קארין:
המהדרין תמיד טוענים שבשביל זוגיות, ולצורך העניין גם בשביל משפחה, עבודה ובכלל כדי לנשום, צריך להקריב. זה בא יחד עם משפטים כמו "בשביל מה ששווה צריך לסבול", "החיים זה לא גן של שושנים", "אהבה זה כואב" ו"אל תאכלו אבטיח לפני הבריכה". בקיצור, קשקושים. אולי פעם, כשהעולם נראה אחרת זה היה נכון, אבל הדברים מאוד השתנו, והגיע הזמן לשנות גם את הדוגמאות האלה.
עומר: חכי קצת עם השינוי של הדוגמאות האלה. אני, בניגוד אלייך, בא מהאסכולה ההפוכה.
קארין: אני חושבת שאהבה משמעותה לא להצטרך להקריב לעולם. הקרבה היא עניין של גישה. אתה יכול לעשות את אותה פעולה, נגיד: ויתור על משהו בשביל לבלות עם הבן זוג שלך ערב משמים אצל הוריו, ואתה יכול לעשות את אותה פעולה מרצון. זה לא אומר בהכרח שאתה לא עושה ויתור, אבל אתה עושה אותו בכיף ואתה לא מבקש שום דבר בתמורה ואתה לא עושה פרצופים. בקיצור, אני אומרת שאם אתה מרגיש שזו הקרבה, עדיף שלא תעשה.
עומר: קודם כל, לגבי אבטיח בבריכה, מניסיון עבר כואב אני ממליץ בחום שלא לעשות את זה. הפולנים האלה לא מבינים כלום, אבל בכל מה שקשור לאבטיחים ובריכות הם צודקים במאה אחוז. דבר שני, את מדברת על ויתור חד פעמי, ואני מדבר על חיים שלמים. אני לא חושב שצריך להקים פסל לכבוד כל מי שנכנס לזוגיות, כן? זו זכות, זו לא חובה. אבל יש לזה מחיר. ללכת לערב אצל ההורים זה אחלה, אבל מה קורה עם דברים גדולים יותר?
קארין: כמו?
עומר: כמו, נניח, שבת הזוג שלך קיבלה עבודה בחו"ל ואתם מחליטים לעבור וגם החלטות פחות דרמטיות, כמו איזו ספה תהיה בסלון. זה אומר שיש עוד בן אדם שמעורב בכל החלטה שלך. זה לא נורא, כמובן, אבל במצב כזה אך טבעי שמקריבים.
קארין: הרעיון הוא להיות שלם עם עצמך כדי שאחר כך לא תוכל להגיד "אבל אני הקרבתי ולכן אתה חייב לי". לעולם אל תהיה במצב הזה. תמיד תדע שבחרת ושאתה עומד מאחורי עצמך. גם אם אתה עושה ויתור ענק, תעשה אותו בלב שלם בלי לבוא בטענות. זה הרעיון, והוא באמת לא קשור לגודל הדבר אלא רק לגישה.
עומר: כשזה מגיע לחיים בשניים, מישהו יצטרך לוותר. תמיד. את מדברת על לא להתקרבן, ועם זה אני מסכים. אם ויתרת, אתה אינך קורבן של הנסיבות. ויתרת? ותר בלב שלם. אבל יש הקרבות. עושים הקרבות בזוגיות. יש ויתורים, וחלקם כואבים.
קארין: ויתורים, פשרות, שינויים – כן. הקרבות אסור.
עומר: אם בת הזוג שלי תקבל עבודה בחו"ל ולי תהיה קריירה מבטיחה – פחחח – בארץ, זה אומר שאני אצטרך לוותר. אני לא אהיה קורבן, אבל זו כן תהיה הקרבה.
קארין: אז אל תטוס. תוותר עליה ותעשה את זה בלב שלם. יש לך בחירה, תעשה אותה כמו שצריך. כי אתה יודע, יכול להיות שתישאר בארץ ותפגוש את אהבת חייך, יכול להיות שבחו"ל מחכה לך הזדמנות שלא חלמת עליה ויכול להיות שיפטרו אותך מחר.
עומר: איך יפטרו אותי מחר? קריירה מבטיחה אומרים לך! את יודעת משהו שאני לא יודע? כלום לא מספרים לי בעבודה הזאת!
קארין: ממתי אני יודעת משהו שאתה לא יודע? חוץ מאשר על החיים, אני מתכוונת.
עומר: אם הייתי יודע את כל מה שאת יודעת הייתי יכול לחסוך לעצמי כמה מערכות יחסים כושלות בחיי.
קארין: כן. כנ"ל אני לא יודעת את מה שאני יודעת. גם אני הייתי יכולה לחסוך לעצמי כמה מפלות אם הייתי קוראת את מה שאני כותבת.
עומר: כל מה שאני אומר זה דבר כזה: אם אתה במערכת יחסים אמיתית ואוהבת, דע שלפעמים תצטרך לוותר.
קארין: לא תצטרך – תרצה. כאן ההבדל בין הקרבה לויתור.
עומר: תצטרך. אף אחד לא רוצה לוותר. תעשה את זה בלב שלם, עם זה אני מסכים, אבל לפעמים תעשה פשוט כי צריך.
קארין: זה עניין של מינון, אני חושבת. יש הבדל בין להקריב אחת לשנה לבין להקריב כאישיות. יש הבדל מאוד חשוב בין אדם מתקרבן לבין אדם שמוכן להתפשר למען האהבה, וזו העובדה שהקורבנות שלו היא אג'נדה. לא כי הוא כזה פשרן ונוח לבריות, אלא כי זו אסטרטגיה מלוכלכת לגרום לבן אדם השני להרגיש אשם, אגואיסט וחייב וכך להיות כשידו על העליונה, ולא על התחתונה, כפי שהקורבנות נוטים לחשוב.
עומר: אבל איך תדע עם איזה משני הטיפוסים אתה? ויותר חשוב: איך תדע איזה משני הטיפוסים הוא אתה?
קארין: יש לך פרצוף צדקני? סובל? ישועי? האם אתה ממוסמר לצלב? ברכותיי, אתה קורבני. ישו היה יהודי? לא מפתיע.
עומר: ואיך תדע בכל זאת?
קארין: אם אתה כל הזמן מרגיש שלא נותנים לך מספיק אבל אתה עדיין נשאר. אם אתה מתבאס שלא קוראים את מחשבותייך דרך קבע. אם אתה מוצא את עצמך במקומות שלא בא לך להיות בהם ואם אתה תמיד מחכה להתנצלות. וכמובן, לפי זר הקוצים שעל ראשך.
עומר: לעזאזל. הוא תמיד מעורר חשד, הזר קוצים הזה.
קארין: וזה גם נורא אייטיז.
עומר: פעם היה אפשר ללכת איתו בלי בעיה
קארין: כי פעם הייתה סיבה טובה יותר. היו בעיות הישרדותיות אמיתיות. אנשים היו מודאגים מסיבות טובות. אנחנו סתם מפונקים נורא.
עומר: זה לא שאני לא מסכים עם הגישה שלך, אבל חייבים לדעת להפסיד בכבוד לפעמים בזוגיות. לא כל פעם לעשות רק מה שבא לך זה ברור מאליו, אבל גם לדעת לבחור את המלחמות שלך. זה פחות לדעת להפסיד, יותר לדעת על מה בכלל להיכנס לקרב. יש דברים שתקריב, תוותר, איך שלא תקראי לזה, עליהם מראש.
קארין: זה סתם גמישות, ואני הכי בעד. אבל בוא לא נקרא לזה הקרבה, טוב? זה פתטי. אנחנו לא ילדים מפגרים שעושים עניין מזה שאנחנו נמצאים במסיבה שלא בא לנו עליה. אני בעד להתפשר כמה שיותר. אפשר ליהנות מהכל. הקרבה זה על הדברים המהותיים. וזה נהיה מהותי רק אם אתה תמיד עושה דברים שלא בא לך עליהם, ולעולם לא ההיפך. אם זה קורה מדי פעם זה שטויות, אסור לספור את זה בכלל.
עומר: כלומר, לא לנהל פנקסנות. שזה קל להגיד, האמת, אבל בתור פנקסן מצטיין זה קשה שלא לשלוף את הדבר הקטן והשחור הזה לפעמים.
קארין: בכלל, לא מחזיקה מזכרון. תשכחו כמה שיותר. תמחקו. תתחילו מהתחלה.
עומר: זה קשה נורא, אבל מניסיון, הפנקסנות הזו תהרוג אתכם. וגם תעלה לכם המון כסף. שלוש שנות טיפול וחצי כדי להפסיק לכתוב כל דבר שבנות הזוג שלי עושות. הייתה יכולה להיות לי יאכטה בכסף הזה. או, נניח שולחן סלון ממש יפה.
קארין: תכתבו טורים. זה משחרר. מאות טורים לא היו נכתבים אילולא הייתי מתאפקת לא לנהל פנקסנות. ממחשבות טורדניות של רואי חשבון ריגשיים באמת שווה להיפטר.
עומר: בקיצור, אם אתמול אמרנו שהמילה הכי סקסית זה "ביי",
אז המילה השנייה הכי סקסית זה "שכחתי".
קארין: בדיוק.
עומר: יופי. כשנגמור עם הרשימה הזאת המילה "אורגזמה" תהיה במקום ה-150.
קארין: אשכרה. ואפרופו אורגזמה, גם כאן אני נגד להקריב ובעד אגואיזם בריא. כל אחד דואג לאורגזמה שלו. זה סקס מעולה. אתה לא באמת יכול לקרוא מחשבות או לעשות משהו שאתה לא נהנה ממנו, ואם זה לא מתחבר ואם בשביל אורגזמות הדדיות שניכם צריכים לסבול, זה לא נועד להיות. זו הקרבה שאסור לעשות.
עומר: אני באמת בעד שקודם תדאג לאורגזמה שלה, ואז תדאג לאורגזמה שלך.
קארין: אבל אתה בעד כי אתה יודע שאם היא גומרת אתה נהנה, לא כי אתה מקריב וסובל בתהליך, נכון?
עומר: כשזה מגיע לאורגזמה שלה, אני לא חושב שזו הקרבה, אני חושב שזו זכות.
קארין: אז זהו. כל התורה כולה על דגדגן אחד.
>> עושים סדר בזוגיות, היום הרביעי: מוצאים חיים
>> עושים סדר בזוגיות, היום השלישי: איך מתנהלים עם כסף בזוגיות?
>> עושים סדר בזוגיות, היום השני: מי משלם בדייט ראשון?
>> עושים סדר בזוגיות, היום הראשון: היגיינה
