לכבוד הערב השני לראש השנה, חברי האקטואליים ואני נפגשים לארוחת ערב העונה לשם new year resolution. כל אחד צריך לספר לחבורת הנוכחים בערב מהי ההחלטה שלו לשנה העברית החדשה.
בשנה שעברה ההחלטה שלי הייתה "להיות שמח בחלקי". האם זה הצליח? ובכן, זה בא בגלים. יש תקופות שאני מאוד מרוצה ויש תקופות שפחות. יש תקופות שנחמד לי בעליבות כמו ילד קטן חמוד וחסר אונים, שרוצה שיחבקו אותו גם בבוץ, יש תקופות שאני מרגיש שהפסיכיות שלי תהרוג אותי חי. תכלס, לאחר שנה, התוצאה שהשגתי היא שמח בחלקי ב65%. ציון עובר.
רציתי להשיג 100%, ויצא רק ציון עובר, מה אני אגיד בבית? באמת ניסיתי, אולי לא מספיק השקעתי, אולי הייתי צריך לשקוד יותר, אבל מה לעשות נגמרה השנה וזה מה שיצא. מושלם אני לא, את זה הבנתי עקרונית לפני הרבה שנים, אבל בפועל כל פעם שאני נתקל בחוסר מושלמותי, שאני לא משיג הישגים פנטסטיים, אני נעשה עצוב, מאוד. עצוב. ציון עובר? רק ציון עובר??? לא!!!
היות ואני כבר מנוסה, אני משתדל לדבר אל עצמי : "קבל את עצמך כמו שאתה, אתה רק בן אדם, תאהב את עצמך ככה", ומשום מה בכך לא די. שוב ושוב הלא מושלם הולם בי ואני נחלץ מההלם בפסיכותרפיה עצמית, אחרי שאני מבצע שיחת הצילו עם הפסיכיאטר, "ד"ר אני בנחיתת אונס תרים את הרשת".
לאחרונה נזכרתי במה שהפסיכיאטר אמר לי לפני שלוש שנים, כשבאתי אליו לטיפול. "תגיד, לי", פנה אלי בסחבקיות, "אחרי כל כך הרבה מטפלים שעברת, אף אחד מהם לא אמר לך שאתה טיפוס גלי?". "גלי? לא", השבתי בתמיהה. "לפעמים אתה בהיי ולעיתים אתה בבלוז", השיב בנונשלנטיות כשהוא יושב רגל על רגל בכורסתו ומעשן סיגריה. "אני לא רוצה להיות גלי, אני רוצה להיות יציב", השבתי בטרוניה של פעוט שסורב מלקבל את הממתק הכי מרגש בחנות.
שלוש שנים לקח לי לקבל את העובדה שאני טיפוס גלי, ככה אלוהים ברא אותי או ככה אימא שלי
ואבא שלי עשו אותי, בכל מקרה זה מי שאני נכון להיום. יש לי תקופות שאני במלוא המרץ פורה ויצרני ויש תקופות שאני בבלוז קטטוני. נעים מאוד, תכיר את עצמך.
שלוש שנים של קבלה עצמית וזה עוד החלק הקל. החלק היותר מאתגר הוא לדרוש להתקבל בתוך העולם שרוצה סדר מופתי, תפקוד יומיומי ויציבות וודאית. שוק העבודה הקפיטליסטי חסר טולרנטיות לשיגיוניות הנפש. כולם מבינים שיש צורך בחופשה כשמודבר במחלה פיזית, הריון ולידה, נישואין וירח דבש, צרכים של ילדים קטנים וחס וחלילה מוות ושבעה. בכל אלה כולם מתחשבים ונסוגים אחורה מכל טענה ודרישה, אבל האם מישהו יתחשב בי שכרגע אני לא מסוגל לתפקד כי אני זקוק למנוחה להירפא מכאב נפשי? לא רק שאני לא מושלם, יש לזה גם מחיר של דחייה במישור העסקי והחברתי, כי משברים נפשיים עוברים בהסתר או בבית חולים לחולי נפש.
ויפים הדברים למערכות יחסים,
יש תקופות שאני מסוגל להיות מכיל ומשקיע ותומך ויש תקופות שאני זקוק לזה בעצמי. יש תקופות ששום דבר לא פוגע בי ומתקבל בהבנה ובהומור ואפילו אני מסוגל לנהוג בבגרות מנחמת, ויש תקופות שאני רגיש כמו צלופח שנזרק לתוך סיר מים רותחים. וכמו שמישהי כבר אמרה לי לאחרונה, "אתה לא בחור קל להכלה".
לא מושלם, זה כבר אמרתי, טיפוס גלי, זה אני, השאלה היא איך אני אמצא כך את מקומי בעולם, איך אני אסתדר איתו שהוא יסתדר איתי, איך נתאים זה לזה. את התשובה לכך אני לומד כל יום במציאות הלא מושלמת. ואני כותב, כותב המון.
אבל היות ואת התשובה המדויקת לזה טרם מצאתי, הגעתי לחלטה לגבי השנה החדשה שלא משנה מה, אני ממשיך קדימה. ובקיצור, ההחלטה לשנה החדשה שלי היא "ממשיכים".
עברתי כבר תוגות עמוקות יותר ותוגות עמוקות פחות, הייתי נלהב עד גבול השוטה והמטופש, הייתי מלא תקווה ומיואש לחלוטין, רבתי עם חברים וחזרנו להיות בקשר והנה עולמי לא חרב והשמים לא נפלו, הוא רק נעשה מעניין יותר.
זר לא יבין זאת, שבתקופות של בלוז ותוגה האור בקצה המנהרה לוט בערפל, אבל יש לי כבר את המיומנות להזכיר לעצמי שהדברים משתנים גם בלי שאצטרך הוכחות נראות באופק. בתקופות של מעלה אזכיר לעצמי שלא לעולם חוסן ובתקופות של מטה שהחיים הם הגלגל מסתובב.
אני ממשיך הלאה, כי אלה הם החיים, ואם אני לא אהיה מרוצה, אז אני לא מרוצה, ואם אחרים לא יהיו מרוצים ממני, אז הם לא יהיו מרוצים, אני שקט כשהכוונה שלי היא לעשות כמיטב יכולתי ומהלב. להיות שמח בחלקי זו ההחלטה של השנה הקודמת ואני בהחלט יכול לטפוח לעצמי על השכם, כי ציון מספיק זה משהו, ציון עובר זה ציון דרך, המורה לי להמשיך קדימה כמו חדש. אז? ממשיכים.
