איש ללא פנים

אימא שלי היא בת של שני ניצולי שואה, בוגר בוכנוולד ובוגרת אוושויץ. מספר סידורי צרוב על היד, מצעד החיים, ניסיון העפלה בשלהי שנות ה-40 עם ספינת אקסודוס, כל אלה, בין היתר הנורא, מצויים ברזומה של סבי וסבתי ז"ל.

הם לימדו את אימא את מה שהיא לימדה אותי, שמי שרד בשואה היו אלה, שאף אחד לא שם אליהם לב. הם לא היו יפים, ולא מצחיקים או מעניינים, לא מצליחים ובולטים, וגם לא מכוערים, פגומים, נכשלים וחולים. הם היו אנשים ללא פנים.

אנשים ללא פנים לא עושים טעויות. ללא פנים הם הצליחו לעבור את הסלקציות, נשכחו בספירות, חמקו ממוקד הפורענות ולא שילמו את מלוא המחיר האכזרי של הטעות הקיומית שלהם בלהיות יהודים במזרח אירופה של תחילת המאה ה- 20.

"איש ללא פנים" היא גם שמה של תסמונת, שחשופים ללקות בה כאלה, שהם ילדים של ניצולי שואה, או כאלה, שנולדו במשפחות מוכות שכול.

במשפחות האלה, ההורים מעבירים מסר ברור וחד משמעי לילדים, שהם לא יוכלו לשאת עוד צער, אפילו פחד מצער, ועל כן, על הילדים לשמור על עצמם ועליהם מכל סכנה ולא לעשות אף טעות.

אני הייתי ילד טוב, רק לא לצער את אימא. השירות הצבאי לא היה קרבי, כי היו לי מגרנות בגיל 14. לא יצאתי לטיול הגדול אחרי הצבא להודו או למזרח הרחוק או לדרום אמריקה, כי שכנעתי את עצמי שזה לא בשבילי, שאני לא צריך לצאת לחפש את עצמי. התנסויות בסמים, מה אני נרקומן? הרי אימא הזהירה אותי שבכל פינה אורב אסון, שאם אחשוף את פני לשמש, אשלם בסרטן העור.

אני נזכר בזה בכל צריבה של קרן שמש, כמו סימן אזהרה לפני טעות. ובכלל, כשכואב לי וקשה לי, נדמה לי שעשיתי שטות.

"ממה אתה מפחד?", שאל אותי הפסיכיאטר לפני כמעט שלוש שנים, "שתמות? אז תמות", השיב מייד. "שיתקפו אותך? אז יתקפו אותך". הלוואי ויכולתי לעשות מה שאני באמת רוצה מבלי לחשוש כל כך מהטעות של חיי. מספיק טעות אחת, ויעלו אותי על הרכבת בדרך לטרבלינקה.

כשלמדתי בבית הספר לאומנויות הבמה, בית צבי, המורים לא הבינו למה אני כל כך מזיע, כשיד ימין ורגל שמאל קפואות, כל פעם שעליתי על הבמה והראיתי את הפנים.

כל כך אהבתי לשיר, לא הייתה לי בעיה שישמעו את קולי, אבל את הפנים, אם אראה את הפנים, לא יירו בי?

30 שנות תכנות מוחי, איך להימנע מטעויות, שעלולות להמיט אסון, לכדורים, לפסיכיאטר ולי, הייתה הרבה עבודה לעשות לו דה קודיפיקציה. כשפחדתי מהמסוכן, מהמקומות בו חשופים לטעויות ולביקורת, כאילו על עצמי, אבל לא, כי בסיוטים שלי לא היו לי פנים, רק ראיתי את אימא בוכה מצער.

היום, אימא חולת אלצהיימר במוסד סיעודי, אם יקרה לי משהו, נכון שהיא לא תדע? אני נמנע מלבקר אותה כבר חודשים רבים, היא בטח לא שמה לב. אולי אני אצטער על זה אחר כך, כי אני עושה טעות. יחד עם זאת, אני מרגיש שאם אבוא אליה, אני אשלם על הטעות, ואמות.