מרתף היינות באנוטקה פינקיורי (מתוך את המסעדה)
רובנו מכירים את פירנצה בזכות המוזיאונים החשובים שלה - האופיצי, נניח - או הפיאצה דל דואומו והקתדרלה הנפלאה, עם הכיפות מוזהבות הפסיפס. כשאומרים לי "פירנצה" אני מיד חושב על דוד ועל "שערי גן העדן" - הדלת הנפלאה שיצר לורנצו ג’יברטי לדואומו.
אפשר להסתובב בעיר העתיקה ימים שלמים, ולא ראית כלום. לבלות באופיצי שעות, עם הפרימוורה של בוטיצ’לי, ולא התפעלת מספיק. ככה זה. וכשגומרים את כל זה, נהיים, מה לעשות, רעבים. ואני, כמו כל צבא טוב, צועד על קיבתי.
אז איפה אוכלים בפירנצה? ובכלל, בענייני אוכל, יש מה לעשות בה?
האיטלקים, כמובן, לא יתנו לאף אחד לרעוב, בכל שעות היממה. בצרפת אתה יכול למות בין שתיים וחצי לשעות הערב, אבל באיטליה תמיד תמצא מקום פתוח, ובוודאי שבמרכזי התיירות. אם אתם בעניין של יין, לדוגמה, תוכלו למצוא בעיר העתיקה אנוטקות – בתי יין ואוכל קטנים, שמציעים מגוון גדול מאוד של יינות מרחבי טוסקנה, וגם יינות איטלקיים אחרים לפעמים. מאחר שטוסקנה היא אחד מאזורי היין הטובים שיש, כדאי להתרכז ביינות מקומיים.
חלק מהאנוטקות הן כמעט חנויות יין נטו, אבל חלקן יציעו לכם ארוחת צהריים קלילה של כוס יין, פלטת גבינות ונקניקים, ואולי סלט. הכל יהיה מלווה בשמן זית מקומי טוב. אם תגיעו בסביבות הסתיו או תחילת החורף, כולם יציעו לכם שמן זית טרי, ממסיק השנה. טעמו ממנו ותבינו מה זה "ראשון המסיק" באיטליה, ועד כמה הטעמים של שמן זית בתולי וצעיר, הם מקסימים ונקיים. באנוטקות הפשוטות תעלה ארוחת צהריים 12-8 יורו לאדם.
אנוטקה פינקיורי - ככה זה נראה מבפנים (מתוך אתר המסעדה)
לצד האנוטקות המסורתיות פועלים כמה מקומות שמותחים את גבולות הז’אנר. אחד מהם הוא אנוטקה פינקיורי (Enota Pinchiorri ) – מסעדה יקרה להחריד, שנחשבת לאחת מ- 50 המסעדות הטובות בעולם ומתהדרת בשלושה כוכבי מישלן. אם אתם בירח דבש, חתונה שניה או סתם חוגגים גירושים, הזמינו כאן מקום וקחו את תפריט הטעימות (225 יורו ל-7 מנות, 275 ל-10 – לא כולל יין). חזרו ארצה, ואז תדאגו למשכנתה... התפריט כולל עכשיו, בין השאר, פילה עקרבן ) Scorpion-fish( עם כבד אווז, רוטב ברוקולי ופטריות שחורות; פסטה בקרם ערמונים עם פרוסות בקלה ונקניק ברוטב יין אדום; ולובסטר בפיסטוקים.
מקום יוצא דופן נוסף הוא אנוטקה פונטה וקיו (Enoteca Pontevecchio ) – מקום שהוא משהו בין אנוטקה לסוכנות טיולים באזור (האמת שלא צריך להגזים, עיקר העיסוק שלהם הוא ביין, בכל זאת). תמצאו שם מבחר יינות עצום, אירועי טעימה ושירות מסביר פנים.
אבל פירנצה היא לא רק יין, אלא גם שוק נהדר. כשתתקרבו ל- Paizza delle Mercato תוכלו לראות את דוכני תיקי העור, המעילים ויתר הצצקעס שמוכרים מחוץ לשוק האוכל, במעין שוק פשפשים תיירותי גדול. בפנים תמצאו קצת מכל דבר: דוכני בשר ונקניקים, פסטה בשלל צבעים, חנויות יין, דגים ופירות ים - וגם כמה דוכנים שבהם אפשר לאכול.
נרבונה (צילום: J Luoh)
המפורסם שבדוכנים האלה הוא נרבונה (Nerbone). המקום קיים מהמאה ה- 19, מופעל על ידי בני אותה משפחה כבר דורות, ומציע אוכל מקומי שממנו נהנים גם התיירים וגם המקומיים.
לפניכם שתי אופציות: האחת היא לקחת סנדוויץ’ וכוס יין או בקבוק מים מינרליים; והשנייה, המומלצת יותר בעיני, היא לאכול במקום. הם מדברים אנגלית, וישמחו לתת הסבר קצר - בתנאי שלא עמוס מדי (יש בערך חצי שעה כזאת ביום). מזמינים בדלפק, ואז מחפשים מקום לשבת ליד שולחנות השיש הגדולים. אפשר לשבת ליד הדלפק או סתם להישען עליו, אבל עדיף לחפש מקום ליד השולחן. פינוי השולחן אינו חובה, אבל יודו לכם, במיוחד בשעות העומס.
סנדוויץ' בנרבונה (צילום: thepinkpeppercorn)
את מנת הבית תוכלו להזמין בכריך וגם בצלחת, ואני ממליץ עליה בחום למרות המראה שלה. Lampredotto הוא תבשיל קיבה – טריפה – אופייני מאוד לפירנצה. מגישים אותו בכמה מקומות בעיר שיש להם רישיון לכך, הנדרש בגלל הצורך בהקפדה על הכנה נכונה.
תקבלו צלחת מהבילה, עמוסה בתבשיל חום של רצועות בשר. קחו לחם, גם אם אתם לא מזמינים סנדוויץ’, וטבלו אותו ברוטב המדהים. כוס יין הבית, אדום, תהיה המלווה הטובה ביותר של התבשיל הטעים הזה. אל תשכחו כמובן סלט בצד, ופרמזן על הבשר!
פריני (צילום: PAVDW)
אחרי ארוחת הצהרים, פנקו את עצמכם באותו שוק, בדוכן של פריני (Perini). אנדראה וקלאודיו מנהלים את המקום, שהחל את דרכו ב- 1940. בפריני תוכלו למצוא נקניקים מקומיים, עשויים למשל בשר חזירי בר. מעל לדוכן עצמו תלויים קדלי חזיר ענקיים, שלפעמים מסתירים את המוכרים עצמם. לצד כל אלה נמכרות גבינות מקומיות – פקורינו טוסקנו, פקורינו עם כמהין וסוגים נוספים, פרמזן כמובן, וגבינות נוספות. אהבתי מאוד את הפרובלונה המתקתקה של Auricchio. זהו יצרן לא קטן של גבינות, שפועל בקרמונה, עיר בחבל לומברדיה, ממש על נהר הפו. קרמונה, עיר הכינורות, היא כבר סיפור אחר, לפעם הבאה...
