"הדבר שהכי כואב לי זה שאני מרגיש שאני מכיר אותה הרבה יותר טוב מאשר את הילדים שלי. אני אוהב אותה לא פחות ולפעמים", הוא עוצר לרגע ואז מוסיף: "אני מרגיש רגש יותר חזק אליה, מאשר אליהם".
"אנחנו יחד מאז שהיתה בת ארבע"
את ירון (שם בדוי), בן 46, איש מחשבים, אב לשני מתבגרים מיישוב קהילתי קטן בצפון, אני פוגשת בבית קפה לא אופנתי בהרצליה. למרות העובדה שאנחנו יושבים במקום זר ואין לנו שום היכרות מוקדמת עם מעט האנשים סביבנו, הוא מתעקש לדבר בלחש.
"ליתר ביטחון, מדינה קטנה. תמיד יש כאן מישהו שיש לו חבר טוב שהיה איתך בצבא או באוניברסיטה", הוא מתבדח ברצינות. זו שהוא מדבר עליה היא "מאיוש", ככה הוא מכנה אותה, בתה מנישואים קודמים של אשתו השניה רחל, מורה במקצועה. השניים חובקים ילד נוסף משותף.
במשך שעה הוא מגולל בפני את סיפור הגירושין, למרות שלא שאלתי ולמרות שהבהרתי שהעניין שלי הוא דווקא במערכת היחסים הלא ביולוגית שלו. הקשבתי. גם כשהוא הכניס מדי פעם את המשפט, "אבל אל תכתבי על זה", הוא היה חייב לאוורר. ואולי זו הייתה הכנה לאותה הבעת רגש לא זהה שהוא חש לילדה הלא ביולוגית שהטרידה את מצפונו.
"ומה לדעתך הסיבה לזה?" אני שואלת.
"אנחנו יחד מאז שהיא הייתה בת ארבע. בהתחלה היה לי חשוב שהיא תרגיש רצויה כמו הילדים שלי ושאין הבדל, בין אם היא ילדה ביולוגית שלי או לא. דאגתי לה וטיפלתי בה כמו בשלי, כי כשילד בוכה בלילה כי כואבת לו האוזן, אתה לא שואל את עצמך לפני שאתה קם אליו, אם זה ילד שלך או לא והיא מבחינתי קיבלה את אותו היחס. ושלא תחשבי שהכל זרם חלק, ממש לא. לא היה לה פשוט שנכנסתי לה ככה לחיים. למשל, היא לא הסכימה ללכת איתי לגינה. רק עם אמא שלה. אבל אני לא וויתרתי. דיברתי איתה, אמרתי לה שאני אוהב אותה וחיבקתי אותה. כשהיא היתה צריכה נעליים או טיפול שיניים - שילמתי, בין אם אבא שלה השתתף או לא. זה מעולם לא היה שיקול. היא יודעת שאני תמיד כאן בשבילה. אני יודע את זה לפי זה שברגעים קשים היא פונה אלי ולא לאמא שלה. גם את הילדים שלי היא מאוד אוהבת. תמיד חיכתה לשבתות שיגיעו כדי שנצא לטיולים משפחתיים".
עוד כתבות בסדרה:
>>> ועדה מיוחדת תפעל לביטול המילים "אמא חורגת" ו"גרושה"
>>> אצלי או אצלך? הישרדות החופש הגדול במשפחה מורכבת
מתביישים לא לאהוב
לפני שנים אחדות עבר חתול שחור בין ירון לגרושתו והילדים, שכבר היו נערים צעירים, הצביעו ברגליים. "הרגשתי שהם מושפעים לרעה. ניסיתי לדבר איתם, גם בשיחות של אחד על אחד. הגדול לא מוכן לדבר איתי, הקטן שהוא כבר בן 14, נפגש איתי. הרגשתי שהוא צריך אותי. הזמנתי אותו לבוא לסופשבוע. נפרדנו בנימה אופטימית, אבל כמה ימים אחרי, הוא ביטל. גם את האח החדש שלהם הם לא ממש מכירים. אין להם עניין".
הסיפור של ירון הוא עוד סיפור שמראה עד כמה משפטו של טולסטוי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", תואם גם את עולם ה'משפחות המשולבות', אם רק תחליפו את המילה 'אומללות' ב'משולבות', כי בניגוד לגרעיניות שמתחילות בזוג נטו, כאן כל סיפור מתחיל מהאמצע כשהעלילה בשיאה ועתירת דמויות. אין קונצנזוס לגבי מה שאנחנו "אמורים" להרגיש כלפי בן הזוג שלנו. יש קונצנזוס לגבי מה שאנחנו "אמורים" להרגיש כלפי ילדינו. כשאנחנו לא מרגישים כך, אנחנו מרגישים אשמים, מתביישים ובטח שלא נחלוק את זה בשיחת סלון עם חברים ובמקרים נדירים גם לא בחדרי חדרים עם חבר טוב.
המילה "אהבה" היא מילה גדולה ולפעמים מאיימת. היא מאיימת כי יש לנו תנאים נוקשים למה מרגישים כשאוהבים. דיכוטומיים. ואם הם לא מתקיימים, האופציה השניה מבהילה. אין ספק שרוב הסיפורים שפגשתי הציפו סיטואציה הפוכה - אהבה גדולה יותר לילד ביולוגי מאשר ללא ביולוגי ובמקרים פחות שכיחים, אהבה זהה.
"ומה אם תחליף את ה"אוהב יותר" ל"מרגיש קרוב יותר"?" אני מציעה., הוא חושב רגע. רגש האהבה הזה לא נעלם. הוא בהמתנה, מחכה להיטען באנרגיות החיוביות שבשיחות אישיות, מגע, הבעת רגש, אכפתיות, באמירה הלא מילולית של "בלעדיכם זה לא היה אותו דבר", העוברת בכל אינטראקציה. זה אפילו יותר מאתגר כשחיזוק הקשר הוא מול ילדים מתבגרים, שמחזקים גם אצל ההורים החיים איתם באותו הבית את תחושת העלבון כשהם משדרים להם תוך כדי הדיפתם אותם שהם כבר לא משמעותיים בחייהם. קל וחומר כשמערכת היחסים מרגישה רעועה כמו כאן ובנוסף למרחק הרגשי, קיים מכורח המציאות מרחק פיזי. אז הכל מגיעה בעוצמות גדולות יותר, שילוב בין התפקיד ההתבגרותי שלהם לבעוט ולהתרחק והתפיסה שלהם את הסיטואציה המשפחתית המורכבת.
"עם כל הקושי והכאב, אל תוותר. תראה להם שהם טועים; תתעניין גם אם הם לא מתעניינים; תתקשר גם אם הם לא עונים ותזמין גם אם הם לא באים - שידעו שאתה תמיד שם בשבילם. בדיוק כמו שמאיוש יודעת. נכון, זה דורש מחיר רגעי גבוה של התעלות נפשית, אבל הרווח העתידי גדול".
