מעל 20 בתי ספר דמוקרטיים פזורים מרמת הגולן ועד ערד. מבט מקרוב מגלה שהחינוך הדמוקרטי שלהם אינו אחיד ולמרות השם הזהה והשקפת עולם דמוקרטית מאחדת, בשטח קיימים הבדלים מהותיים ולכל בית ספר זהות שונה ברוח הקהילה שהקימה אותו.
ההתחלה: הילדים מחליטים מה עושים
בית הספר הדמוקרטי הראשון נולד בפרמינגהם, ארה"ב ב-1968 ע"י דניאל וחנה גרינברג. הם הקימו קבוצת הורים שחיפשה מסגרת חינוכית אלטרנטיבית למערכת החינוך הקיימת. בית הספר שעליו חלמו, אמור להעמיד את הצרכים הפנימיים של הילדים בראש סדר העדיפויות בכל רגע ורגע.משמעות הדבר היתה שפעילות הילדים בבית הספר היא פרי יוזמתם האישית. אין תכנית לימודים כפויה מבחוץ, אין דרישות שרירותיות, הילדים מארגנים בעצמם את סדר יומם ובוחרים מה הם רוצים לעשות. "סאדברי-ואלי", כך קוראים לבית הספר הדמוקרטי הראשון, היה ועדיין מודל חינוכי פורץ דרך וממנו נולדו בתי ספר דמוקרטיים בארה"ב ובעולם.
הכתבות הקודמות בסדרה:
לפרק מנוע, ללמוד לבחינה או לעשב בגינה
אם למפות את מפת בתי הספר הזו היום, הרי שסאדברי ואלי הוא "הסמן השמאלי", ברוחו פועלים בישראל בית הספר הדמוקרטי כנף ברמת הגולן ובית הספר בירושלים. אלה בתי ספר מאוד חופשיים. אין בהם מערכת שעות לימודית ואם לצטט את "האני מאמין" של בית הספר, הרי שהילד "חופשי לנהל את עצמו ברחבי בית הספר; להיכנס לספרייה ולקחת ספר קריאה, להשתמש במחשבים, לשוחח עם חברים, להתבודד ולנוח, לשחק משחקי כדור או משחקי שולחן, לרקוד, לנגן, לבשל, לפתור תרגילי חשבון, להקשיב למוסיקה, לפרק מנוע של מכונית, לשחק מחבואים, להתכונן לבחינות הבגרות, לעשב בגינה או כל דבר שבו יחפוץ, הכול בכפוף לחוקים".
אבל, כאמור, זהו רק מודל אחד. בית הספר הדמוקרטי הראשון שהוקם בישראל, בחדרה, וממנו צמח בהמשך המכון לחינוך דמוקרטי, מציע עקרונות חינוכיים דומים ושונים: בית הספר הזה פועל כבר 20 שנה ומתחנכים בו כארבע מאות תלמידים בגילאי גן עד י"ב. היום הוא שייך לזרם הרשמי-ממלכתי. הלמידה בבית הספר מתנהלת מתוך חופש ובחירה של התלמידים והיצע תחומי ומקצועות הלימוד גדול ומגוון. לכל תלמיד יש חונך המלווה אותו בהתקדמות האישית בחיפוש הדרך ובלימוד והכרת העצמי. ברוח המודל החינוכי של חדרה הוקמו בתי ספר דמוקרטיים נוספים בכפר סבא, קריית אונו, הוד השרון ומודיעין.אמא לא רוצה לעשות שיעורים
מילי צדוק, אמא לרעי בת ה-7, הלומדת בכיתה ב' בבית הספר הדמוקרטי בקרית אונו, מספרת: "עברנו להתגורר בקרית אונו בזכות בית הספר שמאוד הרשים אותנו". לצדוק 3 ילדים וכולם מתחנכים בבית עד גיל 5. "בהתחלה ניסינו בית ספר רגיל, אבל זה לא התאים. אני לא רוצה לעשות שיעורים עם הבת שלי. שם בבית הספר זה היה הכרח. ההורים התבקשו לחתום בסיום כל חלק בחוברת שבה הילדים למדו. כשרצינו לבדוק מקרוב מה הערכים של בית הספר, חזרו באוזנינו אינספור פעמים על המילה 'מצוינות'. מצוינות היא לא ערך בעיני".
צדוק היתה בילדותה תלמידת בית הספר הראלי ומעידה על עצמה שאהבה את בית הספר ולמדה מתוך עניין. "אני חושבת שמערכת החינוך הציבורי שונה היום מאוד בהשוואה לזו שהיתה כשאני הייתי ילדה. לא בחרתי לילדה שלי בית ספר דמוקרטי בגלל שאני ניכוותי מהמערכת. להיפך. הסיבה היא שהיום יש עומס רב שמוטל על כתפי המורים, הכיתות מאוד גדולות, לצד העלייה בהפרעות הקשב והריכוז וזו משימה בלתי אפשרית עבור המורים. "רציתי שיראו את הבת שלי, שלא תלך לאיבוד. מערכת החינוך הציבורי, כפי שהיא מתנהלת היום, לא מאפשרת לראות את ההתקדמות האישית של כל ילד בפני עצמו. בבית הספר הדמוקרטי יש לכל ילד חונך, שמלווה אותו באופן אישי. כל העשייה החינוכית היא אישית יותר ופרטנית. הדר הירש, אמא ל-4 ילדים (בכיתות ט', ח', ג', ב') בבית הספר, מספרת ש"כשאנשים שאלו את הילדים שלנו, כשהיו חדשים בביה"ס, מה זה בי"ס דמוקרטי, הדבר הראשון והמרכזי שעלה זו האפשרות שלא ללמוד. לומדים מה שרוצים, אם רוצים. ההסבר הזה היה מלווה בפזילה אלינו, ההורים". כששואלים היום את הילדים שלה, היא מעידה, התשובה הרבה יותר מורכבת. "יש הרבה יותר מילים שמתארות את החיים. הדבר הכי מודגש זו לא העובדה שאפשר לא ללמוד, אלא הבחירה במה כן אפשר. הם מסבירים שצריך לנסות את הנושא כדי לדעת אם הוא מעניין אותך ואז אפשר לבחור ללמוד בשיעור ואם לא בשיעור אז במרכז למידה ואם אתה יודע שאתה רוצה ללמוד אנגלית, למשל, אבל המורה לא מתאימה לך, אז אתה יכול למצוא פתרון. אולי להצטרף למורה אחר, אולי להתקדם דרך אתר מתאים במחשב, אולי להחליט לדבר עם האחים שלך אנגלית בארוחת צהרים וללמוד לקרוא בבית עם אבא". במקרה של הירש, החיפוש אחר בית הספר היה תוצאה של זיכרונות לא טובים מתקופת בית הספר שלה כילדה. "מבחינתי זו עכשיו חוויה מתקנת", היא אומרת. "הרעיון לשלוח את ילדיי לבית ספר רגיל הרתיע אותי מלכתחילה ולקח לי זמן למצוא את בית הספר הזה. נדמה שהמערכת הציבורית רוצה להפוך את כולם לאקדמאים, אבל בעולם האמיתי כל אחד טוב וחזק בתחומים אחרים. לא כולם אקדמאיים, לא כולם מוכרחים להצליח בחשבון. בדמוקרטי קודם כל דורשים מהילדים להכיר את עצמם, להבין ולטפח את עצמם ובעיני זו ההכנה לחיים האמיתיים".שמישהו יראה את הילד שלי
שי אולמר, אב ל-3 ופעיל בקבוצת ההורים שהקימו את בית הספר הדמוקרטי בקרית אונו, מפלח את אוכלוסיית ההורים בבית הספר: "יש קבוצה לא קטנה והיא הקבוצה האידיאולוגית, קבוצה שמאמינה שהדרך לגדל ילדים היא הדרך שהדמוקרטי מציע: מקום של חופש, מקום של בחירה, קבלת החלטות ולקיחת אחריות עליהן ועל הבחירות שלך.
בסופו של דבר, אומר אולמר: "מה שמאחד את כל ההורים זה הרצון שמישהו יראה את הילד שלהם. הם מבינים שבמערכת ציבורית על אנשיה הטובים, זה לא קורה מספיק ואין מספיק פניות לילדים, מאחר שהתנאים אחרים ואצלנו זה באמת מתאפשר".
"שווה כל שקל"
עניין נוסף שמוטל על ההורים הוא העניין הכלכלי. בבית הספר בקרית אונו משלמים ההורים כ-1000 ש"ח בחודש עבור כל תלמיד. "מבחינתי זה שווה כל שקל", אומרת מילי צדוק. "הבת שלי כל כך שמחה ללכת לבית הספר. זה בנפשה וזה חשוב לה". אולמר מבהיר ש-83 אחוז מתקציב ביה"ס מיועד לשכר ההוראה, "זאת מאחר והעיקר אצלנו הם אנשי הצוות וחשוב לנו לשמור על יחס מספרי של אחד ל-16-17 בין מבוגרים וילדים ולקיים את מוסד החונכות שבו כל תלמיד בוחר חונך, איש צוות מבוגר שמלווה אותו במסע הלמידה והחקר שלו ובתהליכים המורכבים של בחירה ולקיחת אחריות. זה מה שמאפשר את הדרך".
אולמר מלווה כרגע 2 קבוצות הורים במסע להקמת בית ספר דמוקרטי - האחד בטירה והשני באזור גדרה-גן יבנה, באר טוביה. "בכל מקום שבו הרשות המקומית נרתמת ליוזמה - זה מצליח", הוא אומר מניסיונו. המכון לחינוך דמוקרטי מציע ליווי לרשויות מקומיות ולקבוצות הורים המבקשות להקים בית ספר, הכולל מפגשים מודרכים, הרצאות ולמידה משותפת, במטרה להגדיר את הצרכים ולבנות את המודל החינוכי המתאים לקבוצת ההקמה ולרשות המקומית כחלק מהמארג העירוני בו יוקם בית הספר. המכון מלווה גם את תהליך ההקמה עצמו עד לשלב פתיחת בית הספר, "מסירת המפתח" וממשיך בליווי וייעוץ אחרי שהוקם.
אולמר מאמין שעל בתי הספר הדמוקרטיים לפנות החוצה. "העיסוק שלנו בפרט מכוון אותנו פנימה. היום אני חושב שיש מקום ויש מומנטום לפנות החוצה, לחשוף את הדרך שלנו ולהשפיע יותר על מערכת החינוך כולה".
