קול נדיר מירושלים: הזמר המוכשר שהעדיף לעבוד במוסך במקום לשיר
אברהם פררה ניחן בבס-בריטון מרשים שהקנה לו מלגת לימודים יוקרתית באיטליה, אבל הוא בחר להישאר בארץ ולדאוג למשפחתו. ב-1972 השתתף בביצוע של להיט גדול
אנחנו בימים של "חיי שחורים חשובים", כשמה של תנועת המחאה הבינלאומית הפועלת נגד אלימות משטרתית וגזענות כלפי שחורים. בארצות הברית, שחזרה לימי החושך והגזענות, אלה ימים של עליונות לבנה שמונהגת על ידי גזען לבן, לצד התעוררות שחורה שמקיפה תחומים רבים, בהם ספורט, פוליטיקה, קולנוע, טלוויזיה וכמובן מוזיקה. פה בארץ חמדת אבות יש לנו בעיות משלנו; גם לפני 48 שנה היו לנו בעיות, אבל אז, לרגע קט ובסיוע חבורה מופלאה של זמרים וכותבים מצוינים, נוצר המחזמר "אל תקרא לי שחור" מאת דן אלמגור ובני נגרי, שעסק במאבק השחורים לשוויון זכויות. אחד מכוכביו – ולדעתנו, אחד הזמרים המוכשרים ביותר שקמו בארץ ומאז ומעולם – היה דמות פלאית בשם אברהם פררה.
צפו בו מבצע את "יום יבוא" מתוך "אל תקרא לי שחור" (פררה הוא הסולן בבית הראשון):
אברהם פררה, שניחן בקול בס-בריטון אדיר ושאהוב מאוד על אמה של החתומה מעלה, נולד ב-1934 בשכונה הספרדית שערי ירושלים (אבו בסל) בבירה, שם ספג מילדותו השפעות של שירת קודש ושל ניגונים השזורים בתרבות הלדינו. אביו, אהרון, שהיה חבר בלח"י ולפרנסתו עבד כנהג אוטובוס, נהרג במלחמת העצמאות, בהתקפה על שיירת משוריינים שיצאה להר הצופים ב-13 באפריל 1948.
המוות הזה השפיע על מהלך חייו בכך שהוא הקפיד להציב בראש סדר העדיפויות את משפחתו ואת הצורך לתמוך בה כלכלית. הקריירה המוזיקלית הייתה תמיד בעדיפות שנייה. על להקה צבאית ויתר לטובת חיל חימוש, ואחרי שחרורו עבד כמכונאי במוסך של חברת המקשר, שבה עבד גם אביו. למרות זאת, לא ניתן היה להתעלם מהכישרון הענק שלו. עוד במהלך שירותו הצבאי הקליט לתוכנית "תיבת נח" של גלי צה"ל את השיר הספרדי "מלגניה" ועורר את התלהבותו של איש קול ישראל מרדכי פרימן, שהחליט לשדך בינו לבין שני זמרים ירושלמים נוספים – בני אמדורסקי וישראל גוריון. השלושה החלו להופיע יחד, בעיקר במועדוני סטודנטים בירושלים, אבל כשהחליטו אמדורסקי וגוריון לעבור לתל אביב, נפרדו דרכיהם: השניים נהפכו לצמד הדודאים וזכו להצלחה ולפרסום, ואילו פררה נשאר בירושלים, נשאר גם במוסך, ולמד באקדמיה למוזיקה.
הקשיבו להקלטה נדירה שלו עם בני אמדורסקי:
במהלך לימודיו הוצעה לו מלגת לימודים בבית האופרה המהולל לה סקאלה במילאנו, אבל הוא דחה את ההצעה המפתה לטובת חיי משפחה והבטחת פרנסתה. לדעתנו, פררה יכול היה להיות כוכב בינלאומי ענק ולו בשל העובדה שאת לה סקאלה פוקדים מאות טנורים, טובים יותר או פחות, אבל בס-בריטון כמו שהיה לזמר הישראלי הוא נדיר ביותר. חרף הוויתור על הקריירה, פררה המשיך לשיר מדי פעם: הוא השתתף בתוכניות רדיו רבות והקליט במסגרת הרכבים שונים, בהם להקת השמרנים, שבה היו חברים גם מיכאל גיטלין וסולון סימינוביץ':
הוא הרבה להופיע בקיבוצים, בפני חיילים ובהקלטות פומביות. ב-1965 השתתף בפסטיבל הזמר, שבאותה תקופה היה הבמה החשובה ביותר במוזיקה הישראלית, ושר בו שני שירים, "רזי ליל" ו"רקפות" – אבל העדיף לא להתרכז בפופ, אלא בפולקלור:
בנו אהרון, זמר ומגיש תוכניות בכאן גימל, שנקרא על שם הסב שנפל במלחמה, מספר שלאביו היה כישרון נדיר לשפות, ואם היה לו עניין בשיר מסוים בגרמנית, למשל, הוא למד את השפה ללא קושי. "קשה לדבר עליו בלי לגלוש לקלישאות", אומר אהרון פררה, "אבל אם בחוץ הוא היה דמות מיוחדת, כאיש משפחה אין סופרלטיב שאי אפשר היה לקשור לו: הוא היה אדם חם, נותן ומעמיק". אהרון פררה מספר שכבר בגיל שבע קיבל מאביו גיטרה ראשונה, וכעבור ארבע שנים הוא כבר הצטרף אליו להקלטות. הדיאלוג בין השניים כלל גם משחק מיוחד: הם בחרו טקסט של משורר ידוע, נתן יונתן או מרים ילן שטקליס, אחר כך לקח כל אחד מהם את הגיטרה שלו, הסתגר בחדר נפרד כדי להלחין את השיר, וכעבור זמן חשפו את יצירותיהם זה בפני זה ובחרו בלחן המנצח.
כשנבחר פררה להשתתף ב"אל תקרא לי שחור", אהרון היה בן 11 ולא הורשה לצפות בהצגה עד שהגיעה לירושלים. עם זאת, הפרסום שקיבל אביו בזכות השתתפותו בהפקה המצליחה גרם לו אושר והביא לו פרגון מצד חבריו. פררה, שהיה מבוגר מרוב המשתתפים (בהם רותי נבון, עוזי פוקס ודודו זר), שימש מעין "אבא מפקד" שלהם ושמר על איזון בין כולם. לא היה קל לשרוד את הלחצים, ולא אחת סיפר עוזי פוקס כי עומס ההופעות ממש שחק את מיתרי הקול שלו ואילץ אותו לפרוש מדי פעם למנוחה כפויה. פררה, לעומתו, בעל השליטה המושלמת בקול, לא הושפע מהלחץ, וההקלטות ההיסטוריות מדגימות זאת היטב. הלהיט "יום יבוא", למשל (ראו סרטון למעלה), נפתח עם סולו של פררה בקולו הצלול והערב, ובהמשך מרחף הזמר מעל הפריצות הסוערות של פוקס הרוקיסט ושל נבון עם הסול הרצחני שאפיין אותה בראשית דרכה.
אחרי שנדמו הדי המחזמר הזה, המשיך פררה לשיר ולהקליט בדרכו הצנועה. הוא התרכז בהקלטות בלדינו ובגרסאות לשירים של לורקה – שלא יצאו לאור עד לאחר מותו הפתאומי ב-1984, בגיל 50 בלבד. "אבא היה אדם בריא ופעיל", אומר בנו. "ביום מותו הלכתי לראות סרט בסינמטק בירושלים, וכשחזרתי הביתה, הוא לקה בדום לב ומת ממש בידיי". אחרי מותו יזם הבן הוצאת אוסף מרובע עם שירים שהקליט אביו, וכן הוציא את הדיסק "פגישה", שהיה, למעשה, אלבום הסולו הראשון שלו. גם עיריות ירושלים וכפר סבא ביקשו להנציח את אברהם פררה והחליטו לקרוא רחובות על שמו. בצדק.
גם היא הייתה זמרת ישראלית גדולה שנפטרה בטרם עת. הקליקו על התמונה:
