"יפה, אינטליגנטי, רעב": הסימפוניה הבלתי גמורה של ג'ימי הנדריקס
פטי סמית סגדה לו, אריק קלפטון פחד ממנו, פיט טאונסנד חשש לעלות לבמה אחריו: המוזיקאי מסיאטל היה יוצא דופן בכתיבה, בנגינה ובהופעה - ובגיל 27 הכל נגמר
לפני מספר ימים סיפרה המוזיקאית פטי סמית למגזין "פורבס" על ג'ימי הנדריקס כפי שהיא זכתה להכיר. "כשהייתי צעירה", אמרה, "ראיתי אותו בכמה מקומות וגם הצלחתי לדבר איתו כשהיה בניו יורק. הוא היה כל מה שאמור להיות כוכב רוק: יפה, אינטליגנטי, רעב. זו הייתה חוויה רק להביט בו". סמית נתנה את הראיון במלאת 50 שנה למותו של הנדריקס ותיארה אותו במילים שלא בהכרח נכרכו בשמו עד עכשיו. למשל, שהוא אהב שירה, אבל לא חשב שהוא משורר גדול: בעיניו, בוב דילן היה הגדול ביותר. ולמרות זאת, היה "תמונת הראי של זמנו", לדעתה. בעבר סיפרה סמית, גם בספרה המקסים "רק ילדים", שהנדריקס היווה את ההשפעה המשמעותית ביותר עליה, ושאת אלבומה הראשון הקליטה בהשראתו.
מאות, אם לא אלפי מוזיקאים, במיוחד נגני גיטרה, הרכינו ראש לפחות פעמיים בימי חייהם: בפעם הראשונה, כששמעו לראשונה את הסימפוניה הכאוטית-גאונית שהפיק הנדריקס בנגינתו; ובפעם השנייה, כשהוא הלך לעולמו ב-18 בספטמבר 1970, בשיא הצלחתו ויצירתו, ובן 27 בלבד. אותם מוזיקאים נזכרו כנראה בשתי הפעמים הללו בשבוע שעבר, ביום השנה למותו.
הנה תזכורת לנגינה הכאוטית-גאונית שלו:
כפי שכתוב בביוגרפיה הקצרה שמופיעה בצד ימין, החתומה מעלה עברה השתלמות רפואית בקליבלנד, אוהיו, ואת שעות הפנאי המעטות שהיו לה מדי פעם, ניצלה כדי לבקר בהיכל התהילה של הרוקנרול. היא פקדה גם את המדורים שהוקדשו להנדריקס, וראתה את הגיטרות שלו, את המפרטים שבהם השתמש, את קטעי הארכיון עליו וגם את הבגדים הססגוניים שלבש. להנדריקס היה טעם אופנתי מפותח, ובמהלך שהותו בלונדון רכש בגדים בבוטיקים פופולריים. בחלק מהמקורות נכתב שהוא העדיף חולצות בגזרה נשית משום שהיה שמאלי, כך שהיה לו קל יותר לפתוח את הכפתורים ביד שמאל. עם זאת, עובדת היותו איטר יד ימין שנויה במחלוקת: יש הטוענים שהוא אכן היה שמאלי, וגם ניגן גיטרה ביד שמאל, אבל אכל וכתב ביד ימין; במקורות מסוימים מדווחים שהוא היה אחד מאותם מעטים שמשתמשים בשתי הידיים במידה שווה – כלומר, היה אמְבִּידֶקְסְטֵרִי (דו-ידי או שווה ידיים). כך או כך, השליטה הווירטואוזית שלו בגיטרה הייתה יוצאת דופן ללא קשר.
גם סביב גובהו של הנדריקס יש גרסאות שונות: אחת מהן טוענת שהוא היה נמוך מאוד, אבל בגלל נעלי הפלטפורמה שנהג לנעול, תסרוקת האפרו המרשימה והכובע שעיטר אותה, נוצר רושם שהיה גבוה, וכך התקבעה דמותו כאליל ענק. נוסיף לחזות הזו את הפראות ואת כושר הנגינה וההמצאה בהופעות, ונקבל את כוכב הרוק האולטימטיבי, נער הפוסטר של שנות ה-60, דוגמה ומופת לכל נער ונערה באותם ימים שרצו לחיות מהר ואינטנסיבי ולחלוף על פני החיים ביעף, בלי להביט לאחור.
ילדותו ונעוריו של הנדריקס לא בישרו על המשך דרכו. הוא נולד בסיאטל לפני 78 שנה; אמו הייתה אלכוהוליסטית ומתה כשהיה ילד, והוא גדל אצל אביו, שהתייחס אליו בקשיחות רבה – אבל גם קנה לו גיטרת יוקולילי קטנה, ומאוחר יותר גיטרה אקוסטית זולה, שאיתה הוא החל את דרכו האמנותית. בגיל 17 התגייס הנדריקס לצבא, שם שירת כצנחן, נפצע וקיבל שחרור מוקדם ופטור ממלחמת וייטנאם, שחיכתה לו כמו לשאר בני דורו מעבר לפינה. בראשית שנות ה-60 נעשה נגן מקצועי וליווה שמות גדולים בסצנה השחורה כמו אייק וטינה טרנר, ווילסון פיקט, ליטל ריצ'רד (שהיה בית ספר להשתוללות רוקנרולית חסרת מעצורים וקמאית) והאחים אייזלי, שקטעי הופעות שלהם מסבירים היטב מהיכן שאב הנדריקס השראה לצורת ההופעה האנרגטית שלו. בשלב מסוים הוא עבר לניו יורק, שם הקים להקה משלו, השתלב בסצנה הפסיכדלית, וכפי שפטי סמית מזכירה בספרה, התרועע עם ג'ניס ג'ופלין ועם חברי להקת מטוסו של ג'פרסון.
המפנה הגדול חל באמצע העשור, כשלינדה קית, שהייתה חברתו של קית ריצ'רדס מהרולינג סטונס, ראתה אותו מופיע וחיברה אותו לצ'אס צ'אנדלר, מי שהיה הבסיסט של האנימלס, ולאחר שפרש מהבמה, התרכז בהפקות ובניהול. צ'אנדלר הנפעם לקח אותו ללונדון, ושם נהפך הגיטריסט האמריקאי הצעיר לסנסציה. הנגינה שלו, השליטה האבסולוטית בגיטרה, הקול העמוק מחד והמרפרף מאידך, היכולת להפוך כל במה לזירת קרב מדממת – כל אלה לא הזכירו שום דבר שנראה ונשמע קודם לכן. האגדות מספרות על פחד ויראה שחשו כוכבי סיקסטיז כמו אריק קלפטון ופיט טאונסנד לנוכח הזינוק של הנדריקס. חברי להקת המי, כך סופר, ממש פחדו לעלות אחריו לבמה בפסטיבל מונטריי בקליפורניה, אף שגם הם הצטיינו בהופעה שלוחת רסן. זכור גם מבטו המופתע של פול מקרטני בתוכנית צרפתית שנעשתה על הנדריקס לפני מספר שנים. "זה היה וואו אחד גדול", התוודה מקרטני.
ואכן, הנדריקס היה תופעה יוצאת דופן בכל: בכתיבת השירים, בנגינה, ביכולת האלתור, בהשתוללות על הבמה, כולל ניתוץ גיטרות ושריפתן ואף נגינה בשיניים. האיש היה תזמורת של איש אחד (אם כי ניגנו לצידו הבסיסט נואל רידינג והמתופף מיטש מיטשל), ונשמע כאילו וגנר ומאהלר למדו פתאום בלוז, ג'אז ורוקנרול ופתחו לרווחה את שערי השמיים הפסיכדליים עד לקצה.
צפו במפיק אדי קרמר מספר על עבודתו עם הנדריקס:
החגיגה נגמרה כשהנדריקס נטש את צ'אנדלר והפקיד את הקריירה שלו בידיו של אמרגן נכלולי בשם מייק ג'פרי, שגרם לו מבוכות לא קטנות בעקבות החלטות תמוהות שקיבל. כששיבץ אותו, לדוגמה, כמופע חימום ללהקת הפופ האמריקאית הקופים, הנדריקס כמעט התמוטט, וכך גם מעריציו. באותו שלב כבר היו הסמים חלק בלתי נפרד מחייו הקדחתניים. הוא גם שינה את הסגנון שלו לכיוון בלוזי וכבד יותר, והקים הרכב חדש, בנד אוף ג'יפסיז, שהמוזיקה שלה, לפחות לטעמנו, הייתה דחוסה וחסרה את התעופה השמיימית שאפיינה אותו עד אז.
גם יחסיו עם הפוליטיקה השחורה לא היו תקינים, ומנהיגים רדיקלים כמו מלקולם אקס האשימו אותו בנטייה לתרבות לבנה מדי. לפחות מבחינה חברתית ורומנטית הם צדקו, שכן להנדריקס היו בנות זוג לבנות רבות. אחת מהן, קתי אצ'ינגהאם, אמרה לפני מספר שנים שהוא מעולם לא היכה אותה, על אף שבסרט העלילתי עליו, "כולם לצידי", יש סצנה שמתעדת מקרה כזה. היא גם טענה, כמו רבים אחרים, שחברתו האחרונה של הנדריקס, הגרמנייה מוניקה דנמן, לא הזעיקה את שירותי ההצלה מבעוד מועד, מה שגרם למותו בדירתה בלונדון.
סולן להקת האנימלס אריק ברדון, שהיה חבר קרוב שלו, סיפר שבימיו האחרונים חש הנדריקס ברע ובקושי תפקד. גם אחרים סיפרו שבריאותו הייתה לקויה, ושהיה תשוש ועייף. חברתו דנמן מצאה אותו חסר הכרה אחרי שצרך כדורי שינה ואלכוהול, ולא מיהרה להזעיק אמבולנס. הוא הובא לבית חולים במצב קריטי, ומאמצי ההחייאה נכשלו. לפי כתבה שפורסמה במגזין "רולינג סטון" זמן קצר לאחר מותו, סיבת המוות הרשמית הייתה שאיפת קיא לאחר הרעלת תרופות מסוג ברביטורט. לא נמצאה ראיה להתאבדות, והשאלה מדוע הוא נטל כדורי שינה בכמות גדולה, נותרה ללא מענה. במהלך השנים התפרסמו גרסאות שונות לנסיבות מותו, והפרשה נותרה בלתי מפוענחת עד היום.
במקרה שלה אין ספק: היא לא רצתה לחיות. הקליקו על התמונה:
